(יכיל ספוילרים מן הסתם)
(אל תראו בזה המלצת צפיה. זה הסרט שאני הכי אוהבת בעולם כבר הרבה שנים, היחיד שאני מסוגלת לראות פעמיים ברצף בלי להשתגע, זה שאני כבר יודעת בעל פה, אבל אני חושבת שרובכם לא תאהבו אותו. מכמה בחינות. נשאיר את זה ככה)
כשצ'רלי אומר "יש כל כך הרבה כאב, ואני לא יודע איך לא להבחין בו", זה כמו שסם אומרת שהיא לא יכולה להרגיש מאושרת.
וחודשיים אחר כך, כשהיא כבר עמוק בתוך הקולג' ויש לה חיים חדשים, היא בכל זאת מסוגלת להסתכל אחורה, לאהוב את צ'רלי שצעיר ממנה בשלוש שנים ועדיין לומד באותו בית ספר תיכון וגר באותה עיר, ולהיות מאושרת.
אז למה אני יכולה להיות מאושרת ועדיין לא להצליח שלא להבחין בכאב?
למה אני מסתכלת על צ'רלי מעז לצאת מגבולות הקושי, פותח שיחה עם תלמיד שהוא לא מכיר אבל מעריך, מתחיל לרקוד במסיבה של בית הספר, אני מסתכלת עליו ויודעת שאני לא יכולה?
למה אני יושבת בטיפול ומרגישה כל כך טוב עם עצמי ויודעת שיש לי כוח אבל שם זה נגמר?
זה לא סרט דיכאון. זה לא סרט חרדה. זה לא סרט יציאה מהארון.
זה צ'רלי רואה את כל הכאב שבעולם- אבא שלו הכועס, דודה שלו המתה, אח שלו שאין לו ציונים טובים, אחותו עם החבר המכה, החברה הכי טובה שלו שמנוצלת מינית כבר שנים, החבר הכי טוב שלו שמנהל מערכת יחסים מסובכת שנגמרת באבחה חדה וכואבת. וצ'רלי לוקח את הכדורים שלו בהתמדה ומתקדם ונופל ומתקדם עוד יותר ועושה סמים ומאוהב קשות עד כדי כך שהוא נותן לה את כל הספרים שלו. וקלטת אוסף. והוא מחלק מתנות לכולם.
וזה אני, מי שמכיר אותי יודע שאני ככה.
וצ'רלי בוכה והוא נזכר ובסוף הוא גם מודה שדודה שלו הייתה משוגעת.
ולי אין דודה משוגעת ואני לא נזכרת בכלום ובוכה רק בסרטים או כשלועסים לי באוזן.
ועכשיו אני בוכה, בטח, כי ראיתי את הסרט הזה בפעם המיליון והפעם האחרונה הייתה לפני ארבעה או חמישה חודשים ואני לא יכולה להפנות עיניים מהמסך כי כל פרט הוא חשוב, אין כאן מבט מיותר.
המלצרית דוחה את בוב ואליס גונבת ג'ינסים מהקניון ומרי אליזבת' בודהיסטית ופאנקיסטית.
אני נאבקת בשיניים להתקדם ואני מצליחה אבל משהו חסר. עוד אין לי את התבלין הזה שהופך את החיים לאמיתיים.
כי אני כבר תשעה חודשים אחרי גמילה ועוד אין לי עבודה, ולא יהיו לימודים, ואין לי חברות ואין לי חבר והסיפור הכי גדול שלי הוא סיפור הדיכאון.
ואני לא רוצה שזה יהיה הסיפור שלי.
לוגן לרמן הוא השחקן הכי טוב על כדור הארץ כי את מסתכלת על המסך ואת לא רואה דמות. את רואה את צ'רלי והוא כל כך אמיתי. ואת רואה את סידני וד'ארתניאן. וזה כואב לך בלב ומצחיק אותך ומסקרן, ואת לא יכולה שלא לחזור אל צ'רלי ולקוות שגם הפעם הוא יאמר לסם שהיא לא קטנה, אלא יפהפיה.
ואת מחבקת את עצמך כשצריך וחושבת שזה טוב אבל זה לא יספיק לנצח. ונצח היא מילה גדולה ויש עוד דרך ארוכה לעבור עד שתהיי אינסופית, אבל לפעמים את כבר מרגישה שזה כאן.
ואין לך מנהרה אבל יש לך שמיים.
ואין לך אף אחד למרות שאת משתדלת כל כך, אין לך אף אחד וגם אף פעם לא היה.
אבל יהיה.
