אז ככה, ב"ה יוצאים כבר תקופה והדברים הולכים כמעט וחלק לגמרי, מבחינת התאמה ברצונות, בשאיפות הכל טוב (וגם שלא אז החלוקי דעות עוברים בשלום ולא מלחיצים או משהו), כיף לנו ביחד, אנחנו מקבלים אחד את השני כמו שהוא, מרגישים בנוח, מעריכים, התאמה טובה אפילו בין סגנון המשפחות וכו.. וגם כבר בשלב מאוד מוקדם כבר דיברנו על זה שכנראה זה זה..
אז מה השאלה?
אני די תקועה עם העניין של הרגש, יש רגש. ברור.. זה לא היה ממשיך עד עכשיו אם לא..
אבל איך אני אמורה לדעת שהרגש מספיק לחתונה? אני מנסה לחשוב על רגשות כלפי אנשים אחרים שאני אוהבת ובאמת ככל שהשנים עוברות אני רק אוהבת אותם יותר.. אבל עם אף אחד לא הייתי צריכה להחליט החלטה כ"כ משמעותית עפ"י רגש (לא הדבר היחיד שקובע כמובן אבל יש לזה מקום מכובד..)
אני לא מאוהבת לפי דעתי, אין פרפרים או התרגשויות ואני לא מסונוורת או מעופפת..
זה סתם נראה לי שכל מי שמתחתן מאוהב ומסתובב עם חיוך מוזר וראש בעננים? אני גם אמורה להיות ככה? האם מה שיש לי זאת אכן אהבה? אהבה שמספיקה לנישואים?
סליחה על הבאלגן.. מקווה שהבנתם את השאלה והחששות שלי.. אשמח ממש לכל תגובה
תודה רבה!

