ובמין תקופה כזאת של דיבורים על חורבן
בה אין הסחות דעת ומוזיקה
להפיג בה את הכאב והשקט המעיק
אני יושבת ובוכה על כאבי הפרטי.
לא על בית שנחרב, אלא על בית שכלל לא נבנה.
בית שהיה כמעט, שפעם היה קרוב כל כך.
ואני לא יודעת מה כואב יותר...
השבר על בניין מפואר וטהור או אי קיומו כלל?
באיזשהו מקום אני חסרה דבר שהיה,
היה קיים והוא חלק ממני,
רק שאני לא זוכרת אותו במדוייק,
רק כואבת את חסרונו ואת השקיקה לקיומו.
אינני יודעת מה הוא, איך בדיוק הוא צריך להיראות
והאם פועלת אני נכון.
על חוסר הוודאות ואי הידיעה
על אלה נפשי בוכיה.
חורבן בית המקדש הוא בעצם חורבן הדרך,
טשטוש ההבדלים בן נכון ללא נכון,
בין טוב לרע, בין אמת לשקר.
אנחנו מהלכים בין שברים, נמצאים בבלבול.
וצריכים הרבה תזכורות ותמרורים
שיעזרו לנו לעבור את זה בשלום.
ובמסעי הפרטי, אני גם מרגישה,
היה שם פעם בית,
בית שאליו פיללתי והייתי כמהה
והיו רגעים שהרגשתי שהנה, כמעט הגעתי,
אך נחלתי אכזבה
והמשכתי בדרך המפותלת עם נפש שבורה.
ובמסעי גם נביאי שקר יש והרבה בלבול.
רגשות מתעתעים.
ועצות כוזבות.
אין איש יודע את הדרך בבירור.
וכדי לשמור על האמת שלי עליי להישאר חזקה
לא ללכת שולל אחרי פיתויים זמניים ואמת מדומה.
שהדרך בה נראית כל כך מזמינה ומהירה.
אך אל נא תטעי נפשי,
גאולתם של ישראל היא קמעה קמעה,
וכמו שאחרי ייסורים, גלות ודרך ארוכה מובטחת ישועה
גם גאולתך תגיע בביטחה.
ורק על צער הגלות אין מנחם
כי הדרך ארוכה ואויבייך מלעגים
על מה את נלחמת? הם צוחקים
עזבי את חלומך העתיק, השליכי את עקרונותייך בצידיי הדרכים.
היי חופשייה, הסירי אזיקים.
אבל עם ישראל עיקש הוא וקשה עורף
אוחז ידיו ללא הרף
וגם אני, להבדיל, לא מרפה.
וזוהי הזדהותי הצנועה עם חוסר השכינה.
על העבר וההווה,
על כל אלה אני בוכייה.
בה אין הסחות דעת ומוזיקה
להפיג בה את הכאב והשקט המעיק
אני יושבת ובוכה על כאבי הפרטי.
לא על בית שנחרב, אלא על בית שכלל לא נבנה.
בית שהיה כמעט, שפעם היה קרוב כל כך.
ואני לא יודעת מה כואב יותר...
השבר על בניין מפואר וטהור או אי קיומו כלל?
באיזשהו מקום אני חסרה דבר שהיה,
היה קיים והוא חלק ממני,
רק שאני לא זוכרת אותו במדוייק,
רק כואבת את חסרונו ואת השקיקה לקיומו.
אינני יודעת מה הוא, איך בדיוק הוא צריך להיראות
והאם פועלת אני נכון.
על חוסר הוודאות ואי הידיעה
על אלה נפשי בוכיה.
חורבן בית המקדש הוא בעצם חורבן הדרך,
טשטוש ההבדלים בן נכון ללא נכון,
בין טוב לרע, בין אמת לשקר.
אנחנו מהלכים בין שברים, נמצאים בבלבול.
וצריכים הרבה תזכורות ותמרורים
שיעזרו לנו לעבור את זה בשלום.
ובמסעי הפרטי, אני גם מרגישה,
היה שם פעם בית,
בית שאליו פיללתי והייתי כמהה
והיו רגעים שהרגשתי שהנה, כמעט הגעתי,
אך נחלתי אכזבה
והמשכתי בדרך המפותלת עם נפש שבורה.
ובמסעי גם נביאי שקר יש והרבה בלבול.
רגשות מתעתעים.
ועצות כוזבות.
אין איש יודע את הדרך בבירור.
וכדי לשמור על האמת שלי עליי להישאר חזקה
לא ללכת שולל אחרי פיתויים זמניים ואמת מדומה.
שהדרך בה נראית כל כך מזמינה ומהירה.
אך אל נא תטעי נפשי,
גאולתם של ישראל היא קמעה קמעה,
וכמו שאחרי ייסורים, גלות ודרך ארוכה מובטחת ישועה
גם גאולתך תגיע בביטחה.
ורק על צער הגלות אין מנחם
כי הדרך ארוכה ואויבייך מלעגים
על מה את נלחמת? הם צוחקים
עזבי את חלומך העתיק, השליכי את עקרונותייך בצידיי הדרכים.
היי חופשייה, הסירי אזיקים.
אבל עם ישראל עיקש הוא וקשה עורף
אוחז ידיו ללא הרף
וגם אני, להבדיל, לא מרפה.
וזוהי הזדהותי הצנועה עם חוסר השכינה.
על העבר וההווה,
על כל אלה אני בוכייה.
