אוקיי, פרק ראשון של סיפור שאני עובד עליו. ארוך (4 עמודים).מקלף האגוזיםם

 

~1~

סנואו עמדה עתה מול בניין מאפיר, מחזיקה מזוודה ושלושה תיקים. לידה עמדו אחיותיה הקטנות: מאי בת ה-9 וסופי בת ה-6. איתן גם עמדה סבתן וחיבקה אותן קלות. דמעות החלו לבצבץ בעיני סנואו.

"בית היתומים העירוני, סמרגון" היה כתוב בענק על הבניין.
"אני גרה קרוב. אני אבוא לבקר כל שבוע, מבטיחה." אמרה להן סבתן, וניגבה דמעה קטנה.

השער הגדול והירוק, החלוד במקצת, נפתח בקול חריקה שקטה. מאחורי הסורגים עמדה גברת צעירה, בשנות ה-30 לחייה.
"שלום!" אמרה הגברת וחייכה בחביבות לשלוש הבנות, "אני גברת דאדילין, ואני מנהלת בית היתומים. תוכלו לפנות אלי בכל דבר שתצטרכו."
"זה לא קצת מוזר שהיא בת והשם שלה הוא דאדי?" שאלה מאי את סנואו בגיחוך.
לסנואו לא היה כח לבדיחות. היא משכה בכתפיה.

"רוצות לעשות סיור?" התכופפה גברת דאדילין לבנות. השלוש, מצידן, רק הביטו בה בקרירות ולא הוציאו הגה.

"זה יהיה נחמד," ענתה סבתן במקומן. "בואו, בנות."
גברת דאדילין התחילה ללכת, ואחריה הסבתא ונכדותיה. לפתע נעצרה סנואו, והחלה לבכות מעט.

"מה קרה, מתוקה?" שאלה סבתה, למרות שהתשובה הייתה ידועה לה מראש.

"זה כל כך לא פייר!" מיררה סנואו תוך כדי דמעות, "למה דווקא אני צריכה לסבול את כל הדברים האלה? למה אין לי אמא ואבא כמו לכל שאר הילדים שאני מכירה?"
"סנואו, מתוקה," ענתה לה סבתה, "את יודעת שאני לא יכולה יותר לגדל אתכן  לבדי, אני כבר מזדקנת ואין לי יכולת לטפל בכן. ואת לא היחידה שאין לה אמא ואבא, במקום הזה תכירי עוד המון חברים חדשים שגם להם, כמוך, אין אמא ואבא. ואני מבטיחה לך, אני אבוא לבקר מתי שרק אוכל. בסדר?"

"בסדר," ענתה, ומחתה את הדמעות מעיניה, "אבל אני לא עומדת ליהנות כאן."
"הו, את תהני, ועוד איך!" אמרה לה גברת דאדילין.

סנואו הרימה את עיניה וראתה שהן נכנסו לחדר רחב ידיים שיש בו תאים קטנים. בכל תא היה שולחן כתיבה, כיסא ומחשב אישי.

"סבתך אמרה לי שאת אוהבת לכתוב וללמוד." פנתה אליה גברת דאדילין, "אז זאת פינת הכתיבה שלנו. יש פה תא לכל מי שרוצה. את יכולה להיות פה בשקט, ולעצב את התא שלך, לשמוע מוזיקה, וכל מה שגורם לך להשראה."
לפתע, הן שמעו קולות נגינה של גיטרה. הן הלכו בעקבות הקול אל כוך נוסף בחדר ובו כלי-נגינה. מאי ישבה שם ופרטה על גיטרה. סבתן של הבנות וסופי עמדו שם והקשיבו לה מנגנת.

"או!" קראה גברת דאדילין בשמחה, "אני רואה שמצאת את פינת המוזיקה שלנו! תוכלי לנגן כאן מתי שתרצי, ובאיזה כלי שתרצי."
"אה, זה בסדר," ענתה מאי ביובש, "יש לי גיטרה משלי."

היא הצביעה אל הצד השני של חדר המוזיקה, שם שכבה הגיטרה בתוך הנרתיק. על הנרתיק היה כתוב בגדול: "שייך למאי".
"בואו נמשיך בסיור." אמרה גברת דאדילין. מאי הניחה את הגיטרה, ולקחה את הגיטרה שלה. הן יצאו מהחדר ועלו לקומה הראשונה, שם הייתה הקפטריה.
"ברוכות הבאות לקפטריה, בנות!" הכריזה גברת דאדילין.

