דפיקה חרישית על דלת הקודש,
נכנס הוא בחרדת נפש אל רבו.
עייני הרבי עמוק תוך גמרא,
עייני קודש בהירות.
מרים הרבי עייניו,מחייך אל העומד מולו.
"רבי!",זעק הלה במר נפשו,
"חיי קשים הם עלי,
הוצאות חינוך בניי מעיקות הן על נפשי,
ביתי להינשא לבחיר ליבה-מייחלת
ולחם בבית לשובע-אין".
כך דימעותייו זולגות
בזו אחר זו,
כאילו חורטות הן על לחיו-
סימני מצוקת השנים.
"רבי,
אייני יכול לשמוח במצב שכזה.
מצבי עגום.
עייף גופי אחר מרדף החומר.
עייפה נשמתי אחר מרדף חיי אלוקים.
אייני יכול למלא ליבי שמחה,
כשחיי עוני עוטפים בי,
מכים אותי שוב ושוב."
שלחו הרבי
אל תלמידו-ר' זושא מאניפולי,
ללמוד ממנו מהי שמחה.
.
פתיתי שלג צחים חבקו ליערות עבותים.
הקור החודר לעצמות,
הכניס אנשים לביתיהם,
להסתופף תחת תנור העצים החם.
יום אפל וסגרירי השתלט על נאפולי הקטנה.
"האם הנך מכיר את ר' זושא?",
שאל הוא עובר אורך-
בדרכו לבייתו.
הלה שיפשף כפותייו,
"אכן,הנני מכירו.
עני הוא ר' זושא,עני מרוד.
דר הוא בסוף עיירתנו,
בביקתה עלובה ומטה ליפול."
"תודה",השיב לאיש
ובין רגע צעד לביקתת ר' זושא.
דפיקה על הדלת
כניסה.
עמד הוא נדהם.
ריצפת קש מלווה בבולי עץ,
עלייה יושבים ילדיו.
קירות יתומים מתמונות
ובמטבח-חצי בצל לבן.
ר' זושא יושב רכון לפני ספר,
נרו דולק לידו.
הוא מתלהב,שמח מלימוד התורה הקדושה.
"אמור לי ר' זושא,"
עצרו האיש,
"מניין לך השמחה?
איך יתכן שעם כל קשייך,
הנך מצליח לשמור על שמחה אמיתית?!"
ר' זושא פרש כפות לצידיו,
כשואל,מחייך.
"היכן מתחבאים קשיי?
אייני רואה ואייני מבחין שהם קיימים כלל."
או אז הבין אותו איש,
מהי מעלת השמחה.
שמחה כשל ר' זושא,
שמחה מעבר להגבלת קושי וזמן.
שמחה בטהרתה.
אוי אתה
