וואו. זה הולך להיות מעניין.

היום הראשון ללימודים מעיניה של סנואו דייוידס (גיבורת הסיפור שאני מעלה לאחרונה, למי שלא הבין), לפני שהיא עברה לבית היתומים:

"ברוכים הבאים!" הכריז שלט גדול בכניסה לבית הספר, "צוות בית-הספר מברך את כל התלמידים לשנת לימודים פוריה ומוצלחת!"
"החזרה ללימודים." אמרה לי כריסטינה, "היום הכי משעמם ביקום."
צחקתי. כריסטינה תמיד ידעה איך להצחיק אותי. אנחנו הבי.אף.אפיות מהגן, ככה שאנחנו די מבינות אחת את השנייה.
"ומה הקטע של השלטים האלה?" היא המשיכה, "זה כזה פלצני."
"סנואו!" זאת הייתה קארין, "לא ראיתי אותך, כאילו, נצח!"
"גם אני אותך!" קראתי, והתחבקנו קלות.
"ואגב," לחשתי באוזנה, "תודה שהצלת אותי מזה." אמרתי והצבעתי מאחורי אל כריסטינה.
"בבקשה,אחותי." היא אמרה וציחקקה קלות.
"את רואה," אמרתי לכריסטינה, "עוד סיבה טובה לחזור ללימודים."
"סנואו דייוידס," אמרה לי כריסטינה, וניענה בראשה, כמו שהיא עושה כשהיא מטיפה לאנשים, "את חנונית רצינית."
"לא אני לא!" קראתי. ואני באמת לא חנונית.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא חנונית, אני לא אוהבת ללמוד, ואני לא אוהבת לימודים.
אבל יש משהו כיף בלחזור מהחופש ולראות חברות שלא ראית הרבה זמן, ולפגוש מורים שהתגעגעת אליהם (כן, יש דבר כזה. יש מורים שאני אוהבת).
וחוץ מזה, תסכימו איתי שעדיף להיות במסגרת מאשר לשבת כל היום בבית ולחפש מה לעשות עם עצמך.
חופש זה נחמד, אבל זה די נמאס אחרי כמה זמן.
כאילו, חודשיים. חודשיים שלמים!.
וזה גם לא שאני חופשייה לגמרי, עדיין יש את עבודות הקיץ האלה.
"בוקר טוב כיתה ה'." נכנסה המורה לכיתה, "אני גברת תומפסון, ואני אהיה המורה שלכם השנה."
גברת תומפסון הייתה נראית די נחמדה. היא הייתה די נמוכה, והשיער שלה היה מסודר בפקעת קפדנית מעל הראש. וגם הייתה לה גישה לתלמידים.
הייתה לי תחושה שזאת באמת תהיה שנת לימודים טובה!
*****
"אני לא מאמינה עלייך סנואו דייוידס," אמרה לה כריסטינה בהפסקת הצהריים, "את פשוט כזאת חנונית!"
"אני לא חנונית!" ניסיתי להסביר את עצמי, "אני פשוט שמחה לחזור לחברות ולמסגרת נורמלית ולא לשכב כל היום בבית."
"אוי, תעשי לי טובה," ביטלה את דברי קארין, והרימה לעברי יד בתנועת 'עצור', "שתינו יודעות שזה לא נכון. את חנונית מושלמת."
"אוף, נו באמת." אמרתי ושילבתי ידי, "אני צריכה להסביר לכן שוב?"
"אז למה את תמיד מקבלת 100 עגול בכל המבחנים?" הקשתה כריסטינה.
"זה כי אני גאונה פנומנלית." אמרתי בצחוק.
"לא," אמרה כריסטינה, "כי את חנונית."
אני אוכיח לכן שאני לא." אמרתי לשתיהן, "אתן עוד תיראו."
יצאתי מהקפיטריה, וזרקתי את השאריות שלי לפח. לא היה לי חשק לאכול. הייתי חייבת לפעול.
*****
"את לא רצינית." אמרה כריסטינה.
"אני לא מאמינה." אמרה גם קארין.
שתיהן עמדו כמו גלמים, נדהמות ממה שהן ראו.
"אל תאמינו." אמרתי. ירדתי מהסולם, הלכתי אחורה, והתסכלתי על הכל. "יצירת המופת של סנואו דייוידס!" הכרזתי.
"סנואו דייוידס!" זה היה המנהל ג'פרסון.
"אופס!" לחשתי לחברותיי.
"זה את עשית את זה?" הוא שאל, ופניו לבשו אט-אט גוון אדום.
"אממ… אני, אני לא התכוונתי, אדוני…" גמגמתי.
"את ציירת גרפיטי על קיר בית-הספר!" הוא קרא, "איך דבר כזה יכול לקרות ללא כוונה למען השם?!"
עכשיו הוא באמת רתח.
"פשוט חשבתי שבית הספר צריך קצת גיוון." אמרתי, מנסה לחלץ את עצמי מהמצב.
"אז את יכולה לדבר עם אחד המורים!" צעק מר ג'פרסון, "אני בטוח שהמורה לאומנות תשמח לעזור לך לקשט את קירות בית הספר!"
"אני… אני…" גמגמתי שוב. אני לא ממש טובה בהתנצלויות.
"הפעם תצאי מזה בעונש קל," אמר מר ג'פרסון, "את תצטרכי לנקות את מה שקישקת שם במשך כל ההפסקות השבוע עד שזה יהיה נקי לגמרי!"
"כן, מר ג'פרסון." הנהנתי.
"תגידי תודה שלא יצאת מזה עם עונש גדול יותר, רק כי את ילדה טובה סנואו." הוא לקח נשימה, ונרגע מעט, "פעם הבאה שקורה משהו כזה את מושעית מבית הספר לשבוע, הבנת אותי?"
"כן, מר ג'פרסון." הנהנתי שוב.
"ואם את רוצה לקשט את בית הספר, כדאי שתדברי עם המורה לאומנות."
הוא לקח ספוג ודלי עם סבון מהמנקה, ותחב אותם לידי.
"עכשיו, תתחילי לנקות." פקד, והסתלק לי.
"תודה רבה באמת." אמרתי לכריסטינה וקארין, כאשר התחלתי לנקות.
"את רשמית הוכחת הרגע שאת לא- לגמרי חנונית." אמרה קארין, "אבל זה לא אומר שאת לא חנונית לגמרי. אלה דברים שונים."
"את ילדה טובה סנואו." חיקתה כריסטינה את מר ג'פרסון. שתיהן התפרצו מצחוק, והסתלקו משם.
ואני ניקיתי את הקיר, רותחת מעצבים.
"איזה כיף לחזור ללימודים." רטנתי לעצמי בציניות, "ממש כיף."
 

אז תאהבי גם את הסיפור המלא

(אם לא קראת עדיין)

לא, אבל העליתי את זה לפורום.

אז אפשר קישור?

אוקיי, פרק ראשון של סיפור שאני עובד עליו. ארוך (4 עמודים). - פרוזה וכתיבה חופשית

לכל שאר הפרקים, את יותר ממוזמנת להיכנס לכרטיס האישי שלי.

העליתי עד עכשיו (נכון לכתיבת שורות אלו) 7 פרקים.

אז יש לך הרבה מה להשלים...

בצורה מרתקת וסוחפת!

מעניין אותי איך הגעת ממקלף האגוזים לזה שאני בת 🤣🤣🤣

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)