זה קצת מפחיד אותי אבל
אני עוברת את הטראומה הזאת בצורה הכי בריאה שאפשר.
זה מפחיד כי כולן לא ואני כן
אבל זה טוב

כי עכשיו אני בבית וזה לא עובד ככה אצלינו. אין ליפול, אין להישבר, אין לבכות, אין להסתגר בחדר, אין ליפול
אז אני מחזיקה חזק ומקווה שגם אחרי שאני לא אהיה בבית אני לא אפול. דיברתי על זה עם נועם והיא אמרה לי שאולי זה טוב כי דברים אחרי כמה שבועות יהיו פחות כואבים ופחות סוערים ואם אני לא נופלת עכשיו הגיוני שאני לא אפול אחר כך, וגם אם כן זה יהיה פחות חזק.
אבל כרגע אני רק מבינה בשכל, מבינה שזה קרה אבל הלב עוד לא יודע. הבשורה לא הגיעה עדיין ללב כי הדפתי אותה משם. אבל יש בי אמונה מטורפת כמו שבחיים לא הייתה לי ותכלס רק בגללה אני יציבה. ורגועה. ו- וואו. הכי לא מובן מאליו שאני אהיה עכשיו יציבה ורגועה אבל זה מה שאני (לא מדברת על הלילות, פחות קל לנשום אז) ואני לא מרגישה נקיפות מצפון על זה שאני ככה אחרי אובדן, כי זאת הצורה הבריאה ביותר (וגם כי היא אמרה לי את זה פעם. היא הייתה חיה כך)
בואו נדבר רגע על תחילת השנה
אני לא רוצה להתחיל אותה עם השכבה, קשה לי עם האווירה הכאובה קשה לי להמשיך איתן אחרי טראומה כזאת, קשה לי עם על הדיבורים שיהיו סביב וגם בפנימיה.
אני רוצה ללכת למקום שבו אני לא אפחד לשמוח ולהמשיך לעשות שטויות עם ברק בעיניים למרות שזה קרה, כי עכשיו עם השכבה אני ארגיש לא נעים להמשיך ככה
שוב. כי אני חווה את הטראומה בצורה הבריאה ביותר (לפחות ככה אני מרגישה)
ו.. אני רוצה להתנתק.

זה לא לברוח, זה להקשיב ללב שלי
אני קשובה לעצמי
אני קשובה.
אני הולכת לישון עם חיוך למרות שאני לא ישנה
וכן, אני גם בוכה
ויש בי אמונה וכוחות ויש לי אלוקים
יש בי אוויר
עד כמה שניתן

אני לא רוצה להסתכל להן בעיניים, אני עוברת הכל כל-כך טוב והן לא. הכל מורכב אבל אני מאמינה באחד והיחיד. ואני מדברת איתו והוא מקשיב
אבל לפעמים גם אבא אומר לא

אני מאבדת

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.