מותר לך לצייר ילדה

מותר לך לצייר.

לימדו אותך בגן ילדה,איך מחזיקים מכחול.

אה,גם לימדו אותך בגן ילדה,איך מקשקשים עם הכף יד.

אה,גם לימדו אותך בגן ילדה,לצייר איש ענק ועיניים ושתיי ידיים שניראות כמו מחרשת גינה של ערוגת גזר או קולורבי.

וגם לימדו אותך איך מציירים לב,ילדה.

את ציירת לב.

הוא לא היה אדום.

מי החליט שהוא יהיה אדום?

מותר לצייר לב,לב שגם יהיה ירוק.

לב אדום זו אהבה,

לב ירוק זו אהבה שהעלתה עובש.

ואת אהבת לצייר לבבות,ילדה.כמה אהבת כמה.

לקחת את היד,לתפוס במכחול,להזיז את התלתלים הטורדניים מהמצח,להרכיב משקפי ריכוז שאז עוד לא היו לך ופשוט-

להתחיל לצייר לבבות ירוקים וצהובים וכחולים.

אבל לא אדומים כי מאז ומתמיד לא למדת ולא היו לך לבבות אדומים בבית.

וכולם בסעודת שבת,וואו ילדה,כמה שאת מוכשרת.

ילדה,את אוהבת לצייר לבבות ירוקים.

ילדה,אין לך אדום בדף.

ילדה,שכחת מהי אהבה.

ילדה.

ילדה.

ילדה.

אז כן אני הילדה!כן!אני אני אניאניאניאני.

אני הילדה שלא טעמה את טעם האהבה בבית.

אני הילדה שהאדום השתלט לך בחיים.לא אדום אוהב אלא אדום שורף,הורג,קורע לבבות.

אני הילדה

ואני הבחורה הפסיכית של היום,שגדלה,

זאת ש---- בקצב של השיר של שלמה ארצי.

זאת שרוקדת בלי גבול ועם אוזניות בגודל ובעוצמת האמפריה העותמנית.

זאת שרוצה גרפיטי בקטע חולני.

אוך צריך להמציא מחלקת אישפוז גרפיטי.

כזו שיהיה שם כמו אינפוזיה והיא תהייה מלאה בנוזל צבעוני שיחדור יחדור לגוף,

טיפה טיפה-

תק-

תק-

תק-

תק-

לספוג צבע לגוף.

תק-

תק-

תק-

עוד עוד עוד צבע עוד תביאו עוד עוד תביאו עוד צבע תביאו צבע תביאו עוד.

תק-

תק-

לספוג את הצבע לגוף ולהראות כמו פרסומת גרפיטי מהלכת.

פרסומת גרפיטי חייתית מהלכת.

אז אני זו,אני אני ואני.

ובחייאת תביאו לי מכחול כי באלי לקשקש על עצמי ולשרוט את עצמי בצבע עד כדי כאב.

תביאו צבע

תביאו שלום

תביאו לב אדום אדום אדום.

(אם את עדיין נכנסת לפעמים...@להיות בשמחה!!!)

באלי כבר לנגן בגיטרה.

באלי להרוס אותה,סתם כי זה כישרוני להרוס גיטרות.

אני אוהבת להרוס דברים.

נעשתי מומחית בלשבור,לנתץ,לשרוף ולגדוע דברים וגם את עצמי וגם את פיסות חיי האחרונות,

שנותרו אכשהו ולא עלו על מוקד שריפת הדפים האחרונה שניהלתי בחצר ליד הבית של טליה לשעבר.

יש בי חלום.

יש בי חלום לקחת אופניים ולפדל בהם חזק חזק ישר אל תוך הלב שלי ולשבור.

לשבור את כל המחסומים,לעבור באלגנטיות שוחטת את כל השמירות,

לדלג על תמרורי אזהרה ש-"איזור מסוכן לפנייך,נא ליסוע בזהירות".