סופי הסתכלה בהשתאות אל החדר הגדול ושאלה בקול ביישני: "פה נאכל?"

"כן," אישרה גברת דאדילין, "בוקר, צהריים וערב." סופי רצה למרכז החדר והסתובבה בידיים פתוחות.
"זה לא כמו בבית!" קראה, "בבית היינו אוכלות בחדר קטן, רק אני, סנואו, מאי וסבתא. החדר הזה עצום!"

"רוצות שנלך לכיתות הלימוד?" שאלה גברת דאדילין, "תבלו שם הרבה זמן." אמרה וציחקקה.

"שיהיה." משכה מאי בכתפיה, והחמש הלכו לקומה הבאה.
"יש כ-2 כיתות לכל שכבת גיל." אמרה גברת דאדילין, בזמן שהלכו במסדרון.

סנואו התבוננה לצדדיה. חלק מהכיתות היו פתוחות, וחלקן סגורות. היא הביטה בילדים ובמורים. הם היו נראים לה נחמדים, אבל היא עדיין לא רצתה להישאר.
"היום היום האחרון ללימודים," הסבירה גברת דאדילין. "בכל שנה מחדש נדרשים הילדים בבית היתומים לסדר חדרים מחדש. אתה יכול להישאר עם מי שהיית איתו בחדר פעם שעברה, אבל תמיד כיף להכיר חברים חדשים." כעת יצאו הבנות מהבניין והלכו לאחוריו, שם היה מבנה כחול ומעוצב.

"זה בניין המגורים", הסבירה גברת דאדילין. "פה תגורו. יש מתחמים נפרדים לבנים ובנות, כך שאם את רוצה להיפגש עם מישהו לאחר כיבוי אורות את צריכה אישור מיוחד." היא קרצה לסנואו. "כמובן שזה חל גם לגבי בנות מחדר אחר. בכל חדר יש שלוש עד ארבע מיטות, השינה היא לפי גילאים, כך שלצערי, לא תוכלו לישון יחד." גברת דאדילין נתנה להן להיכנס לאחד החדרים ולראות אותו.

"זה חדר פנוי." אמרה, "הוא החדר הכי טוב שלנו."

"אז למה אף אחד לא ישן שם?" שאלה מאי.

"כי הוא התפנה באמצע שנה." ענתה גברת דאדלין.

לאחר שנתנה לבנות להתרשם מהחדרים, פנתה גברת דאדילין לפינה של שולחנות פיקניק בצד השני של המבנה.

"זאת פינת אחר הצהריים שלנו. כאן תוכלו לשחק ולדבר. כמובן שיש פה גם ציליות." אמרה והצביעה על הסככות הגדולות שנפרשו מעל השולחנות.

"לכל אחת מכן יהיה חונך." העבירה גברת דאדילין נושא.  "כמובן, זאת יכולה להיות גם חונכת." היא קרצה שוב לסנואו. "המטרה של החונך היא, כמובן, להכיר לכם את המקום, את האנשים, את הלו"ז, וגם להיות לכן לחברה. אז כל שאלה שתרצו תוכלו להפנות אלי או אליו או לכל איש-צוות כאן. בעצם סיימנו כאן, ואנחנו חוזרים לבניין המרכזי."

בדרך חזרה, סופי שמה לב לכמה עצים, שמאחוריהם בקתה קטנה.

"מה זה שם?" שאלה את גברת דאדילין.

"שם זה מעבר לגבול," ענתה האישה נחרצות. "אסור להיכנס לשם."
האחיות הסתכלו זו אל זו במבטים שואלים.

"זהו, סיימנו כאן בנות." אמרה גברת דאדילין, "אתן מוזמנות ללכת לקפטריה, זו שעת ארוחת הצהריים. החונכים שלכן יפגשו אתכן בשולחנות."

שלוש הבנות נתנו חיבוק אחרון לסבתא

"אוהבת אתכן." היא אמרה, והלכה לדרכה, והן הלכו לקפטריה.
החונך של מאי מצא אותה כבר בהתחלה. "את מאי דייוידס?" שאל.

