אבל שיש לי מחסום בכתיבה ואני רוצה לשפוך מילים אני פשוט נכנסת לפה, ומקלידה ומקלידה, מוחקת ומשנה.
ובסוף, בסוף יוצא משו שהלב שלי רצה להגיד.
לרוב אני פשוט מעתיקה לפתקים שמצטברים בפלאפון, שולחת לעצמי בקבוצת ווצאפ עזובה, או מוחקת ונותנת למילים להימחק מהמסך להשאיר אותם מאחורי.
אז רק שתדעו, שיש פה השראה גם אם היא לא תמיד כתובה או מנוסחת, אז תודה.
וטעימה קטנה מהמוזה האחרונה:
לבד אל האני שבי
מבקשת להכיר חלקים ישנים,
לחדש צרכים בליבי,
להכיל מורכבויות הבונות אותי.
אני, מצויה בין המון
ועכשיו בלבד מגלה בי המון.
הלבד הוא לצורך הביחד.
הבדד מחדד את החושים,
פתאום כל צליל שומעים ממרחקים.
ולכל מראה יש פוקוס משלו,
תשומת לב פנימית אמיתית.
גם כשמנסים להיות
בלבד אמיתי,
זה כמעט לא אפשרי
כי יש אנשים סביבי
חיות, רוחות וחיים מצויים
ובכל מקום שכינת אלוקים.

