וואו. זה הולך להיות מעניין.

היום הראשון ללימודים מעיניה של סנואו דייוידס (גיבורת הסיפור שאני מעלה לאחרונה, למי שלא הבין), לפני שהיא עברה לבית היתומים:

"ברוכים הבאים!" הכריז שלט גדול בכניסה לבית הספר, "צוות בית-הספר מברך את כל התלמידים לשנת לימודים פוריה ומוצלחת!"
"החזרה ללימודים." אמרה לי כריסטינה, "היום הכי משעמם ביקום."
צחקתי. כריסטינה תמיד ידעה איך להצחיק אותי. אנחנו הבי.אף.אפיות מהגן, ככה שאנחנו די מבינות אחת את השנייה.
"ומה הקטע של השלטים האלה?" היא המשיכה, "זה כזה פלצני."
"סנואו!" זאת הייתה קארין, "לא ראיתי אותך, כאילו, נצח!"
"גם אני אותך!" קראתי, והתחבקנו קלות.
"ואגב," לחשתי באוזנה, "תודה שהצלת אותי מזה." אמרתי והצבעתי מאחורי אל כריסטינה.
"בבקשה,אחותי." היא אמרה וציחקקה קלות.
"את רואה," אמרתי לכריסטינה, "עוד סיבה טובה לחזור ללימודים."
"סנואו דייוידס," אמרה לי כריסטינה, וניענה בראשה, כמו שהיא עושה כשהיא מטיפה לאנשים, "את חנונית רצינית."
"לא אני לא!" קראתי. ואני באמת לא חנונית.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא חנונית, אני לא אוהבת ללמוד, ואני לא אוהבת לימודים.
אבל יש משהו כיף בלחזור מהחופש ולראות חברות שלא ראית הרבה זמן, ולפגוש מורים שהתגעגעת אליהם (כן, יש דבר כזה. יש מורים שאני אוהבת).
וחוץ מזה, תסכימו איתי שעדיף להיות במסגרת מאשר לשבת כל היום בבית ולחפש מה לעשות עם עצמך.
חופש זה נחמד, אבל זה די נמאס אחרי כמה זמן.
כאילו, חודשיים. חודשיים שלמים!.
וזה גם לא שאני חופשייה לגמרי, עדיין יש את עבודות הקיץ האלה.
"בוקר טוב כיתה ה'." נכנסה המורה לכיתה, "אני גברת תומפסון, ואני אהיה המורה שלכם השנה."
גברת תומפסון הייתה נראית די נחמדה. היא הייתה די נמוכה, והשיער שלה היה מסודר בפקעת קפדנית מעל הראש. וגם הייתה לה גישה לתלמידים.
הייתה לי תחושה שזאת באמת תהיה שנת לימודים טובה!
*****
"אני לא מאמינה עלייך סנואו דייוידס," אמרה לה כריסטינה בהפסקת הצהריים, "את פשוט כזאת חנונית!"
"אני לא חנונית!" ניסיתי להסביר את עצמי, "אני פשוט שמחה לחזור לחברות ולמסגרת נורמלית ולא לשכב כל היום בבית."
"אוי, תעשי לי טובה," ביטלה את דברי קארין, והרימה לעברי יד בתנועת 'עצור', "שתינו יודעות שזה לא נכון. את חנונית מושלמת."
"אוף, נו באמת." אמרתי ושילבתי ידי, "אני צריכה להסביר לכן שוב?"
"אז למה את תמיד מקבלת 100 עגול בכל המבחנים?" הקשתה כריסטינה.
"זה כי אני גאונה פנומנלית." אמרתי בצחוק.
"לא," אמרה כריסטינה, "כי את חנונית."
אני אוכיח לכן שאני לא." אמרתי לשתיהן, "אתן עוד תיראו."
יצאתי מהקפיטריה, וזרקתי את השאריות שלי לפח. לא היה לי חשק לאכול. הייתי חייבת לפעול.
*****
"את לא רצינית." אמרה כריסטינה.
"אני לא מאמינה." אמרה גם קארין.
שתיהן עמדו כמו גלמים, נדהמות ממה שהן ראו.
"אל תאמינו." אמרתי. ירדתי מהסולם, הלכתי אחורה, והתסכלתי על הכל. "יצירת המופת של סנואו דייוידס!" הכרזתי.
"סנואו דייוידס!" זה היה המנהל ג'פרסון.
"אופס!" לחשתי לחברותיי.
"זה את עשית את זה?" הוא שאל, ופניו לבשו אט-אט גוון אדום.
"אממ… אני, אני לא התכוונתי, אדוני…" גמגמתי.
"את ציירת גרפיטי על קיר בית-הספר!" הוא קרא, "איך דבר כזה יכול לקרות ללא כוונה למען השם?!"
עכשיו הוא באמת רתח.
"פשוט חשבתי שבית הספר צריך קצת גיוון." אמרתי, מנסה לחלץ את עצמי מהמצב.
"אז את יכולה לדבר עם אחד המורים!" צעק מר ג'פרסון, "אני בטוח שהמורה לאומנות תשמח לעזור לך לקשט את קירות בית הספר!"
"אני… אני…" גמגמתי שוב. אני לא ממש טובה בהתנצלויות.
"הפעם תצאי מזה בעונש קל," אמר מר ג'פרסון, "את תצטרכי לנקות את מה שקישקת שם במשך כל ההפסקות השבוע עד שזה יהיה נקי לגמרי!"
"כן, מר ג'פרסון." הנהנתי.
"תגידי תודה שלא יצאת מזה עם עונש גדול יותר, רק כי את ילדה טובה סנואו." הוא לקח נשימה, ונרגע מעט, "פעם הבאה שקורה משהו כזה את מושעית מבית הספר לשבוע, הבנת אותי?"
"כן, מר ג'פרסון." הנהנתי שוב.
"ואם את רוצה לקשט את בית הספר, כדאי שתדברי עם המורה לאומנות."
הוא לקח ספוג ודלי עם סבון מהמנקה, ותחב אותם לידי.
"עכשיו, תתחילי לנקות." פקד, והסתלק לי.
"תודה רבה באמת." אמרתי לכריסטינה וקארין, כאשר התחלתי לנקות.
"את רשמית הוכחת הרגע שאת לא- לגמרי חנונית." אמרה קארין, "אבל זה לא אומר שאת לא חנונית לגמרי. אלה דברים שונים."
"את ילדה טובה סנואו." חיקתה כריסטינה את מר ג'פרסון. שתיהן התפרצו מצחוק, והסתלקו משם.
ואני ניקיתי את הקיר, רותחת מעצבים.
"איזה כיף לחזור ללימודים." רטנתי לעצמי בציניות, "ממש כיף."
 

אז תאהבי גם את הסיפור המלא

(אם לא קראת עדיין)

לא, אבל העליתי את זה לפורום.

אז אפשר קישור?

אוקיי, פרק ראשון של סיפור שאני עובד עליו. ארוך (4 עמודים). - פרוזה וכתיבה חופשית

לכל שאר הפרקים, את יותר ממוזמנת להיכנס לכרטיס האישי שלי.

העליתי עד עכשיו (נכון לכתיבת שורות אלו) 7 פרקים.

אז יש לך הרבה מה להשלים...

בצורה מרתקת וסוחפת!

מעניין אותי איך הגעת ממקלף האגוזים לזה שאני בת 🤣🤣🤣

דממה.

כי כל מילה היא מיותרת.

הלוואי ונוכל לשים את המילים בצד.

ולתקשר בדממה.

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?