"כן." ענתה חלושות.

"אני רוג'ר קיי סימפסון." אמר, והעביר יד על שערו השופע. מאי הבחינה בשרשרת עם שן כריש על צווארו.

"יש המון זיופים." אמר כשהבחין שהיא מסתכלת על השרשרת, "אבל זה מקורי," קבע נחרצות. "אבא שלי הביא את זה בחג המולד האחרון שלנו ביחד, היישר מחנות המזכרות של האוקיינוס האטלנטי."

"אין דבר כזה…" גיחכה מאי.

"תתפלאי." ענה. "בכל מקרה, רוצה לבוא איתי אחרי ההפסקה? אני אראה לך את הסביבה, אכיר לך כמה חבר'ה, מורים, וכאלה." שאל.

"כן," אמרה, "זה יהיה נחמד."

"אוקיי." אמר, "תפגשי אותי בכניסה האחורית של הקפטריה אחרי האוכל."

רוג'ר הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס הנוצצות שלו, והלך לכיוון שולחנו.
בינתיים, התיישבה ליד סנואו נערה שזופה, בעלת שיער שטני ארוך, ולגופה חולצת טריקו ורודה עם תמונה של אלאדין ויסמין, וחצאית-מיני תכלת, ולרגליה קרוקס כתומים.
"וואו!" גיחכה סנואו, "את ממש אוהבת דיסני…"

"אפשר לומר…" אמרה וחייכה. "יסמין." הציגה את עצמה והגישה את ידה ללחיצה.

"אני סנואו," היא לחצה את ידה של יסמין, "ועכשיו הבנתי למה את פריקית של דיסני."

"כן, אבל," חייכה יסמין חיוך שובבי, "את סנואו, שזה כמו סנואו וויט. שלגיה."
"את יודעת מה?" שאלה יסמין "אני אכיר לך כמה חברות, חכי פה." והיא הלכה לכיוון שולחן שבו ישבו כחמש בנות.
החונכת של סופי היתה לה מוכרת מהשכונה.

"מה קורה, אריאנה?" שאלה סופי כאשר התקרבה חברתה.

"סופי!" קראה אריאנה וחיבקה אותה.

"את איתי בחדר, כן?" ווידאה אריאנה.

"ברור!" קראה סופי.

"רוצה לצאת לשחק אחרי האוכל?" שאלה אריאנה, "בעצם, את מוזמנת לאכול איתנו אם בא לך."

"אוקיי." אמרה סופי, "אני רק אלך להודיע לאחותי."

"טוב." אמרה אריאנה, "אנחנו יושבות בשולחן 51. כמו החדר שלנו."
"אני אגיע עוד מעט." אמרה סופי ורצה לשולחנה של סנואו.
"סנואו," שאלה סופי, "אני יושבת עם אריאנה בשולחן, טוב?"

"טוב." הסכימה סנואו, וצפתה בילדה רצה לה לחברותיה. "איזה כיף לה," חשבה, "שהיא בגיל כזה, ומוצאת חברות מהר."
בדיוק אז, חזרה יסמין עם עוד שתי בנות. אחת ממושקפת ומנומשת עם שיער ג'ינג'י קצר, לובשת חולצה לבנה וווסט משבצות ורוד-לבן, והשניה נמוכת-קומה עם שיער חום אסוף לצמה ושמלה צהובה.

"בנות, תכירו את סנואו דייוידס." אמרה יסמין, "סנואו, אלו אריאל וג'יין. גם הן נסיכות דיסני." הארבע צחקקו קלות.

"היי, מה דעתכן שנהיה כולנו באותו חדר?" שאלה ג'יין ויישרה את שמלתה,

"כן!" התלהבה אריאל, ומשקפיה כמעט נפלו. "נוכל להיות חדר הנסיכות!"

"נבקש את מספר 95." קבעה יסמין, "זה איסטר אג של דיסני ופיקסאר," הסבירה, "המספר הזה מופיע בהמון סרטים שלהם, זו השנה שבו יצא הסרט הראשון שלהם - 1995."

"נלך אחרי הארוחה." קבעה ג'יין.

"רוצות לשבת?" שאלה סנואו.

