גם לי היו המון מחשבות כאלו בהריון ואמרת לעצמי שיהיה בסדר ואני אתהב וכו
אבל אחרי הלידה-
אמנם התאהבתי בתינוק, הוא היה מתוק ומהמם ומרגש והכל
אבל כשחזרתי הביתה מההורים שלי - הרגשתי שנפלתי לתוך ים סוער עם שתי ילדים שדורשים המון טיפול והמון יחס
הגדולה נהיתה נודניקית ודביקית אלי משהו לא נורמלי, והקטן ינק 24/7 ופשוט לא עזב אותי לדקה!
מצאתי את עצמי כל ערב זרוקה על הרצפה בבית מבולגן ותינוק על הידיים.
נקרע לי הלב על הבת הגדולה שפתאום התפרץ לה תינוק לחיים וזעזע את עולמה.
היו לי מחשבות של- למה עשיתי את זה? היתה לי משפחה כ"כ מאושרת וכרגע אני כמו סמרטוט! מה הבת שלי אשמה שאמא רצתה תינוק נוסף?
אבל אחרי כמה ימים כאלו החלטתי שאני לא יכולה להתמודד לבד. ובעלי היה צריך להשאר ולתת יד מאוד תומכת כדי שנעבור את השלב הזה יחד.
וברוך ה זה עבר, החלב שלי התרבה, התינוק ינק פעם ב-שעתיים והגדולה חזרה לעצמה כמעט לגמרי, והלב לא רק התרחב והתאהב, הוא נהיה כמו אולם ענק של אהבה לשתי הילדים המהממים שלי.
והיום הבת שלי מאוהבת בתינוק ואין מצב בעולםםםם שהייתי מוותרת עליו!
אז לגבי השאלה שלך- זה קשה בהתחלה- אפילו מאוד. המעבר מילד אחד לשניים הוא מטלטל, אבל זה עובר בהחלט!
וזה שווה את הכל!