טוב אז, יש לי אמא מדהימה ומיוחדת שהיא קצת אחרת.
לפני כמה שנים אמא שלי התחילה להרגיש לא טוב,נפשית.
זה החמיר. עד שהיא עברה התקף חרדה קשה.
אני הייתי ילדה בכיתה יא, אז לא כל כך הבנתי ועדיין לא מבינה מה היה שם, ומה בדיוק השם לדבר.
אבל היא התאשפזה בבית חולים לחולי נפש, שמרנו על זה בסוד אני אבא והאחים., הרגשתי צורך באמת לשמור על זה.
אמרה ממש השתגעה, הייתי בטוחה שזהו איבדתי אותה.
אבל נתנו לה כדורים, ואחרי תקופה היא השתחררה.
הפסיקה לעבוד, והייתה בבית.
הייתה ונשארה קצת מוזרה, לא זוכרת אותה מלפניי.
התחתנתי, ואמא השביעה אותי לא לספר לו על המצב שלה, שהיא לא באמת "עובדת" בחברת פלאפונים. אלא עובדת בעמותה מסוימת ויש לה חונכת שעוזרת לה לתפקד, בעבודה בעמותה היא מקבלת שכר זעום, רק כדי לרפא אותה. נותנים להם לעשות כל מיני מטלות קטנות.
כואב לי הלב לפעמים, כי אני רואה איך היא נפגעת כשזורקים את המילה 'משוגעת' לאוויר. ופעם ברגעים שהיא באמת הייתה מתנהגת בצורה הזויה הייתי אומרת לה את משוגעת! והיא הייתה בוכה. אבל אל תשפטו. זה לא קל.
היא שומרת בקנאות על הסוד הזה, מנסה להראות הכי בסדר שיש.
והיא מתאמצת וזה כואב, זה שובר.
בעלי לא מבין למה היא מתנהגת ככה, בילדותיות.
כי אמא שלו אמרת. אמא יותר.
ותמיד ייחלתי לאמא כזאת כמו שלו, עם עצות אמיתיות.
יכולת הקשבה. שמעולם לא הייתה לאמא שלי.
גם כשהתחילו שינויים גופניים בגופי, בנערות. היא שלחה את השכנה לדבר איתי.
יש לי תמיד כעס בלב, על האמא שהיא לא הייתה.
לא לי ולא לאחים שלי, היא מדהימה ומרעיפה חום, לא מפסיקה לדבר איתי ולשאול לשלומי, ושהיא מתגעגעת.
אבל לפעמים רציתי את הקשיחות הזאת, את האמא.
חיפשתי..
אין לי איך לספר לבעלי על זה, בצורה שלא יזלזל באמא שלי.
כי היא חזקה ועברה כל כך הרבה.
ואם היא כאן איתי עדיין, מחייכת אז אני צריכה להעריך אותה!
אשמח לעצות.
לפני כמה שנים אמא שלי התחילה להרגיש לא טוב,נפשית.
זה החמיר. עד שהיא עברה התקף חרדה קשה.
אני הייתי ילדה בכיתה יא, אז לא כל כך הבנתי ועדיין לא מבינה מה היה שם, ומה בדיוק השם לדבר.
אבל היא התאשפזה בבית חולים לחולי נפש, שמרנו על זה בסוד אני אבא והאחים., הרגשתי צורך באמת לשמור על זה.
אמרה ממש השתגעה, הייתי בטוחה שזהו איבדתי אותה.
אבל נתנו לה כדורים, ואחרי תקופה היא השתחררה.
הפסיקה לעבוד, והייתה בבית.
הייתה ונשארה קצת מוזרה, לא זוכרת אותה מלפניי.
התחתנתי, ואמא השביעה אותי לא לספר לו על המצב שלה, שהיא לא באמת "עובדת" בחברת פלאפונים. אלא עובדת בעמותה מסוימת ויש לה חונכת שעוזרת לה לתפקד, בעבודה בעמותה היא מקבלת שכר זעום, רק כדי לרפא אותה. נותנים להם לעשות כל מיני מטלות קטנות.
כואב לי הלב לפעמים, כי אני רואה איך היא נפגעת כשזורקים את המילה 'משוגעת' לאוויר. ופעם ברגעים שהיא באמת הייתה מתנהגת בצורה הזויה הייתי אומרת לה את משוגעת! והיא הייתה בוכה. אבל אל תשפטו. זה לא קל.
היא שומרת בקנאות על הסוד הזה, מנסה להראות הכי בסדר שיש.
והיא מתאמצת וזה כואב, זה שובר.
בעלי לא מבין למה היא מתנהגת ככה, בילדותיות.
כי אמא שלו אמרת. אמא יותר.
ותמיד ייחלתי לאמא כזאת כמו שלו, עם עצות אמיתיות.
יכולת הקשבה. שמעולם לא הייתה לאמא שלי.
גם כשהתחילו שינויים גופניים בגופי, בנערות. היא שלחה את השכנה לדבר איתי.
יש לי תמיד כעס בלב, על האמא שהיא לא הייתה.
לא לי ולא לאחים שלי, היא מדהימה ומרעיפה חום, לא מפסיקה לדבר איתי ולשאול לשלומי, ושהיא מתגעגעת.
אבל לפעמים רציתי את הקשיחות הזאת, את האמא.
חיפשתי..
אין לי איך לספר לבעלי על זה, בצורה שלא יזלזל באמא שלי.
כי היא חזקה ועברה כל כך הרבה.
ואם היא כאן איתי עדיין, מחייכת אז אני צריכה להעריך אותה!
אשמח לעצות.
תגובה נפלאה