לוותר על הכל ולעשות תאונה עם הלב שלי.

לזמן אותו לבית חולים ולא לתת לו סיכויים לחיות ובטח שלא סיכויי החלמה,שגם לא תהייה מהירה.

ואז הלב ימות.

יצטרכו לפרסם מודעות אבל.

אוכל אפילו אני להכין,אני יודעת לצייר טוב,ככה יש עדיין שטוענים.

ואז אצייר את מודעות האבל של הלב שלי בעצמי.

יש לי מלא עפרונות פחם שקניתי.מי יודע אם לעת הזאת הם ניקנו.(ארמז,מגילת אסתר.)

גאד.

לנתץ את הלב,לקבור אותו באדמה הרכה,מתחת לכיסה בגינה ולהכין שלט קטן ולהדביק בדבק שלושניות עם הכיתוב-

'פה נטמן הלב של ---.'

"תהה נשמת ליבו צרורה בצרור החיים".

בעצם,הוא לא צריך להיטמן בצרור חיים.

הוא אוהב מוות.

אוהב מוות ושחור ואדום.

אוהב שברים ופחד ואיימה.

הוא אוהב למות.

הוא בעצם לא אוהב בכלל כי לבבות מתים בכלל לא מסוגלים לאהוב.

להסתרק.

בעצם לא,זה הורס את התלתלים.

אני לא רוצה שיהיו לי תלתלים בסיכון.

לפחות אותם אני רוצה להשאיר נורמאלים.

טוב אז החלטתי שאני לא מסתרקת.

אז-לא להסתרק,לשים זוג עגילים(לא הגדולות,אותן חובשים רק כשאני באיזור ירושלים והסביבה),

למרוח שכבת איפור על הפנים,רק שלא יהיה מעושן מידי אחרת בשידוכים המ.

ואז לצאת.

אה,לפני זה,לקבור את הרסטה עמוק עמוק בתלתלים,אולי בפינה הכי מוסתרת,שם הכי מובטח אחרת שוב,השידוכים.

השידוכים.

אע יוצאים

אעע יוצאים.

אני מוכנה לעוד יום עם קרב עצמי מול העולם.

להילחם.

אין בי כוחות לצאת אל החוץ.

לא רק בגלל שהוא ממש לא מינוס ארבעים מעלות,להיפך,מינוס מינוס שווה פלוס.

לא באלי פשוט לצאת.

אני צריכה לזכור לקנות לעצמי מנעול פנימי לחדר,אולי אפילו אצל חיים בעשרים ומשו שקל,לא כולל הנחה.

ואז לנעול את עצמי בחדר.

עדיף גם בלי הפון ככה אני אסבול עוד.

ופשוט להישאר במצב שקט במשך יממות.

לשבת על המיטה שבנתיים הסדין הוחלף לתכלת,ולצפות למשיח.

אומרים שמשיח צריך לבוא כל רגע,אני חושבת שכדאי להאמין.

בנתיים עד שהוא יבוא,אני אשב ואסתכל על הקיר שאמור להיות לי צבוע בחדר,צבוע בצבע חי מימני.

בנתיים יש שניי צבעים לבחירה-

אדום ושקוף.

אדום-מהדם ושקוף-מהדמעות.

לא יודעת איך מציירים ציורים שקופים וזה גם נשמע לי קצת סתום לצייר ציור שקוף.

עדיף לרסק זכוכיות ולהדביק על הקיר ולצייר שם שדות ושמיים ופרחים ונרות ואש אהבה ירוקה-זאת שמעלה עובש.

אולי אפילו לצייר בסוף האהבה הירוקה,מעט גוונים ופסים של אהבה אדומה,

כאילו משהו אחר וחדש מתחיל פה.אהבה חדשה צומחת כאן.

אעלק.

בואו נחייה בסרט אהבה הזוי.

#החיים_שלי_והסרטים_שהם_יוצרים.

