אני חושבת שזה היה היום הכי קשה בכל תקופת האירוסין עד כה.
בכיתי מלא גם בהתחלה עד שהתרגלתי להורמונים. ועכשיו - במקום לבכות פעמיים ביום, אני בוכה פעמיים בשבוע.
(תמיד יותר קל להאשים דברים חיצוניים. ובכלל, אנחנו שולטים במצבי הרוח שלנו, לא משנה מה קורה וכמה קשה זה יכול להיות)
זה היה יום נוראי, במקומו הייתי מבטלת אירוסין אחרי דבר כזה. הייתי איומה, בלתי ניתנת להכלה, מזעזעת.
שלא לדבר על השמירת נגיעה שהיא כבר פשוט לא אפשרית, באמת לא אפשרית. עזבו תאווה, רבאק אני צריכה חיבוק חזק וארוך שיחזיר לי את הכח. להיות מוגנת בידיים שלו.
כשאני אומרת שאני מפחדת מחתונת קורונה, זה לא מחתונה מצומצמת ופחות זוהרת ונוצצת. זה משהו שהייתי הולכת עליו מלכתחילה, וגם הוא אבל יש את ההורים שלו בסיפור...
והוא לא הבין למה אני בוכה, הרי רק לפני שבוע דיברנו על זה שזו תהיה החתונה שלנו, אבל לא האירוע שלנו ושאנחנו מכפיפים את עצמנו לרצונות של אחרים ואולי זה כבר יותר מדיי ואולי באירוע חד פעמי זה בסדר, אבל לא בבית שלנו, למרות שרבאק, החתונה פשוט לא תשקף אותנו אז איפה אפשר לנסות להשתדל שכן ופתאום הוא הפך את דעתו ואמר לי להתעקש על הפרחים והייתי שמחה שסופסוף הוא הבין, ושסופסוף גם הוא מראה חולשה קצת, אבל הייתי עצובה שקשה לו כל כך.
הסברתי לו שאין לי כוחות לארגן הכל שוב, שהטכני הזה גומר לי על הנפש כי הכל נעשה באינסוף לחץ ואיזונים עדינים ומשפחות וחברים ומה יהיה. ולהכנס לתוך מערבולת כזו בטווח של 48 שעות יגמור עליי נפשית. במבט לאחור, אלו יהיו רק 48 שעות. לא ארבעה חודשים.
לא אכפת לי לצמצם חתונה ואני אפילו אשמח. קורץ לי שמלת כלה בדשא, פשטות והרבה שמחה ואור. להיות מוקפת אך ורק באנשים שבאמת אוהבים אותי ולא במאות אנשים שמסתכלים עלינו ברגע אינטימי למדיי וכל מה שאני רוצה זה שקט ולשמוע איך עבר עליו השבוע הזה שלא נפגשנו אבל יש מסביבנו מלא אנשים. אני רוצה לא לחשוב פעמיים האם לברך שהחיינו או לא, ושזה ירגיש לי צנוע גם אם זה לא הסטנדרט כי יהיו מסביבנו רק עשרות אנשים ולא מאות, ותהיה הרבה פחות ביקורת.
אבל להזיז חתונה? לדאוג לסגור עם ספקים חלופיים, לבטל חוזים, לעבור על מה הובטח בסעיפי קורונה ולחץ לחץ לחץ - זה אני לא מסוגלת לחשוב. אני שומעת את הקולות של ההורים שלו, של ההורים שלי, של סבא וסבתא והחברים וכל מי שאנחנו רוצים ומנסים לרצות.
לפעמים מרגיש לי שאיבדנו את עצמנו.
למה לקחתי את מה שהיא כתבה לי כל כך קשה? למה זה הפעיל אותי עד כדי כך? למה היא התעקשה לחפש פיסות אמת? למה לא פשוט לומר שהיא טועה ואני צודקת ולתת לי חיבוק ולהגיד שגם זה יעבור ולא להתרגש וזה פשוט שלה וזהו, תשחררי, בואי ננגב לך את הדמעות. את בסדר, את נורמלית, זו תקופה קשה, את לא מתנהגת נוראי כל כך, רק לפעמים קצת קשה לך, וזה בסדר ואפילו סופר הגיוני ולגיטימי. שחררי את הביקורת מבחוץ, יש לך מספיק ביקורת מבפנים, תנשמי אהובה שלי. בואי קחי עוד חיבוק, מרגיש לי שאת עדיין לא רגועה.
אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם מלא מראות. והמראות האלו מראות בעיקר את מה שלא טוב ולא יפה וצריך לשפר. ואז אני בהצפה פנימית תמידית. כל הזמן נתונה תחת אש של ביקורת צולבת ומסביבי המוני מראות שמשקפות זו את זו והכל כבר מתחיל לתעתע ואני לא יודעת מה אמת ומה שקר ומה אמת מעוותת ויש לי סחרחורת איומה וגם בחילה ואני הולכת לאיבוד ויש לי חולשה והופס אני כמעט ונופלת.
למה לכולם יש מה להגיד כל הזמן, תמיד. איך הם מגבשים דעה על כל דבר במהירות הבזק. תמיד יודעים, חכמים, נבונים, יפים וצודקים. ורק אני ילדה קטנה בעולם גדול שצריכה שהוא יחזיק לי את היד כי השאר מבלבלים אותי וכבר שכחתי לאן ללכת.
למה אנשים מרשים לעצמם להתערב במקומות הכי רגישים ואישיים והכי לא שלהם. למה אתם חושבים שלהאשים אותי יעזור. למה לקחת אירוע אחד ולצבוע בצבע שלו שלושה חודשים. למה לא להביע יותר חמלה. למה כל הזמן הראיה המצומצמת והמצמצמת הזו. למה כל מבט דוקר אותי כמו חץ. למה אנשים בוגרים לא יודעים לומר "נפגעתי", למה כולנו מלאי אגו ולא מוכנים לרדת מהעץ שלנו גם כשברור בוודאות שטעינו. למה החיים כל כך מציפים.
אני מתגעגעת לשגרה. ואולי אתגעגע גם לתקופה הזו. אני גם שמחה. יש לי אותו. הוא קרקע יציבה, ותומכת, ורגועה. הוא שלו, ומכיל, ומקשיב, ואוהב, וסבלן. בסוף יהיה לנו בית. עוד מעט הטירונות הזו מסתיימת, ומתחילים החיים האמיתיים. שגם בהם יש התמודדויות וקשיים, אבל גם יש לנו בית ושקט ויציבות ומתישהו גם שגרה. יש לי הרגשה שדברים יראו אחרת. הלוואי שאני צודקת, ויהיה רגוע יותר.

(הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול)

אני מרגישה בתוך רכבת הרים רגשית. רכבת שעוברת דרך כל הפחדים ומכריחה אותי להסתכל להם בלבן של העיניים.
האינסטינקט הראשון הוא לברוח, אין מה להילחם בפחד, הוא לא רציונלי, הוא תמיד מנצח. מנטרל את השכל, מרעיד את הרגש ואז משתק.
אבל מה קורה אם מקשיבים לו? אם עוצרים שניה, ומסכימים להיות בבירור הזה.
להרפות, לשחרר אחיזה, להגיד: אוקיי, אני מפחדת, למה? ממה? על מה זה יושב? האם זה פחד בריא? האם הוא עוצר אותי? מה ירגיע אותי?
לא לחפש פתרונות, להסכים להיות בהשהיה. לחכות. להקשיב. להתבונן. לצעוק את הפחד בתוך הלב. שיהדהד לו. שאהיה המראה של עצמי.
השיקוף העצמי הזה מטביע בתוכו, ואני מתבוססת כמעט עד מחנק. זה בא בגלים. כלפי חוץ לובשים חיוך של יום חול, בפנים הלב על 1200 סיבובי סחיטה.

(בקושי מסוגל לנשום, וחושך מעל פני תהום)

לפסוע אל תוך הערפל, כי שם האלוקים. במודעות גמורה, להכניס את עצמי לכל הבילבולים והספקות והרפש שיש שם בקרקעית הלב, באופק המאיים והמבטיח.
רק ככה מתנקים.
לבכות את עצמי לדעת דרך העיניים, לנקז את אגמי הלב המוצף על גדותיו.
לקלף לקלף לקלף.
להסכים להיות בבירור.
להתברר.
להתברבר.
לדעת שאין פתרונות בסוף, אבל יש רוגע ושלווה.
אין אור בקצה המנהרה כי אין מנהרה.
ערימה של דמיונות.
דמיונות שהם לא שקר, כח המדמה הוא כח חזק וחשוב, אבל מבלבל ומתעתע.

(כל המניעות שיש לאדם כולם, הם רק בשביל החשק)

אם יש מחסום כנראה שצריך לעבור דרכו. לעשות קצת שרירים ולדלג מעליו כמו שצריך, ולא ללכת מסביב.
אם משאירים את האבן באמצע השביל, היא תפריע לנו כשנעבור בו שוב (ורוב השבילים בחיינו הם לא חד פעמיים, נכון?) צריך להסיר אותה, ולטפל בה, שלא תפריע בפעם הבאה.
מותר להחליט שעכשיו אנחנו חלשים,
מנמיכים ווליום,
מאטים את הקצב.
מחליטים שסדר העדיפויות משתנה עכשיו,
שמתפנים רק למה שדחוף והכרחי,
שכרגע מתרכזים בעצמנו.

