שחור.
שחור סמיך כמו ביצה.
עולם שחור וכואב ומוזר
אין אבות
אין אמאות
אין עולם אמת ותמים כי אין תמימות.
האדם כבר שכח לסגוד לה ממזמן.
יש רק ילדים מסכנים שהולכים עם נעליים מודבקות לעפר,הישר אל תוך הגהינום של עצמם.
יש אש שאוכלת ואוכלת ואוכלת את העיניים של העזובים.
יש בית מפורק בידי אנשים ענקיים ופטישים וגבינות שמעלות עובש במקרר.
עובש של לבבות אדומים.
עובש שנהייה ללב ירוק ירוק עם נקודות חומות.עוד מעט ומת.
הלב מת והבית מת וגם אני מתה.
אם אני מתה אז אני זקוקה לקבר ישראל מנסתם.
אז קוברת את עצמי בתוך פשמיכה חומה.לא לפני שאומרת על עצמי קדיש.
קדיש על האהבות שלי.
קדיש על הרצונות שפרחו כשהגרדום הגיע וערף את ראשי.
ואני מתה,והשמיים נכנעים.ליידי נעצרת ונאלמת דום,ציפור קטנה קטועת כנף.קטועת כנף אדומה.
לידה צונח עלה ירוק ויפה והיא בוחרת בו כתכליף לכנף.סתומה היא.
היא רק תעלה עובש גם ותמות איתו ביחד.
אי אפשר לעוף עם עלה ירוק.
אגב,הפשמיכה חומה וירוקה גם.אולי היא מעלה עובש יחד עם אהבותיי.
ואז רוצה לצאת לרגע אחד מהקבר,עם הפשמיכה לכיכר ציון.
שם,ליד אחת הסמטאות,כשיש עוד שמש שחורה מעלי,
לבוא ולהקים בית אישי מקרטון שגנבתי להוא במרכזית,זה עם הליקוטי מוהרן והשתיים וחצי שקל
בתוך הכוס שהשיג מקופיקס ולשבת בתוך הקרטון,מקופלת בתוך קבר הפשמיכה הנודד,
זה שהרשה לי לקום לרגע לתחייה,
ולבנות שם את הבית שלי.בתוך הקרטון של המכונת כביסה מחנות מוצרי חשמל.
אני רוצה לצייר על הקרטון אינספור לבבות.
לבבות כחולים.כתומים.צהובים.
ולב אדום אחד ענק.
לב אדום אחד ענק ופסיכי.
לקחת את היד,לחתוך אותה עמוק ולהוציא צבע אדום של דם חי ויהודי.
להוציא ולהוכיח לכל אנשי הארץ,שאהבה נקנית בדמים מרובים.
אהבה נקנית בדמים מרובים.
אבל הי,אני בכלל אמורה להיות עכשיו בקבר שהכנתי לעצמי.
נראה מתי נחזור אליו,בנתיים כדאי עוד טיפה לחיות באשליות ולגור בבית מתפורר מקרטון
המצוייר לבבות לבבות.
כדאי עוד טיפה לחיות בשביל אהבה שעדיין דולקת לעצמי בלב.
כדאי עוד טיפה לחיות בשביל עוד מפגש בזולה,שם יש הרבה נרות שדולקים ומציתים לי
את הנשמה.
כדאי עוד טיפה,
כדאי עוד טיפה לחיות בשביל לחיות.
