פיזור
פ
י
ז ר
ו
אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.
פיזור
פ
י
ז ר
ו
אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.
וזה לא 'אין לי מוזיקה' או אני 'מתגעגעת למוזיקה'
זה יותר בקטע של: משהו מהאישיות שלי חסר
כאילו כרתו לי איבר מהגוף.
כי זה לא עוד קישוט אישיותי, זה חלק ממנה,
עצם מעצמי ממש.
פשוט כמויות של יצירה
שרוצה לצאת החוצה
לבקוע.
ואי אפשר.
ובכל זאת- מובן שיש דברים חשובים יותר.
וזו הסתכלות כזו מצומצמת ופרטית וזה די נורא
אבל אני אדם.
בא לי להיות.
עם המכלול של הרצינות והעומק וגם עם הקלילות והזרימה
ולקח לי הרבה זמן להבין שיכול להיות שידורו בתוכנו ניגודים
ולא פעם חשבתי שקשה להיות גם וגם
וזה או שאת כבדה ורצינית
או שאת מצחיקה וזורמת
אז כנראה שלא.
והרבה זמן לא דיברתי
או חשפתי את הנפש,
או יצרתי את מה שהנשמה מנגנת
או רקדתי ככה סתם
או חיבקתי עד כדי דמעות
תכף חוזרים לחיות.
פרצי חיים רעננים ימלאו את הלב.
והכל יהיה רגוע וטוב ושמח
ושוב שלם ונעים
ואהבה שפורצת החוצה
וחיבוקים לכולם.
אני רוצה לחיות
חיים מלאים, עצומים, גדולים
חיים של כלל, של גודל
עם מבט של עומק
עם עבודה קשה
עם טעם.
לא להעביר עוד יום
פשוט לחיות.
לשתוק, לספוג, להכיל.- אלו הפעולות התמידיות.
להכיל משהו שלדעתי מטופש שאכיל והזוי שאני זו שצריכה להכיל.
אבל אין לי כ"כ ברירה.
עם הזמן אני מבינה עקרון יסודי
שזאת המציאות נקודה. היא לא תתחלף, לא תשתנה ואני לא אקום בבוקר לאחת אחרת.
הלוואי שהאנשים שקיימים בה היו מוכנים לשינוי.
אבל כבר דיברתי וביקשתי- וזה לא עוזר.
אז אני מבינה שאני זו צריכה להתמודד, ליזום, ולהכיל
ואני זו שצריכה לעבוד קשה ולהיקרע בחיבוטי נפש כבר מעכשיו.
העניין הוא לא כמה המציאות שלי פועלת על פי רצוני
אלא איך אני בוחרת להגיב למה שקורה
אם לזרוק הכל ולבקר ולהתייאש ולחיות בתסכול
או לשתוק, להכיל, לעבוד קשה, לפעמים קצת לצחוק על זה
כי בכל זאת מלמעלה זה משעשע קצת
להעביר הלאה.
קשה להעביר הלאה. במיוחד שאני אדם שמנתח כל דבר.
אבל בחסדי ה' עושים את זה,
מה זה נותן לי?
אני אהיה יותר אנושית, יותר רגישה, יותר מכילה
אולי גם אגיע לבית שלי ממקום אחר.
ממקום שרגיל לעבוד קשה כדי שיהיה טוב
ואני בוחרת לחיות.
"לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה."
"אבן מאסו הבונים-היתה לראש פינה"
אני יעשה ניסוי כלים
ואהבה לא מתגמלת פחד
מי שרוצה הכל צריך להביא הכל
או כלום
אם לא היית מרוצה לגמרי
פשוט נתחיל הכל מהתחלה
לא קרו מעולם
אף אחד לא עף
ולא חי מתחת למים
לא החיה מתים
ולא חי לעולם
ועם כל זה שמיתוסים לא קרו אף פעם
הם לא מפסיקים לקרות
זה מסובך
לתפוס את זה לחשוב על זה
זה כל כך מסובך שהיא רוצה להקיא את הסיבוך ממנה
פיזית
ואין כלום
לא יוצא כלום
ואולי באמת אנחנו כלום
סתם שמים לעצמנו רגל
דחיה
לא דחיה כזאת דחיה כזאת
להזיז הצידה
אני דוחה דברים
אבל יש גבול
יש דברים שאדחה הכל בשבילם
כשהיא באה ואומרת לי שהחגורה רופפת וצריך להוסיף עוד חור
ישר ארגז כלים
ריכוז
מוודא שהכל ישב בול
שהכל יצא מתאים עד המילימטר
כלי עבודה
וחושב על זה שלפעמים צריך הרבה כח
משהו אגרסיבי
מפתח צינורות מאסיבי כזה כבד
להפעיל כח בשביל להגיע לשחרור
שהכל יזרום
אין תחליף לתזמון שיודע מתי להדק ומתי לשחרר
או בסבלנות
בדרך כלל הקסם האמיתי קורה בדרך
בהמתנה
רגעים קטנים בשקט שקורה בהם משהו שאתה מזהה רק אחרי שהתקדמת הלאה.
אתה אומר לעצמך וואלה היה שם משהו
מתחבר לאט
ריח ממלא את החדר
בסוף זה הפרטים הקטנים
אני צריך לצאת לטיול
לא כזה שיקרע אותי
משהו שישהה במקום
שיפתח את ההסתכלות פנימה קצת
כמו יציאה לכביש פתוח בלילה
בלי מטרה או יעד
בלי מוזיקה
רק הידיעה שאני שולט במכונה
יכול לכוון
כמו בעקידה
הוא לא רצה שיצחק ימות
הוא רצה לדעת האם תהיה מוכן לעשות את זה
בסוף העולם לא השתנה
כלום לא קרה
אבל הכל קרה
יש קצב מסוים לנסיעה כזאת
הרמוניה
זה לא רק ענין של כח זה ענין של רגש
להחזיק חומר ביד ולעצב אותו
להרגיש איפה יש התנגדות
איפה הוא נכנע
לפעמים נגיעה קלה פותחת הכל
רק להתרכז
Giniאחרונהאני כל כך מצטער שאת צריכה לסבול את הכאב הזה, ואין מילים נכונות שיכולות לתקן את התחושה או למחוק את מה שהיה 🌹❤️🌹
משהו מצמר גדול שאוכל להיכנס לתוכה
מחממת
מה צריך יותר מזה
באמצע היום
בלי הסבר
משהו מתהילים או לא משנה
לא אחשוב על זה משהו רע
בסוף המדבר יש ים
שתהיה לי מישהי לרוץ איתה
נתקלתי בספר הזה כבר כמה פעמים השבוע וכל פעם מכיוון אחר
לא בטוח מה זה מסמן לי
בר בלפר נפטרה
שיחקה שם יפה
הספר פשוט
נחמד
לא מתיימר
לא וואו ולא רע
סיפור פשוט
כמו החיים
פשוט להמשיך לרוץ
איתה או בלעדיה