יש לי תמונה של לובה הקטנה, בת שנתיים. ילדה יפה, טהורה.
אני אוציא את התמונה הזאת שם באושוויץ, איפה שחנקו אותה עד שמתה. אני אעמוד שם חיה. חיה.
עם דגל ישראל, עם גו זקוף ודמעות בשביל סבא זיידי שלי שישמע, אני חיה! אני חיה אני חיה. אני ההמשך שלכם. נשארו שרידים בודדים מהמשפחה היפה שהייתה. תיראו, אני כאן. חזרתי לראות את העפר שלכם, חזרתי כדי להגיד לכם אני חיה.
סבתא אתמול במסיבה התחילה לבכות. היא בכתה ואמרה שהיא הייתה פה בארץ רק עם אמא ואבא. בתי דודים בלי שום קרוב או מכר, כולם נשארו שם במשרפות וביערות. היא בכתה ואמרה, תיראו. יש לי שבט עכשיו. יש להורים שלי המשכיות, יש לי משפחה. אנחנו חיים!
מחר.
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.