וואו. זה הולך להיות מעניין.

היום הראשון ללימודים מעיניה של סנואו דייוידס (גיבורת הסיפור שאני מעלה לאחרונה, למי שלא הבין), לפני שהיא עברה לבית היתומים:

"ברוכים הבאים!" הכריז שלט גדול בכניסה לבית הספר, "צוות בית-הספר מברך את כל התלמידים לשנת לימודים פוריה ומוצלחת!"
"החזרה ללימודים." אמרה לי כריסטינה, "היום הכי משעמם ביקום."
צחקתי. כריסטינה תמיד ידעה איך להצחיק אותי. אנחנו הבי.אף.אפיות מהגן, ככה שאנחנו די מבינות אחת את השנייה.
"ומה הקטע של השלטים האלה?" היא המשיכה, "זה כזה פלצני."
"סנואו!" זאת הייתה קארין, "לא ראיתי אותך, כאילו, נצח!"
"גם אני אותך!" קראתי, והתחבקנו קלות.
"ואגב," לחשתי באוזנה, "תודה שהצלת אותי מזה." אמרתי והצבעתי מאחורי אל כריסטינה.
"בבקשה,אחותי." היא אמרה וציחקקה קלות.
"את רואה," אמרתי לכריסטינה, "עוד סיבה טובה לחזור ללימודים."
"סנואו דייוידס," אמרה לי כריסטינה, וניענה בראשה, כמו שהיא עושה כשהיא מטיפה לאנשים, "את חנונית רצינית."
"לא אני לא!" קראתי. ואני באמת לא חנונית.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא חנונית, אני לא אוהבת ללמוד, ואני לא אוהבת לימודים.
אבל יש משהו כיף בלחזור מהחופש ולראות חברות שלא ראית הרבה זמן, ולפגוש מורים שהתגעגעת אליהם (כן, יש דבר כזה. יש מורים שאני אוהבת).
וחוץ מזה, תסכימו איתי שעדיף להיות במסגרת מאשר לשבת כל היום בבית ולחפש מה לעשות עם עצמך.
חופש זה נחמד, אבל זה די נמאס אחרי כמה זמן.
כאילו, חודשיים. חודשיים שלמים!.
וזה גם לא שאני חופשייה לגמרי, עדיין יש את עבודות הקיץ האלה.
"בוקר טוב כיתה ה'." נכנסה המורה לכיתה, "אני גברת תומפסון, ואני אהיה המורה שלכם השנה."
גברת תומפסון הייתה נראית די נחמדה. היא הייתה די נמוכה, והשיער שלה היה מסודר בפקעת קפדנית מעל הראש. וגם הייתה לה גישה לתלמידים.
הייתה לי תחושה שזאת באמת תהיה שנת לימודים טובה!
*****
"אני לא מאמינה עלייך סנואו דייוידס," אמרה לה כריסטינה בהפסקת הצהריים, "את פשוט כזאת חנונית!"
"אני לא חנונית!" ניסיתי להסביר את עצמי, "אני פשוט שמחה לחזור לחברות ולמסגרת נורמלית ולא לשכב כל היום בבית."
"אוי, תעשי לי טובה," ביטלה את דברי קארין, והרימה לעברי יד בתנועת 'עצור', "שתינו יודעות שזה לא נכון. את חנונית מושלמת."
"אוף, נו באמת." אמרתי ושילבתי ידי, "אני צריכה להסביר לכן שוב?"
"אז למה את תמיד מקבלת 100 עגול בכל המבחנים?" הקשתה כריסטינה.
"זה כי אני גאונה פנומנלית." אמרתי בצחוק.
"לא," אמרה כריסטינה, "כי את חנונית."
אני אוכיח לכן שאני לא." אמרתי לשתיהן, "אתן עוד תיראו."
יצאתי מהקפיטריה, וזרקתי את השאריות שלי לפח. לא היה לי חשק לאכול. הייתי חייבת לפעול.
*****
"את לא רצינית." אמרה כריסטינה.
"אני לא מאמינה." אמרה גם קארין.
שתיהן עמדו כמו גלמים, נדהמות ממה שהן ראו.
"אל תאמינו." אמרתי. ירדתי מהסולם, הלכתי אחורה, והתסכלתי על הכל. "יצירת המופת של סנואו דייוידס!" הכרזתי.
"סנואו דייוידס!" זה היה המנהל ג'פרסון.
"אופס!" לחשתי לחברותיי.
"זה את עשית את זה?" הוא שאל, ופניו לבשו אט-אט גוון אדום.
"אממ… אני, אני לא התכוונתי, אדוני…" גמגמתי.
"את ציירת גרפיטי על קיר בית-הספר!" הוא קרא, "איך דבר כזה יכול לקרות ללא כוונה למען השם?!"
עכשיו הוא באמת רתח.
"פשוט חשבתי שבית הספר צריך קצת גיוון." אמרתי, מנסה לחלץ את עצמי מהמצב.
"אז את יכולה לדבר עם אחד המורים!" צעק מר ג'פרסון, "אני בטוח שהמורה לאומנות תשמח לעזור לך לקשט את קירות בית הספר!"
"אני… אני…" גמגמתי שוב. אני לא ממש טובה בהתנצלויות.
"הפעם תצאי מזה בעונש קל," אמר מר ג'פרסון, "את תצטרכי לנקות את מה שקישקת שם במשך כל ההפסקות השבוע עד שזה יהיה נקי לגמרי!"
"כן, מר ג'פרסון." הנהנתי.
"תגידי תודה שלא יצאת מזה עם עונש גדול יותר, רק כי את ילדה טובה סנואו." הוא לקח נשימה, ונרגע מעט, "פעם הבאה שקורה משהו כזה את מושעית מבית הספר לשבוע, הבנת אותי?"
"כן, מר ג'פרסון." הנהנתי שוב.
"ואם את רוצה לקשט את בית הספר, כדאי שתדברי עם המורה לאומנות."
הוא לקח ספוג ודלי עם סבון מהמנקה, ותחב אותם לידי.
"עכשיו, תתחילי לנקות." פקד, והסתלק לי.
"תודה רבה באמת." אמרתי לכריסטינה וקארין, כאשר התחלתי לנקות.
"את רשמית הוכחת הרגע שאת לא- לגמרי חנונית." אמרה קארין, "אבל זה לא אומר שאת לא חנונית לגמרי. אלה דברים שונים."
"את ילדה טובה סנואו." חיקתה כריסטינה את מר ג'פרסון. שתיהן התפרצו מצחוק, והסתלקו משם.
ואני ניקיתי את הקיר, רותחת מעצבים.
"איזה כיף לחזור ללימודים." רטנתי לעצמי בציניות, "ממש כיף."
 

אז תאהבי גם את הסיפור המלא

(אם לא קראת עדיין)

לא, אבל העליתי את זה לפורום.

אז אפשר קישור?

אוקיי, פרק ראשון של סיפור שאני עובד עליו. ארוך (4 עמודים). - פרוזה וכתיבה חופשית

לכל שאר הפרקים, את יותר ממוזמנת להיכנס לכרטיס האישי שלי.

העליתי עד עכשיו (נכון לכתיבת שורות אלו) 7 פרקים.

אז יש לך הרבה מה להשלים...

בצורה מרתקת וסוחפת!

מעניין אותי איך הגעת ממקלף האגוזים לזה שאני בת 🤣🤣🤣

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.