רגע אמת היה זה הרגע
ושעה של אמת היה לי האתמול
הגיע בין השמשות, כנמק כנגע
טבח בי העת, לא ימתין, לא יחמול
עצמי של אתמול, היה איש נאה
אני של היום הולך ומחלים
למה לא כאמש? למה הווה
מרוב האור נשברו הכלים
ימים טובים של כביכול
חולפים עלינו, היו ואינם
אתמול מת, האבל! השכול!
'היום' הוא יתום- הוא בנם.
למחר, הרך הנולד, אקרא יום טוב-
על שם סבא אתמול, עליו השלום.
מחר לא יכירהו, ישכח הורתו
יאמר כלאחר יד "שלשום"
אבל אם לא מחר אז מחרתיים,
שמות הרי עוברים במשפחה
הרי, בין כה, כמה דורות, בינתיים
תבוא לה שבת מנוחה.