(אל תראו בזה המלצת צפיה. זה הסרט שאני הכי אוהבת בעולם כבר הרבה שנים, היחיד שאני מסוגלת לראות פעמיים ברצף בלי להשתגע, זה שאני כבר יודעת בעל פה, אבל אני חושבת שרובכם לא תאהבו אותו. מכמה בחינות. נשאיר את זה ככה)
כשצ'רלי אומר "יש כל כך הרבה כאב, ואני לא יודע איך לא להבחין בו", זה כמו שסם אומרת שהיא לא יכולה להרגיש מאושרת.
וחודשיים אחר כך, כשהיא כבר עמוק בתוך הקולג' ויש לה חיים חדשים, היא בכל זאת מסוגלת להסתכל אחורה, לאהוב את צ'רלי שצעיר ממנה בשלוש שנים ועדיין לומד באותו בית ספר תיכון וגר באותה עיר, ולהיות מאושרת.
אז למה אני יכולה להיות מאושרת ועדיין לא להצליח שלא להבחין בכאב?
למה אני מסתכלת על צ'רלי מעז לצאת מגבולות הקושי, פותח שיחה עם תלמיד שהוא לא מכיר אבל מעריך, מתחיל לרקוד במסיבה של בית הספר, אני מסתכלת עליו ויודעת שאני לא יכולה?
למה אני יושבת בטיפול ומרגישה כל כך טוב עם עצמי ויודעת שיש לי כוח אבל שם זה נגמר?
זה לא סרט דיכאון. זה לא סרט חרדה. זה לא סרט יציאה מהארון.
זה צ'רלי רואה את כל הכאב שבעולם- אבא שלו הכועס, דודה שלו המתה, אח שלו שאין לו ציונים טובים, אחותו עם החבר המכה, החברה הכי טובה שלו שמנוצלת מינית כבר שנים, החבר הכי טוב שלו שמנהל מערכת יחסים מסובכת שנגמרת באבחה חדה וכואבת. וצ'רלי לוקח את הכדורים שלו בהתמדה ומתקדם ונופל ומתקדם עוד יותר ועושה סמים ומאוהב קשות עד כדי כך שהוא נותן לה את כל הספרים שלו. וקלטת אוסף. והוא מחלק מתנות לכולם.
וזה אני, מי שמכיר אותי יודע שאני ככה.
וצ'רלי בוכה והוא נזכר ובסוף הוא גם מודה שדודה שלו הייתה משוגעת.
ולי אין דודה משוגעת ואני לא נזכרת בכלום ובוכה רק בסרטים או כשלועסים לי באוזן.
ועכשיו אני בוכה, בטח, כי ראיתי את הסרט הזה בפעם המיליון והפעם האחרונה הייתה לפני ארבעה או חמישה חודשים ואני לא יכולה להפנות עיניים מהמסך כי כל פרט הוא חשוב, אין כאן מבט מיותר.
המלצרית דוחה את בוב ואליס גונבת ג'ינסים מהקניון ומרי אליזבת' בודהיסטית ופאנקיסטית.
אני נאבקת בשיניים להתקדם ואני מצליחה אבל משהו חסר. עוד אין לי את התבלין הזה שהופך את החיים לאמיתיים.
כי אני כבר תשעה חודשים אחרי גמילה ועוד אין לי עבודה, ולא יהיו לימודים, ואין לי חברות ואין לי חבר והסיפור הכי גדול שלי הוא סיפור הדיכאון.
ואני לא רוצה שזה יהיה הסיפור שלי.
לוגן לרמן הוא השחקן הכי טוב על כדור הארץ כי את מסתכלת על המסך ואת לא רואה דמות. את רואה את צ'רלי והוא כל כך אמיתי. ואת רואה את סידני וד'ארתניאן. וזה כואב לך בלב ומצחיק אותך ומסקרן, ואת לא יכולה שלא לחזור אל צ'רלי ולקוות שגם הפעם הוא יאמר לסם שהיא לא קטנה, אלא יפהפיה.
ואת מחבקת את עצמך כשצריך וחושבת שזה טוב אבל זה לא יספיק לנצח. ונצח היא מילה גדולה ויש עוד דרך ארוכה לעבור עד שתהיי אינסופית, אבל לפעמים את כבר מרגישה שזה כאן.
ואין לך מנהרה אבל יש לך שמיים.
ואין לך אף אחד למרות שאת משתדלת כל כך, אין לך אף אחד וגם אף פעם לא היה.
אבל יהיה.
תודה
- לקראת נישואין וזוגיות