אני חושבת שזה היה היום הכי קשה בכל תקופת האירוסין עד כה.
בכיתי מלא גם בהתחלה עד שהתרגלתי להורמונים. ועכשיו - במקום לבכות פעמיים ביום, אני בוכה פעמיים בשבוע.
(תמיד יותר קל להאשים דברים חיצוניים. ובכלל, אנחנו שולטים במצבי הרוח שלנו, לא משנה מה קורה וכמה קשה זה יכול להיות)
זה היה יום נוראי, במקומו הייתי מבטלת אירוסין אחרי דבר כזה. הייתי איומה, בלתי ניתנת להכלה, מזעזעת.
שלא לדבר על השמירת נגיעה שהיא כבר פשוט לא אפשרית, באמת לא אפשרית. עזבו תאווה, רבאק אני צריכה חיבוק חזק וארוך שיחזיר לי את הכח. להיות מוגנת בידיים שלו.
כשאני אומרת שאני מפחדת מחתונת קורונה, זה לא מחתונה מצומצמת ופחות זוהרת ונוצצת. זה משהו שהייתי הולכת עליו מלכתחילה, וגם הוא אבל יש את ההורים שלו בסיפור...
והוא לא הבין למה אני בוכה, הרי רק לפני שבוע דיברנו על זה שזו תהיה החתונה שלנו, אבל לא האירוע שלנו ושאנחנו מכפיפים את עצמנו לרצונות של אחרים ואולי זה כבר יותר מדיי ואולי באירוע חד פעמי זה בסדר, אבל לא בבית שלנו, למרות שרבאק, החתונה פשוט לא תשקף אותנו אז איפה אפשר לנסות להשתדל שכן ופתאום הוא הפך את דעתו ואמר לי להתעקש על הפרחים והייתי שמחה שסופסוף הוא הבין, ושסופסוף גם הוא מראה חולשה קצת, אבל הייתי עצובה שקשה לו כל כך.
הסברתי לו שאין לי כוחות לארגן הכל שוב, שהטכני הזה גומר לי על הנפש כי הכל נעשה באינסוף לחץ ואיזונים עדינים ומשפחות וחברים ומה יהיה. ולהכנס לתוך מערבולת כזו בטווח של 48 שעות יגמור עליי נפשית. במבט לאחור, אלו יהיו רק 48 שעות. לא ארבעה חודשים.
לא אכפת לי לצמצם חתונה ואני אפילו אשמח. קורץ לי שמלת כלה בדשא, פשטות והרבה שמחה ואור. להיות מוקפת אך ורק באנשים שבאמת אוהבים אותי ולא במאות אנשים שמסתכלים עלינו ברגע אינטימי למדיי וכל מה שאני רוצה זה שקט ולשמוע איך עבר עליו השבוע הזה שלא נפגשנו אבל יש מסביבנו מלא אנשים. אני רוצה לא לחשוב פעמיים האם לברך שהחיינו או לא, ושזה ירגיש לי צנוע גם אם זה לא הסטנדרט כי יהיו מסביבנו רק עשרות אנשים ולא מאות, ותהיה הרבה פחות ביקורת.
אבל להזיז חתונה? לדאוג לסגור עם ספקים חלופיים, לבטל חוזים, לעבור על מה הובטח בסעיפי קורונה ולחץ לחץ לחץ - זה אני לא מסוגלת לחשוב. אני שומעת את הקולות של ההורים שלו, של ההורים שלי, של סבא וסבתא והחברים וכל מי שאנחנו רוצים ומנסים לרצות.
לפעמים מרגיש לי שאיבדנו את עצמנו.
למה לקחתי את מה שהיא כתבה לי כל כך קשה? למה זה הפעיל אותי עד כדי כך? למה היא התעקשה לחפש פיסות אמת? למה לא פשוט לומר שהיא טועה ואני צודקת ולתת לי חיבוק ולהגיד שגם זה יעבור ולא להתרגש וזה פשוט שלה וזהו, תשחררי, בואי ננגב לך את הדמעות. את בסדר, את נורמלית, זו תקופה קשה, את לא מתנהגת נוראי כל כך, רק לפעמים קצת קשה לך, וזה בסדר ואפילו סופר הגיוני ולגיטימי. שחררי את הביקורת מבחוץ, יש לך מספיק ביקורת מבפנים, תנשמי אהובה שלי. בואי קחי עוד חיבוק, מרגיש לי שאת עדיין לא רגועה.
אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם מלא מראות. והמראות האלו מראות בעיקר את מה שלא טוב ולא יפה וצריך לשפר. ואז אני בהצפה פנימית תמידית. כל הזמן נתונה תחת אש של ביקורת צולבת ומסביבי המוני מראות שמשקפות זו את זו והכל כבר מתחיל לתעתע ואני לא יודעת מה אמת ומה שקר ומה אמת מעוותת ויש לי סחרחורת איומה וגם בחילה ואני הולכת לאיבוד ויש לי חולשה והופס אני כמעט ונופלת.
למה לכולם יש מה להגיד כל הזמן, תמיד. איך הם מגבשים דעה על כל דבר במהירות הבזק. תמיד יודעים, חכמים, נבונים, יפים וצודקים. ורק אני ילדה קטנה בעולם גדול שצריכה שהוא יחזיק לי את היד כי השאר מבלבלים אותי וכבר שכחתי לאן ללכת.
למה אנשים מרשים לעצמם להתערב במקומות הכי רגישים ואישיים והכי לא שלהם. למה אתם חושבים שלהאשים אותי יעזור. למה לקחת אירוע אחד ולצבוע בצבע שלו שלושה חודשים. למה לא להביע יותר חמלה. למה כל הזמן הראיה המצומצמת והמצמצמת הזו. למה כל מבט דוקר אותי כמו חץ. למה אנשים בוגרים לא יודעים לומר "נפגעתי", למה כולנו מלאי אגו ולא מוכנים לרדת מהעץ שלנו גם כשברור בוודאות שטעינו. למה החיים כל כך מציפים.
אני מתגעגעת לשגרה. ואולי אתגעגע גם לתקופה הזו. אני גם שמחה. יש לי אותו. הוא קרקע יציבה, ותומכת, ורגועה. הוא שלו, ומכיל, ומקשיב, ואוהב, וסבלן. בסוף יהיה לנו בית. עוד מעט הטירונות הזו מסתיימת, ומתחילים החיים האמיתיים. שגם בהם יש התמודדויות וקשיים, אבל גם יש לנו בית ושקט ויציבות ומתישהו גם שגרה. יש לי הרגשה שדברים יראו אחרת. הלוואי שאני צודקת, ויהיה רגוע יותר.