"כן, בטח." ענתה יסמין, והתיישבה ליד סנואו. אריאל וג'יין התיישבו מולן.

"נראה לי שאחותי מסתדרת מצוין עם החונך שלה…" אמרה לפתע סנואו.

"זו אחותך שם?" התפלאה ג'יין כשהסתכלה על הילדה הבלונדינית עם כובע המצחיה ההפוך.

"ממש לא דומה לך…" קבעה אריאל.

"נראה לי שהיא יותר ממסתדרת איתו," חזרה יסמין לנושא, "היא דלוקה עליו." היא מרפקה את סנואו, שציחקקה.

"כן, נראה לי שאת צודקת," אמרה סנואו, "והחיוך המרוח שלה מוכיח זאת."

מאי התקדמה לעבר השולחן, אך כשראתה שסנואו יושבת עם חברותיה, פנתה להסתובב.

"מאי!" קראה לה סנואו, "בואי, שבי."

יסמין עברה צד, ונתנה למאי לשבת ליד אחותה.

"איפה סופי?" שאלה מאי, והתעלמה משיחתה עם רוג'ר.

"היא הלכה לשבת עם החונכת שלה, אריאנה." ענתה סנואו.

"אריאנה?" שאלה מאי וחיוכה התרחב, "ה-אריאנה?"

"נראה לי." אמרה סנואו, "לא ממש ראיתי את הפנים שלה, אבל מאיך שהן דיברו, נראה לי שכן."

"אני הולכת אחרי הארוחה עם רוג'ר לפגוש כמה חבר'ה." אמרה מאי בנחרצות.
"תעשי מה שאת רוצה." אמרה לה סנואו.

"מי החברות שלך?" התייחסה מאי לבנות היושבות מולה.
"יסמין, אריאל וג'יין. הן איתי בחדר."

"נסיכות דיסני." רשפה מאי בבוז.

"כן." אמרה יסמין בחיוך שבע-רצון, "ומעכשיו מחדר 95."

"אישרו לך?" שאלה ג'יין.

"כן." ענתה יסמין, "שלחתי הודעה לאורורה. היא אישרה."
"אורורה?" תמהה סנואו.

"המזכירה." הסבירה ג'יין.

"אה." הפטירה סנואו.

"שולחן 18." הוכרז ברמקול.

"זה השולחן שלנו." אמרה יסמין, וסימנה לסנואו ולמאי לבוא איתן.

הן נעמדו בטור ליד הדלפק.

"תוכלו לבחור בין קבב לקציצות בשר." אמרה מְחַלֶּקֶת המזון. "לתוספת יש או ספגטי או אורז. ולקינוח - סורבה וניל. שתיה - כרגיל."

יסמין היתה הראשונה. היא לקחה קציצות בשר, ספגטי, וקנתה פחית קולה.

"טינה היא הכי טובה." אמרה לסנואו כשעברה לידה.

לאחר שכולן לקחו, והלכו חזרה לשולחן, הגיעה תורן של סנואו ומאי.

"הו, שלום!" אמרה טינה בחביבות, "אתן בטח האחיות דייוידס. מאי וסנואו?"

"כן, גברתי." ענתה סנואו בלחש.

"הו, לא!" צחקה טינה, "תקראו לי טינה… בכל מקרה, תוכלו לבחור בין קציצות בשר וקבב, לתוספת אורז או ספגטי, ולקינוח - סורבה וניל. לשתיה אתן יכולות לקנות במכונה כל דבר בחמישה שקלים, או לקבל בקבוק מים קטן בחינם."

"אני אקח קציצות, ספגטי, ומים." אמרה סנואו, ומיד קיבלה צלחת.

"אני רוצה קבב, אורז ואני אלך לקנות משהו." אמרה מאי, וגם היא לקחה צלחת, הלכה למכונה, וקנתה לעצמה קרטון של מיץ תפוחים.
"בתיאבון, בנות!" אמרה יסמין, "ואחרי זה נתמקם בחדר."
כולן החלו לאכול. רוג'ר עבר מאחוריהן, עם עוד שתי בנות.  

"היי, מאי!" קרא, "תודיעי לי כשתסיימי לאכול."