(מעליות עולות יורדות ומתרסקות, אבל אני גבוה מכולן)

ולפעמים יש אבנים שחוזרות על עצמן
מערבולות זה דבר ספירלי
והרגשות שלי באים בגלים
גאות ושפל
אפשר לפגוש את אותן הנקודות
וזה בסדר.

(ושוב הלב שלי יוצא, לרקוד עם הפחדים)

לא לשכוח,
שאחרי שמרשים לעצמנו להתבוסס בפחד,
פתאום יש זקיפות קומה מסויימת,
הבעיות לא נפתרות,
אבל אין רעשים,
יש שקט כזה,
ביטחון, רוגע ונחת.
יש פחדים, ויש מבט מפוכח ששם אותם בפרופורציה הנכונה.

(ולא, לפחד מהפחד)

@משיבת הרוחמשיבת הרוח

או שאת שומרת פה רק לזמנים קשים

מה עשיתי לא בסדר?
פיזית הלכתי לישון לפני 23:30.
הפרעות שינה זה משהו שהשטן ברא.
רע לי.
אני שונאת ואוהבת לילות בו זמנית.
זה פשוט לא הוגן.
מקווה שזה יסורים מכפרים או משהו כזה.
מתישהו הגוף כבר לא יכול לתפקד.
נמאס לי.
חלש לי ורועד לי והכל דפוק.

נוהל לילה לבן, או לנסות לישון בכל זאת?

יש לילות שבהם השריטות נפערות בבשר החי, כאילו מעולם לא הגלידו. הן מדממות מאוד והאני שלי מתכווץ.
פתאום מעניין אותי אם הייתי אומרת "האני שלי", גם לפני שלמדתי תיאוריות באישיות, או שזו תופעת לוואי של הסמסטר האחרון.
פגשתי היום אנשים שלי, חשבתי שזה עשה לי טוב, אבל אולי זה הוציא אותי מהאיזון המדומה והמזוייף הזה.
2:35, 8° בגשם בחוץ. הרוח צורבת בפנים. רכב עובר ומשפריץ עליי משלולית אקראית.
הכל אומר שצריך להיות לילה לבן, אבל ב12:00 יש מבחן, ותיאורטית לומדים מ9:00-19:00, ומייד אח"כ אני נוסעת לעבודה.
שיחות עם אנשים עשויות להיות מטלטלות כ"כ.
התחשק לי לומר לה, שהיא לא יכולה להעלם מהחיים שלי לכ"כ הרבה זמן ואז לחזור ולזרוק הערות במבט על שכזה, ובכלל לא היית איתי כל הדרך, אז מי את שתשפטי את התהליך שאני בעיצומו ממבט חיצוני.
(ולמה זה כ"כ מפעיל אותי, כל פעם מחדש. האם אי פעם אהיה שלמה עם הבחירות שלי?)
זה קל לחלום ברווקות, אבל אני רואה את חברות שלי, חתונה, ילד ראשון, ותגידי להתראות ל3/4 ממה שתיכננת, ניפגש בפנסיה אם לא תשני 200 כיוונים עד אז.
צריך ללמוד לחיות את העכשיו, וזה קשה מאוד בעולם מכוון מטרות רחוקות.
למדנו לרוץ למרחקים ארוכים, להיות על המסלול לשם המסלול, לשם האחיזה, לשם המסגרת, לשם הלהגיע.
איזה מירוץ אווילי. יא-אללה. וכמעט כולנו נכנעים לסרט הזה, פשוט לא יאמן.
לנכוח. מה יש ברגע הזה. אני נכנסת הבייתה, המעיל רטוב מהגשם, והקצוות של החצאית גם כן. יש ריח של כביסה נקיה וזמזום של רדיאטור.
צריך להתחיל ולנסות לזמן את השינה. אולי ספר יעזור.
לדחות את השעון המעורר, למרות שרוב הסיכויים שאקום לפניו, להשתחל לפיג'מה.

(יצר הטוב: סוף זמן קריאת שמע
יצר הרע: חה חה חה
יצר הטוב: סוף זמן תפילה?
יצר הרע: על מי את עובדת)

[שמישהו יסביר לי איך מרגיעים את הגוף מבלי להקיא. אני לא רוצה לחזור אחורה גם בזה. מספיק לי הכאוס של עכשיו.]

לבכות פעמיים בחודש
לבכות פעמיים בשבוע
לבכות פעמיים ביום
לבכות פעמיים בשעה
לבכות פעמיים בדקה

להיות באיזה משהו מיותר בזום עם נוכחות חובה, ושמים לב שכיביתי מצלמה ומדברים אליי עד שאני פותחת, אז אני מראה רק חצי פרצוף ועדיין רואים שבכיתי.