אני רוצה לכתוב חופשי כזה, זורם, כמו כל המוכשרות מכאן..
כמה מחשבות רצות לי כל היום בראש, יותר מידי יותר מידי.
וגם עכשיו אני עם שירים באוזניות, שזה כדי לעשות בעיות במסלולים המסתבכים של המחשבות, כמו סלילים שחורים של קלטת ישנה.
דני רובס שר לי באוזניות :
"עכשיו כשכל המסיכות נפלו
והדברים הכי קשים עלו
במקום לשלוח יד ולרכך
את בורחת שוב מעצמך.
זה לא פשוט כשמישהו חודר
את כל ההגנות, את הגדר
......
אם תברחי הכל ישקע איתך
שוב ייסגר כל מה שכבר נפתח...
כי האמת, היא לא תרפה ממך
גם אם תברחי מעצמך.
מה שנתתי לך כבר בתוכך -
גם אם תברחי מעצמך..."
בימים האחרונים צפות לי מחשבות, אולי כל מה שהיה לי כ''כ ברור שאני, כבר לא כ''כ ברור? יכול להיות שאני נמצאת איפה שאני בטעות? משחקת תפקיד ראשי בהצגה כ''כ מוצלחת?
מתאים לי? לא מתאים לי?
שונאת שהסליל בראש מתבלגן לי מידי, והשיר הבא באוזניות נכנס לתוך המסלול של המחשבות ומתערבב בהן בלי לבקש רשות בכלל.
מה יהיה איתי בכלל. מה.
יש מישו שיכול לעזור לי בכלל?
רק אבא. אבא? וואו. כמה המון זמן לא דיברתי עם אבא.
זה מבהיל לפתוח חדרים בלב. אני רגילה כמו תמיד להחליף נושא באלגנטיות או משהו דומה.
חשבתי עוד בזמן האחרון, שיש את כל האלה שרואים עליהם שכואב להם, שהם בורחים, בורחים במוצהר,
הם נראים כולם דומים, אבל שונים. כ'כ שונים.
והם עושים במוצהר דברים שונים מהאנשים השותקים, בורחים במוצהר מהכאב, כל אחד בדרכו שלו. העיניים שלהם מספרות עליהם הכל, אם הם רק יתנו לך להציץ בהן. אבל הם לא מסתפקים בעיניים. הם כל כולם צריחה אחת רועשת, בריחה אחת גדולה.
ויש את האנשים השותקים. כלומר, הם לא באמת שותקים.
הם כאילו כמו כולם. לבושים כמו כולם, הולכים ללימודים או לעבודה כמו כולם, קמים בשעה מסודרת לאנשים בבית שלהם עצמם. הם צוחקים עם כולם, כמו כולם. קונפורמיסטים. הבריחה שלהם חזקה יותר משל מהרועשים, הם לא נותנים לה מקום אפילו, לבריחה. דוחקים אותה למגירה אפלולית בבית המסודר שלהם, הם לא מדברים על הכאב בכלל. אולי בינם לבין עצמם גם לא חושבים עליו, מבריחים אותו לדפנות של המוח. עסוקים, כמו כולם..
שותקים. מתים כל בוקר מחדש.
וואו כתבתי מלא אבאלה. שכוייח לכם אם קראתם עד כאן
כמה מחשבות רצות לי כל היום בראש, יותר מידי יותר מידי.
וגם עכשיו אני עם שירים באוזניות, שזה כדי לעשות בעיות במסלולים המסתבכים של המחשבות, כמו סלילים שחורים של קלטת ישנה.
דני רובס שר לי באוזניות :
"עכשיו כשכל המסיכות נפלו
והדברים הכי קשים עלו
במקום לשלוח יד ולרכך
את בורחת שוב מעצמך.
זה לא פשוט כשמישהו חודר
את כל ההגנות, את הגדר
......
אם תברחי הכל ישקע איתך
שוב ייסגר כל מה שכבר נפתח...
כי האמת, היא לא תרפה ממך
גם אם תברחי מעצמך.
מה שנתתי לך כבר בתוכך -
גם אם תברחי מעצמך..."
בימים האחרונים צפות לי מחשבות, אולי כל מה שהיה לי כ''כ ברור שאני, כבר לא כ''כ ברור? יכול להיות שאני נמצאת איפה שאני בטעות? משחקת תפקיד ראשי בהצגה כ''כ מוצלחת?
מתאים לי? לא מתאים לי?
שונאת שהסליל בראש מתבלגן לי מידי, והשיר הבא באוזניות נכנס לתוך המסלול של המחשבות ומתערבב בהן בלי לבקש רשות בכלל.
מה יהיה איתי בכלל. מה.
יש מישו שיכול לעזור לי בכלל?
רק אבא. אבא? וואו. כמה המון זמן לא דיברתי עם אבא.
זה מבהיל לפתוח חדרים בלב. אני רגילה כמו תמיד להחליף נושא באלגנטיות או משהו דומה.
חשבתי עוד בזמן האחרון, שיש את כל האלה שרואים עליהם שכואב להם, שהם בורחים, בורחים במוצהר,
הם נראים כולם דומים, אבל שונים. כ'כ שונים.
והם עושים במוצהר דברים שונים מהאנשים השותקים, בורחים במוצהר מהכאב, כל אחד בדרכו שלו. העיניים שלהם מספרות עליהם הכל, אם הם רק יתנו לך להציץ בהן. אבל הם לא מסתפקים בעיניים. הם כל כולם צריחה אחת רועשת, בריחה אחת גדולה.
ויש את האנשים השותקים. כלומר, הם לא באמת שותקים.
הם כאילו כמו כולם. לבושים כמו כולם, הולכים ללימודים או לעבודה כמו כולם, קמים בשעה מסודרת לאנשים בבית שלהם עצמם. הם צוחקים עם כולם, כמו כולם. קונפורמיסטים. הבריחה שלהם חזקה יותר משל מהרועשים, הם לא נותנים לה מקום אפילו, לבריחה. דוחקים אותה למגירה אפלולית בבית המסודר שלהם, הם לא מדברים על הכאב בכלל. אולי בינם לבין עצמם גם לא חושבים עליו, מבריחים אותו לדפנות של המוח. עסוקים, כמו כולם..
שותקים. מתים כל בוקר מחדש.
וואו כתבתי מלא אבאלה. שכוייח לכם אם קראתם עד כאן