"בטח!" קראה לעברו מאי, והוא הלך לדרכו.
"תגידו," נזכרה פתאום סנואו במשהו, "כשהיינו בסיור עם גברת דאדילין, ראינו בקתת עץ מאחורי כמה עצים. מה הבקתה הזאת?"

"זה הבית שלה, של בעלה ושל הילדים שלהם." ענתה אריאל.
"יש לה ילדים?!" התפלאה מאי.

"כן, שלושה." אמרה ג'יין. "אחת בת 7, אחד בן 10 ואחד בגיל שלנו."

"חתיך הורס, דרך אגב." לחשה יסמין לסנואו, "את תאהבי אותו."

"כמה פעמים הייתן שם בפנים?" שאלה סנואו.

"פעם-פעמיים," ענתה אריאל, "וגם זה רק כשהיא ביקשה ממני להביא משהו."

"אבל הבית שלה ממש מעוצב." אמרה יסמין, "או לפחות היה. כשהייתי שם, לפני 3 שנים."

כולן סביב השולחן צחקו.
הן סיימו לאכול. מאי כבר מזמן הלכה לרוג'ר, היא סיימה לפני כולן. עתה קיבלו הבנות את המפתח לחדרן והלכו להתמקם.

הפסקאות פה זה בגלל שהעתקתימקלף האגוזיםם

כאילו שאין הרבה רווח

יש חופש, אז יש זמן לקרוא מקלף האגוזיםם

מקווה שתאהבו

*דאדי= אבאמקלף האגוזיםם

למי שלא הבין למה זה מצחיק שקוראים לה "דאדילין"

אויי סיפור חמוד מחכה לפרק הבאטוש
למרות שהיה יותר נחמד אם מאי לא הייתה בת 9 והן היו במחנה קיץ ולא יתומות אבל באמת אחלה סיפור
רגע בת כמה סנואוטוש
כן אבלמקלף האגוזיםם

@לולה הנסיכה בכל סיפור טוב, לגיבור צריכה להיות בעיה. משהו שלא טוב עם החיים שלו. למשל, בהארי פוטר, הוא איבד את הוריו וגר אצל דודיו מתחת למדרגות. מבינה?
וב' למה שזה לא טוב שמאי תהיה בת 9? כאילו, כי סנואו בת 12 (תשובה לעוד שאלה שלך) וסופי בת 6, אז לפי ההיגיון מאי צריכה להיות בת 9...

זה אחלה כתיבה לסוג, שאפו!אם אפשר
אישית פחות מתחבר לסיפורים כאלה באופן כללי. ומה גם שזה נשמע כמו בית מלון 9 כוכבים, מה שהופך את העניין למעט פחות ריאליסטי. אבל בשיא הרצינות שהכתיבה ממש ממש טובה! ואם הרעיון יהיה טוב זה יכול להיות פיצוץ...
למה מלון 9 כוכבים?מקלף האגוזיםם

נכון שזה בית יתומים, אבל זה לא חייב להיות כמו בכל הסיפורים, שבית יתומים חייב להיות מלוכלך ומסריח, עם מנהלת רשעה או משו. תחשבי על זה בתור, נגיד, כפר לנוער בסיכון. הם לא יעשו אותו עכשיו כמו כלא, זה יהיה מרחב כזה, נעים ונוח, עם מקום לכל אחד לעשות את הדברים שהוא אוהב.

לדעתי זה מוגזםאם אפשר
חדר מוזיקה עם כל כלי שתרצה, מחשב אישי??
תן את הכתובת אני עובר לשם..
הקטע הוא שיש להם מרחב כזה...מקלף האגוזיםם

זה בסמרגון, בבלארוס

לא כתבתי מחשב אישי...מקלף האגוזיםםאחרונה

יש איקס עמדות מחשב

זה לא שכל אחד יכול לבוא עכשיו ולקחת מחשב...

אגב, למי שתוהה.מקלף האגוזיםם

סמרגון היא עיר אמיתית בבלארוס. עיר יהודית.

מקסיםברוך השם
באמת תהיתי בת כמה סנואו...
מחכה לפרק הבא(-:
כתיבה ממש מקצועיתמיכאלצ

שאפו

קצת חבל שאין לנו מידע עליהם...ר ג

איך הן נראות? איך קוראים לסבתא שלהן? איך הן איבדו את ההורים? למה עד עכשיו הן כן גרו אצל סבתא שלהן? מאיפה הן מכירות את אריאנה הזו?