חסרת מילים

את כותבת ישר לתוך הלב

שובר כל חומת הגנה

|לב|

וואו את.

איזה כתיבה. 

זה מהמם.ועצוב אז שיתרפא כבר..

עשית לי טוב עם זה.באמת.

|לב ענק אדום|

הי תודה ילדונת.

ותאסוף מליבי את דמעות הדם השבור,

שזולגות מימנו כבר זמן רב.

כדאי שתביא עוד מבחנה אבא,כי אחת לא תספיק.

ואז את המבחנות אבא,תיקח למעבדה ותראה מימה דמעות הדם שלי מורכבות.

~תוצאות מעבדה~

אוסף דמעות הדם הזה,

בנוי מטיפות של חוסר אמון באב,

וטיפי טיפות של פגיעות וחרדה ונטישה.

אה,וחמישים אחוז של פחד.אמרנו את זה כבר.

אז כן אבא,אילו תוצאות מעבדה.

(-חלק-מפריקה-ארוכה-וקשה-)

בוא,בוא לכאן,תרים אותי.כבר נהייתה לי צורה של מיטה עטופה בסדין תכלת.

אם אתה רוצה,אפשר גם סתם לקנות תרסיס גרפיטי אצל אורנה

הממ זה יד שנייה אז לא בטוח שנמצא שם מיכל שלם,אני רק צריכה שיספיק למילים-

שמיים,חופש,אופניים ולב.

רוצה לרוץ איתי?

אנחנו יכולים להתחיל לחשב את המסלול מחדש,להושיט 'אצבע אלוקים' פה בצומת,

נעלה על טרמפ מיצובישי אפור או שחור,כמו שניי משוגעים בדרך אל החוף.

ניקח איתנו את הביס של הקרקר שומשום שהתחלנו הבוקר.

אבל רק אותו.

סתם תדע,אני בכללי אוהבת לקחת למסעות שלי-כמה שפחות דברים.

כלל זה כולל בתוכו גם קרקרים וגם חצאים.

והי,אז נגיע אל החול,נפקח את העיניים,הן יהיו כמו שתיי שמש וירח ונחייך בענק,

כאילו מה כבר ראינו פה,כולה חול שאמא תמיד אמרה שהוא מועד לפורענות כינים.

(#ארגז_חול_בגן_של_נאווה.)

נו בוא,אתה מוזמן לחלוץ סנלים,לשחרר את הרגליים,בוא תרוץ איתי אל החופש המסוכן שבגלים.

תחזיק ביד אחת את הסנדלים וביד השנייה,תוציא את הלב המת שבתוכי.

אומרים שגוויה מסריחה אחרי כמה ימים.

אולי הוא בעצם עדיין בחיים,בוא ננסה להציל.

תוציא,תוציא מהר,תחייא אותו,תפעם בו רכות וחיים.

בום

בום

בום בום.

הוא מתחיל לחיות מעט.

בוא,

בוא כבר,

רק תיזהר כשאתה רץ,יש בורות בדרך.

אתה מחזיק ביד שלך את הלב הגוסס שלי וכל תנועה שלך קריטית.

למוות או לחיים.

בוא נבחר בחיים.

("ובחרתי בחיים").

אעאאעעאע בוא תצרח איתי נו בוא.כמה נשרים חגים על ראשנו,הרקיע צבעוני היום כל כך.

מגיע לנו,מגיע לנו שידעו מהחופש של עצמנו.

גאד,כמה חול.

בוא,

תביא את הספריי צבע,מזל שקנינו מימנה את הצבע האדום.

בוא תניח את ליבי על החול,בעדינות וברכות.

אומרים שלב אדום הוא לב חי.

בוא,תרסס מעליו מעט צבע,

מעט צבע אדום.

צריך לנקות אותו עם קומפרסור או משהו. חבל שהצבע האדום יתלכלך בחול של הים. ולשמור על כל התהליך הזה סטרילי.

