קיימים בנינו אנשים
שנראים כמו כל אחד אחר
ולפעמים אפילו יותר
הם יהיו מצחיקים, שנונים
אפילו חכמים במיוחד
תמיד יהיו להם תובנות עמוקות
ביותר ביחס למשמעות היקום
ומשמעות חייהם
ואם תשב עימם לשיחה רצינית
תגלה רובדי רבדים שלא ידעת
על קיומם
הם תמיד יראו כה חסונים
כה חזקים ובלתי מנוצחים
אותם שהתגברו על כל מכשול
שתמיד יהיו שם בשביל האחרים
"חצי פסיכולוגים בלי הכשרה"
יקרו להם כולם
אך מה שכולם לא ידעו
או לא ירצו לראות
זה את הצל האפל המלווה אותם
בכל צעד ושעל
את מסכת הצללים החרישית
העוטפת אותה ללא לאות
יום יום, שעה שעה
מכרסמת אט אט בבשר חייהם
צליליה הלומות
מבטיה צללים
כולה חשיכה
והיא מהלכת אימים
ולפעמים
לפעמים מתחת לחיוך קורן
תסדק לרגע המסיכה
מבעד לקרן האור
תבליח חשיכה
שתעלם כלעומת שבאה
והחיוך יוסיף לקרון
והמסיכה תשוב למקומה
והזיוף ימשיך לזעוק
ללא הרף
הם מסתובבים בנינו
חרישים
כלאם לחישות
מבטם טרוף
וכל יישותם
זועקת הצלה
הם מסתובבים
אחוזי פעמוני ענק
המחרישים ללא הרף
זועקים זעקות מענות
שנחצבו הישר
מתהום הצללים
את משברי ילדותם הקודחת
הם יספרו לכל החפץ
אך אנו נאטום אוזינו משמוע
נתרכז במסיכת הצללים
ונשכנע עצמינו להאמין
שזוהי המציאות
עבורם
עבורינו
והם יוסיפו לכאוב
להתענות בייסורי נפש
שאין איש מבין בלתם
להתהפך במיטה ללא הרף
לנסות להטביע את כאבם
ואת יגונם במי קולחין
בזוהמת הבריחה והרפש
חדורי כאב
חדורי רדיפה
סמרטוטי אדם
חיים
מתים.
השדים שלה
חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה
הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה
החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור
אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למולל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן
בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת
ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן
את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב
וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.
שנראים כמו כל אחד אחר
ולפעמים אפילו יותר
הם יהיו מצחיקים, שנונים
אפילו חכמים במיוחד
תמיד יהיו להם תובנות עמוקות
ביותר ביחס למשמעות היקום
ומשמעות חייהם
ואם תשב עימם לשיחה רצינית
תגלה רובדי רבדים שלא ידעת
על קיומם
הם תמיד יראו כה חסונים
כה חזקים ובלתי מנוצחים
אותם שהתגברו על כל מכשול
שתמיד יהיו שם בשביל האחרים
"חצי פסיכולוגים בלי הכשרה"
יקרו להם כולם
אך מה שכולם לא ידעו
או לא ירצו לראות
זה את הצל האפל המלווה אותם
בכל צעד ושעל
את מסכת הצללים החרישית
העוטפת אותה ללא לאות
יום יום, שעה שעה
מכרסמת אט אט בבשר חייהם
צליליה הלומות
מבטיה צללים
כולה חשיכה
והיא מהלכת אימים
ולפעמים
לפעמים מתחת לחיוך קורן
תסדק לרגע המסיכה
מבעד לקרן האור
תבליח חשיכה
שתעלם כלעומת שבאה
והחיוך יוסיף לקרון
והמסיכה תשוב למקומה
והזיוף ימשיך לזעוק
ללא הרף
הם מסתובבים בנינו
חרישים
כלאם לחישות
מבטם טרוף
וכל יישותם
זועקת הצלה
הם מסתובבים
אחוזי פעמוני ענק
המחרישים ללא הרף
זועקים זעקות מענות
שנחצבו הישר
מתהום הצללים
את משברי ילדותם הקודחת
הם יספרו לכל החפץ
אך אנו נאטום אוזינו משמוע
נתרכז במסיכת הצללים
ונשכנע עצמינו להאמין
שזוהי המציאות
עבורם
עבורינו
והם יוסיפו לכאוב
להתענות בייסורי נפש
שאין איש מבין בלתם
להתהפך במיטה ללא הרף
לנסות להטביע את כאבם
ואת יגונם במי קולחין
בזוהמת הבריחה והרפש
חדורי כאב
חדורי רדיפה
סמרטוטי אדם
חיים
מתים.
השדים שלה
חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה
הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה
החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור
אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למולל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן
בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת
ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן
את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב
וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.