חז''ל דורשים: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר: 'אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות'", כלומר שההשוואה בפסוק מלמדת שהזיווג קשה כמו קריעת ים סוף.
אבל הדרשה לא ברורה:
א. ההשוואה בפסוק היא לא לקריעת ים סוף אלא אם כבר ליציאת מצרים, אם כן למה חז''ל משווים דווקא לקריעת הים ועוד לומדים זאת מהפסוק?
ב. מה הכוונה שהזיווג קשה כקריעת ים סוף? יש משהו שהוא קשה לקב''ה? הרי "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", את כל העולם הוא ברא במאמרו ואין אצלו הבדל בין טבע לנס. אז מה הכוונה בזה שהזיווג וכן קריעת הים הם קשים?
התשובה לשתי השאלות היא אחת:
ידוע שהיה לעמ''י ניסיון קשה להאמין למשה ובכלל לרצות להיגאל, וחז''ל אף דורשים שהרבה מעמ''י באמת נשארו במצרים (וגם אחרי היציאה רצו כמה פעמים לחזור למצרים), כי יותר משקשה להוציא את היהודי מהגלות קשה להוציא את הגלות מהיהודי.
ורגע השיא של הניסיון הזה היה בקריעת הים, כשמשה ביקש מהקב''ה נס והוא ענה "מה תצעק אלי? - דבר אל בני ישראל ויסעו", כלומר שהקושי והמניעה הם לא אצל ה' אלא ברצון של היהודי להיגאל ובהשתדלות שלו שהם תנאים לפעולה של ה' - וזו גם התשובה לשאלה השנייה.
ובזה ההשוואה בין הזיווג לקריעת הים - כי כמו שקריעת לא הייתה אפשרית ולא קרתה עד שהעם רצו להשתחרר המצרים ועשו את הצעד של הכניסה לים, ככה גם זיווגו של אדם לא יכול לבוא עד שבאמת ירצה ויעשה את ההשתדלות בשביל זה. בזה הקושי ובזה הניסיון.
שיהיה בהצלחה לכולם ברצון ובהשתדלות ובניין עדי עד בקרוב.
נ"ב
נקודה נוספת מענייני היום: כמו שהעיקרון הזה היה נכון בגאולת מצרים הוא נכון גם בגאולה הנוכחית, וכמו שכתב ריה''ל בכוזרי "כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" כלומר אותם שני התנאים - רצון אמיתי והשתדלות.
שיר שאני אוהב שמתחבר לנקודה הזו:
) - זה נכון אבל האיזון חשוב, צריך לשאוף לאינסוף אבל תמיד להיות עם רגליים על הקרקע. 
