סיפור/עומריםעומר מלמל הסבר שהיא לא הבינה. היא אמרה לו "בכנות, לא הבנתי" והוא שאל "מה לא הבנת? זה פשוט ה-.."
"את הדיבור. תעשה השתדלות בשבילי פחות למלמל. בסדר עומר?" היא קטעה אותו באמצע.
הוא העיף מבט לאחור ובחצי חיוך אמר "זה כי התעקשת לשבת מאחורה. גאונה"
והיא בלי פחד ועם הרבה אומץ ענתה לו "אתה יודע למה. זה בשביל שאוכל להירדם בנוח אם תשעמם אותי".
"טוב, לא הגזמת" הוא ענה ושניהם התחילו לצחוק. היא כמעט לקחה אוויר שוב בשביל גל הצחוק הבא, אבל לפתע עצרה נשימה. הרמזור הראה אדום ועומר לא הראה כוונה ללחוץ על הבלם. הוא כנראה מדי טרוד בצחוק, בתוספת לעייפות שלו מהיום שעבר, היא חשבה בשבריר שניה מבוהלת.
היא התחילה לצרוח בדיוק ברגע שגופה ידע את הזעזוע הגדול ביותר שחווה אי פעם.
***
משהו לוחץ לי על היד. היא חשבה.
ועל הרגל. ובבטן.
בזמן שהיא מנסה להיזכר איפה היא, רעשים של המולה בתוך שקט של לילה נקלטים באוזנה.
"רעות?" קול קרוב שואל. "את שומעת אותי?"
"היא מתעוררת!" מישהי צעקה לחלל, שבתחושה שלה היה גדול בהרבה מהרגיל. רעות ניסתה להרים את הראש כדי להבין מה קורה, אבל מה שהצליחה לקלוט היה זיהום אורות אדומים-כחולים וקולות מעומעמים, כמעט מה שמתרחש בגופה כרגע. זה לקח שניה וקצת והיא נרדמה שוב, בכאב.
***
"מה?! מה את אומרת לי פה?" רעות שאלה. "לא רוצה!!! לא יכול להיות אני לא מאמינה לך. תגידי לי בבקשה מה קרה באמת הפעם" היא התחננה לליבא, החברה הכי הכי שלה.
"רעות, מותק. אני כל כך מצטערת. אני מבינה אותך. את נסערת וכאובה. תאמיני לי שאני ממש לא רוצה להגיד את המילים האלה שוב או בכלל. אבל עומר, הוא נפגע קשה בתאונה שלכם. ואת, את חייבת להיות חזקה.."
"חזקה בשביל מה ליבא? מה הסיכוי בכלל? אני לא יודעת להיות חזקה. זה היה התפקיד שלו בכל העסק. די, די אני לא רוצה את זה. לא יכולה יותר". הדמעות ממשיכות לרדת. מפלים שלא היו מביישים שום אטרקצית טיולים בצפון.
ליבא רק לחצה את זרועה של רעות חזק יותר. אוהב יותר. בזמן שהיא ישנה ליבא סרגה עבורה את צעיף הכי יפה שיכלה להפיק, כדי שתוכל לחסות בו את האדום-כחול שלה שכאב בקור. היא השתדלה כמה שאפשר, לסרוג, לפרום את הטעויות שהשתרבבו, כמו גם את סיבכי נפשה של חברתה האהובה.
"את הדיבור. תעשה השתדלות בשבילי פחות למלמל. בסדר עומר?" היא קטעה אותו באמצע.
הוא העיף מבט לאחור ובחצי חיוך אמר "זה כי התעקשת לשבת מאחורה. גאונה"
והיא בלי פחד ועם הרבה אומץ ענתה לו "אתה יודע למה. זה בשביל שאוכל להירדם בנוח אם תשעמם אותי".
"טוב, לא הגזמת" הוא ענה ושניהם התחילו לצחוק. היא כמעט לקחה אוויר שוב בשביל גל הצחוק הבא, אבל לפתע עצרה נשימה. הרמזור הראה אדום ועומר לא הראה כוונה ללחוץ על הבלם. הוא כנראה מדי טרוד בצחוק, בתוספת לעייפות שלו מהיום שעבר, היא חשבה בשבריר שניה מבוהלת.
היא התחילה לצרוח בדיוק ברגע שגופה ידע את הזעזוע הגדול ביותר שחווה אי פעם.
***
משהו לוחץ לי על היד. היא חשבה.
ועל הרגל. ובבטן.
בזמן שהיא מנסה להיזכר איפה היא, רעשים של המולה בתוך שקט של לילה נקלטים באוזנה.
"רעות?" קול קרוב שואל. "את שומעת אותי?"
"היא מתעוררת!" מישהי צעקה לחלל, שבתחושה שלה היה גדול בהרבה מהרגיל. רעות ניסתה להרים את הראש כדי להבין מה קורה, אבל מה שהצליחה לקלוט היה זיהום אורות אדומים-כחולים וקולות מעומעמים, כמעט מה שמתרחש בגופה כרגע. זה לקח שניה וקצת והיא נרדמה שוב, בכאב.
***
"מה?! מה את אומרת לי פה?" רעות שאלה. "לא רוצה!!! לא יכול להיות אני לא מאמינה לך. תגידי לי בבקשה מה קרה באמת הפעם" היא התחננה לליבא, החברה הכי הכי שלה.
"רעות, מותק. אני כל כך מצטערת. אני מבינה אותך. את נסערת וכאובה. תאמיני לי שאני ממש לא רוצה להגיד את המילים האלה שוב או בכלל. אבל עומר, הוא נפגע קשה בתאונה שלכם. ואת, את חייבת להיות חזקה.."
"חזקה בשביל מה ליבא? מה הסיכוי בכלל? אני לא יודעת להיות חזקה. זה היה התפקיד שלו בכל העסק. די, די אני לא רוצה את זה. לא יכולה יותר". הדמעות ממשיכות לרדת. מפלים שלא היו מביישים שום אטרקצית טיולים בצפון.
ליבא רק לחצה את זרועה של רעות חזק יותר. אוהב יותר. בזמן שהיא ישנה ליבא סרגה עבורה את צעיף הכי יפה שיכלה להפיק, כדי שתוכל לחסות בו את האדום-כחול שלה שכאב בקור. היא השתדלה כמה שאפשר, לסרוג, לפרום את הטעויות שהשתרבבו, כמו גם את סיבכי נפשה של חברתה האהובה.
