יוצאת עם מישהו חודשיים, הוא לא הבחור שדמיינתי. לא בסגנון, לא באופי, אבל עדיין קשה לי להיפרד. כיף לי איתו, יש לנו הרבה במשותף, אבל הוא לא הבחור שהיה לי בראש.
תמיד חשבתי שאצא עם בחור קליל, חברותי כזה ומלא ביטחון, שיעזור לי לקחת סיטואציות בחיים יותר בקלות, בגלל שאני לוקחת מצבים לפעמים בצורה פחות קלה. שיהיה ההיפך ממני ויתן לי ביטחון. שארגיש שיש לי גב (ואולי בחור לא צריך לתת לי את זה? אני צריכה להיות עם ביטחון מהסוג הזה בזכות עצמי?)
הבחור שאני יוצאת איתו די חסר ביטחון, מראה פחות גברי ממה שדמיינתי שיהיה בעלי, גם לא מקליל סיטואציות.. בקיצור לא מי שדמיינתי. אבל עדיין קשה לי לשחרר ממנו. יש בו משהו מיוחד בעיניי. ואחרי חודשיים וכמה וכמה פגישות הרגש כבר קיים.
תמיד רציתי בחור קרבי, מלא אידאלים. לא בגלל שזה 'שווה'. לא מהמקום הזה בכלל. והוא פחות כזה. מפחדת שכשאפגוש בחורים בסגנון שרציתי, הלב ירגיש פספוס ותהיה לי צביטה. זה יכול לקרות אני יודעת. אבל מצד שני אני לא רוצה להיפרד ממנו. אני רוצה להמשיך לראות אותו ולדבר איתו. רוצה להמשיך להכיר אותו ולהיפתח אליו. אבל יש בי כל כך הרבה צדדים מנוגדים ומחשבות סותרות...
מה עושים? איך מרפים? והאם אני צריכה לחשוב על פרידה כי אני מפחדת שארגיש החמצה עם מישהו אחר שכן בסגנון שרציתי??
איך משחררים את הדמיונות שהיו לי בראש כל כך הרבה זמן?
מבולבלת מאוד ולא מפסיקה לחשוב על זה...
). זה לא עניין של איך הוא יהיה, זה עניין של עבודה שצריך לעשות יחד.