בואי נשיר

כדי שפחות יכאב💔

ואתשלי.

"מי זה טאטע את המכונית מושך(?)

מי השטן בין מים למים(?)

ולמה כל כך הרבה כוכבים בשמיים(?)

טאטע למה?"

למה.

למה ילדים צריכים לשאול,למה יש בהם יכולת כפרנית.

למה הכל לא מובן להם,למה השריטות בגן כל כך כואבות.

למה העיניים שלהם מלטפות שתיקות,למה הם מציירים לב אדום על הדף.

למה הם אוהבים תלתלים מאובקים,למה הם רוצים שלוק.

למה הם שמים חצץ על המגלשה הצהובה בגן של חיה,למה הם צמאים למים.

למה הם שואלים תמיד למה.

למה אבא?

למה.

גם לי מותר לשאול?

למה אבא שלי עזב אותי,למה אני נכנסת למחבוא בתוך ליבי.

למה אני קונה שטויות ושופכת עלייהן אקונומיקה ומעיפה לפח.

למה הרקיע כל כך ידיד שלי הלילה,למה רק הוא שומע קולי.

למה אני בורחת מעצמי ומתחבאת בתוך עצמי כדי שאני לא אמצא את עצמי.

למה אני מקשקשת על קירות מתקלפים,מתפוררים וזכרונות שנשרפים.

למה.

ואני לא שואלת,כבר שאלתי מספיק וחקרתי מספיק ומאסתי מספיק את עצמי.

בעצמי.

אני לא שואלת כי אני חוזרת בתשובה.

אולי יצאתי לחפש סימני שאלה בדרך אבל מצאתי במקום תשובות.

מצאתי תשובות.

ואני לא כופרת כי אין במי,

ואני לא עצובה כי אין למה ולמה.

ואני לא מדברת כי אני שותקת עם הפה ומסתכלת עם העיניים.

ואני מחייכת כי יש לי גומות.

כי יש לי גומות וגם לשמש ולקשת יש גומות וגם לירח שמתעורר בלילה יש גומות.

גומות זה לאנשים שנועדו בתפקידם לחייך,

לחייך לאנשים מסביב ולגרום להם לשמחה פנימית אדירה.

אבא יצר לכל אדם תפקיד ולכל גומה תפקיד.

אם החליט לחבר את שנייהם יחד,שיהיו כאחד,הגיוני שיש להם משימה משותפת,לשמח.

(למה?)

מי שרוצה שמחה שיסתכל על חיוך וגומות.

הכי רחוק שהגעתי פעם היה לדמיין את ארון הקודש כמו תעלה סודית שאין לה באמת תקרה אלא צינור כלפי מעלה - ההסתכלות שאתה מציע היא מעניינת. אולי אנסה להתפלל כך את התפילה הבאה שלי.

או שכן?

תעדכן אותנו

"אאז"ל היה רגיל לומר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, נראה מזה שיכולין להיות בכל דרכיך דעהו הגם שאינם נקיים כל־כך, כדאיתא אין לך דרך שאין בו עקמומיות, דהרי כתיב לאחר זה והא יישר אורחותיך, וזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, עולם הזה עלמא דשיקרא, והמרגלים נשתלחו להשיב אמרים אמת לשולחיך, אולם הם אמרו כי חזק הוא ממנו שהיה להם הסתרות וחשבו שאין בכחם להתגבר עליהם, וזה לא היה אמת, שהיו צריכים להתחזק כמו דכתיב ויתחזק דוד בה' א־להיו, שזהו בכל דריך דעהו [...] ואיתא בספר הזכות שאמר להם שיראו הארץ בעין טובה, כי ארץ ישראל היא במדת הדין, אולם בפנימיות כולה חסד, וזה עניין אמונה שצריך להאמין אף אם רואים ההיפך, ולהימשך אחר השי"ת, כדאיתא בילקוט א־ל אמונה ואין עול שהאמין בעולם ובראו"

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם