יש אנשים שאומרים שאסור לזרוק אבנים.
ויש כאלה שאומרים שאסור לזרוק לבבות.
ומתישהו הגבולות קצת לא ברורים ואחד נראה כמו השני...
ופעם אחת פתאום מצטערת, נגמר המקום הערב. אולי בפעם אחרת. ואז דוד וחברה שלו, ובוא נראה את שלק'ה, ובפעם הראשונה בחיים שלי רקדתי לא באירוע דתי. והאמת שזה היה טוב.
אז דוד ההוא? הוא התחתן. ופתאום איזה חצי מפגש מחזור מפעם ומה נשמע ואיפה אתה ודוד אומר לי באלך להחזיק עמוד של החופה? אז יאללה אומרים שסגולה וחוץ מזה אני מקבל נוף על החתן והכלה שכמעט אף אחד לא זוכה לו. ואז הרב הגיע, ואם כל הכבוד לחברים מפעם יש גבול למה שאני רוצה להרגיש אז חטפתי את הכוס שלי (בלאק לייבל עם לימון) והתרחקתי במהירות. ואיצי התקשר ואני לא זוכר על מה דיברנו, אבל זו הייתה אחת מהשיחות האלה (כי על מה עוד אני ואיצי נדבר?). ואחר כך חזרתי וכבר חופה והנה אני אעמוד ליד אחיעד. תראה את דניאל, נראה שהמוט של החופה די כבד לו, כדאי שמישהו יחליף אותו. אוי שיט. ואיכשהו הצלחתי להגיע לשם מבלי להפריע ואפילו צילמתי תמונות של החתן והכלה מזווית שאף אחד אחר לא הצליח. ואפילו נשארתי אחר כך לשתות מהיין של החופה. לבן. מתוק. הדברים שאני עושה בשביל האהבה…
וכשכולם הלכו לאכול ירדתי עם עוד כוס בחזרה לאן שכולם ישבו בהתחלה והתחלתי לדבר איתו והחלטנו לשחק משחק שתיה. בכל פעם שאני שואל את אלוהים שאלה ואין לו מה לענות אני שותה עוד שלוק, וכשהוא עונה ולי נגמרות המילים המשחק נגמר.
היה מהנה וכולם התרגשו עד דמעות אבל בסוף נפסלתי ונאלצתי לשטוף את העיניים במזרקה ולחזור לשלחן. עם כל הפגישת מחזור. אותן שיחות בנאליות כמו בכל אירוע כזה. מה אתה עושה, איפה אתה, זוכר איך היינו… "אוקי, מספיק" אמרתי ופניתי ליצחק שישב לידי. "אתה מנגן, נכון? באיזה צבע האקורד Am?". הוא די הופתע בהתחלה אבל נכנס לעניינים מהר. המשכנו קצת בדיון הזה עד שכולם בשלחן התעניינו ואז עברנו למספרים, והאמת שמפתיעה ההסכמה היחסית שהייתה (כמעט כולם הודו שאין ספק ש5 הוא צהוב וש7 הוא איפשהו על הספקטרום הסגול). ומתישהו אחרי אותו לילה חשבתי על הפסילה שלי במשחק אתמול ומה אני עושה עכשיו.
אבל משום מה מרגיש שהחיים שלי נראים כמו המניה של טבע בשנה האחרונה.
וכשחגגנו התוועדות אחרונה, וגילינו שרובנו סובלים מאותם תסמינים אריאל אמר שזה בסדר שאני מפסיד במלחמה כי אני מנצח בקרב, ויום יבוא ותהיה לי שגרה כל כך חזקה שאני כבר לא אשים לב כמה אני מדרדר. ואני אמרתי שלא יכול להיות שהחיים הם סדרה של מזעור נזקים ושיפור עמדות לאחור, לא יכול להיות שאין חלופה לדעיכה הזו. אני לא מקבל שזה המצב. אבל אני לא רואה אפשרות אחרת… אני הולך ומתרחק, מתנתק מעצמי. ואני לא יודע מה לעשות.
ביום הולדת שלי הלכתי למאפיה וקניתי עוגה. מהעוגות מושקעות האלה, העילאיות ומתנשאות שאף פעם לא קונים כי הן סתם יקרות, עם כל מיני סוגים של שוקולד ודברים טובים. ונסעתי לים ואכלתי חצי עוגה. אחר כך הכנסתי את העוגה לתיק והתחלתי לנגן. ואז התחלתי לשתות. והתחלנו שוב לדבר, הפעם לא משחק שתיה כי אנחנו לא בחתונה ועושים שטויות, אלא סתם שני ידידים/מכרים (מחק את המיותר) שנפגשו על חוף הים. ואחרי הרבה התנצחויות נפל לי האסימון. אלוהים הוא אבא מכה. איך שהוצאתי את המילים מהפה הוא ישר נעלב והלך. נשארתי לשבת עוד קצת וניסיתי לקרוא לו, אבל משלא נענתי הכנסתי את האוקרינה והפלאסק לתיק והלכתי לחפש אוטובוס שיקח אותי למיטה. ובחיי שאני לא יודע מה אני עושה מפה. כל זה קרה לפני יותר מחודש ואפילו לא הצלחתי לגרור את עצמי לכתוב מאז
ויש כאלה שאומרים שאסור לזרוק לבבות.
ומתישהו הגבולות קצת לא ברורים ואחד נראה כמו השני...
ופעם אחת פתאום מצטערת, נגמר המקום הערב. אולי בפעם אחרת. ואז דוד וחברה שלו, ובוא נראה את שלק'ה, ובפעם הראשונה בחיים שלי רקדתי לא באירוע דתי. והאמת שזה היה טוב.
אז דוד ההוא? הוא התחתן. ופתאום איזה חצי מפגש מחזור מפעם ומה נשמע ואיפה אתה ודוד אומר לי באלך להחזיק עמוד של החופה? אז יאללה אומרים שסגולה וחוץ מזה אני מקבל נוף על החתן והכלה שכמעט אף אחד לא זוכה לו. ואז הרב הגיע, ואם כל הכבוד לחברים מפעם יש גבול למה שאני רוצה להרגיש אז חטפתי את הכוס שלי (בלאק לייבל עם לימון) והתרחקתי במהירות. ואיצי התקשר ואני לא זוכר על מה דיברנו, אבל זו הייתה אחת מהשיחות האלה (כי על מה עוד אני ואיצי נדבר?). ואחר כך חזרתי וכבר חופה והנה אני אעמוד ליד אחיעד. תראה את דניאל, נראה שהמוט של החופה די כבד לו, כדאי שמישהו יחליף אותו. אוי שיט. ואיכשהו הצלחתי להגיע לשם מבלי להפריע ואפילו צילמתי תמונות של החתן והכלה מזווית שאף אחד אחר לא הצליח. ואפילו נשארתי אחר כך לשתות מהיין של החופה. לבן. מתוק. הדברים שאני עושה בשביל האהבה…
וכשכולם הלכו לאכול ירדתי עם עוד כוס בחזרה לאן שכולם ישבו בהתחלה והתחלתי לדבר איתו והחלטנו לשחק משחק שתיה. בכל פעם שאני שואל את אלוהים שאלה ואין לו מה לענות אני שותה עוד שלוק, וכשהוא עונה ולי נגמרות המילים המשחק נגמר.
היה מהנה וכולם התרגשו עד דמעות אבל בסוף נפסלתי ונאלצתי לשטוף את העיניים במזרקה ולחזור לשלחן. עם כל הפגישת מחזור. אותן שיחות בנאליות כמו בכל אירוע כזה. מה אתה עושה, איפה אתה, זוכר איך היינו… "אוקי, מספיק" אמרתי ופניתי ליצחק שישב לידי. "אתה מנגן, נכון? באיזה צבע האקורד Am?". הוא די הופתע בהתחלה אבל נכנס לעניינים מהר. המשכנו קצת בדיון הזה עד שכולם בשלחן התעניינו ואז עברנו למספרים, והאמת שמפתיעה ההסכמה היחסית שהייתה (כמעט כולם הודו שאין ספק ש5 הוא צהוב וש7 הוא איפשהו על הספקטרום הסגול). ומתישהו אחרי אותו לילה חשבתי על הפסילה שלי במשחק אתמול ומה אני עושה עכשיו.
אבל משום מה מרגיש שהחיים שלי נראים כמו המניה של טבע בשנה האחרונה.
וכשחגגנו התוועדות אחרונה, וגילינו שרובנו סובלים מאותם תסמינים אריאל אמר שזה בסדר שאני מפסיד במלחמה כי אני מנצח בקרב, ויום יבוא ותהיה לי שגרה כל כך חזקה שאני כבר לא אשים לב כמה אני מדרדר. ואני אמרתי שלא יכול להיות שהחיים הם סדרה של מזעור נזקים ושיפור עמדות לאחור, לא יכול להיות שאין חלופה לדעיכה הזו. אני לא מקבל שזה המצב. אבל אני לא רואה אפשרות אחרת… אני הולך ומתרחק, מתנתק מעצמי. ואני לא יודע מה לעשות.
ביום הולדת שלי הלכתי למאפיה וקניתי עוגה. מהעוגות מושקעות האלה, העילאיות ומתנשאות שאף פעם לא קונים כי הן סתם יקרות, עם כל מיני סוגים של שוקולד ודברים טובים. ונסעתי לים ואכלתי חצי עוגה. אחר כך הכנסתי את העוגה לתיק והתחלתי לנגן. ואז התחלתי לשתות. והתחלנו שוב לדבר, הפעם לא משחק שתיה כי אנחנו לא בחתונה ועושים שטויות, אלא סתם שני ידידים/מכרים (מחק את המיותר) שנפגשו על חוף הים. ואחרי הרבה התנצחויות נפל לי האסימון. אלוהים הוא אבא מכה. איך שהוצאתי את המילים מהפה הוא ישר נעלב והלך. נשארתי לשבת עוד קצת וניסיתי לקרוא לו, אבל משלא נענתי הכנסתי את האוקרינה והפלאסק לתיק והלכתי לחפש אוטובוס שיקח אותי למיטה. ובחיי שאני לא יודע מה אני עושה מפה. כל זה קרה לפני יותר מחודש ואפילו לא הצלחתי לגרור את עצמי לכתוב מאז