עושה חשק לקרוא גם את ההמשך... 

זה הקטע אחי, אתה לא אמור לדעת הכל על ההתחלה...אם אפשר
אז זה לא "חבל"
א. כתבתי שאריאנה גדלה איתן בשכונהמקלף האגוזיםם

ב. כמו שאם אפשר אמר, אתה לא אמור לדעת הכל מההתחלה.
ג. הן יספרו איך הן איבדו את ההורים (תודה על התזכורת)
ד. איך הן נראות: כתבתי איך סנואו נראית- כמו שלגיה- מאי היא טום-בוי כזאת, שיער בלונדי שמגיע עד הכתפיים, וכובע גבר אפור על הראש, עיניים ירוקות. סופי- תדמיינו את אגנס מהמיניונים, משו כזה.

אל תייחסו פשוט לא יכולתי למחוק את זה...מקלף האגוזיםם


אגב, אם למישהו יש רעיון לשם...מקלף האגוזיםם


נצטרך לקרוא את שאר הפרקים כדי להחליט..דשא סינטטי


ממש יפה!דשא סינטטי

קראתי וקראתי עד שהגעתי לסוף..

 

 

אגב, מאיפה הבאת את כל השמות האלה (דאדילין, סנואו וכיוב..)

 

 

עוד שאלה: אם אותה עיר היא עיר יהודית, אז מה הקשר לחג המולד?


 

 

כתיבה ממש יפה!

היא עיר יהודיתמקלף האגוזיםם

אבל זה לא אומר שכולם שם יהודים.
למשל, -תראה את זה בפרק הבא- יש שם כמה אנשים שגדלו במדינה אחרת בכלל, וכשההורים שלהם מתו, אז הם עברו לכאן לאיזה קרוב משפחה רחוק.

ב. השמות של סנואו וחברותיה זה שמות של הנסיכות מדיסני, ודאדילין סתם עלה לי. בפרק הבא יהיו שמות יותר מיוחדים ;)

ג. תודה

חוצמזה שהם גם יכולים להיות מתבולליםמקלף האגוזיםם

או יהודים שחוגגים גם את החגים של הנוצרים (יש דבר כזה)

...רחל יהודייה בדם

 

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

 

מעניין מה הפירושזיויק
המבנה הזה יפהxmasterx
להשתלשל איתו ביחד
מחילה מה הקטע של השם?סופר צעיר

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

...רחל יהודייה בדםאחרונה
אפשר לא לנהל את השיח הזה בשרשור?🙏
מוקדש לתמימלה. וסליחה מראש.ימח שם עראפת

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."


"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

וואוגב'
כתוב מקסים, ואיזה סוף....🥺
תודהימח שם עראפת
לא אהבת את הסוף? אני אוהב להרוס סיפורים מסתבר
האמת? דווקא סוף חזק.גב'

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ברררר🫣🫣🫣תמימלה..?

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

מורכב, לא בדיוקימח שם עראפת
זה גם הבאג שלי ומן הסתם של עוד הרבה. אי אפשר לחיותנחלת

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

תראי איך הוא נאמן למשימה שלו להכרית את הרועפתית שלג

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

 

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

יופי הבנתימח שם עראפת
חן חן ידידי
מזעזע. קצת אופטימיות בן אדם. יש מי שמנהל את העולםנחלת

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

ודוקפתית שלגאחרונה
אז לכתובxmasterx

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

רב, קצין, פוליטיקאי. תיפח רוחכם.ימח שם עראפת

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.


****


איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

בררררררררררר🥺🥺🥺תמימלה..?

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

כשהעולם יתנהג יפה אני אכתוב משהו שמחימח שם עראפת
מחשבה מייצרת מציאות?תמימלה..?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מציאות מייצרת מחשבה.ימח שם עראפת
אתה לא חושב שזה יכול לפעול גם הפוך?תמימלה..?
שאפשר להסתכל ולהדגיש ולכתוב על הדברים הטובים?
אפשר.ימח שם עראפת
זה יעלים את הרעים? לא. זה יגרום להם להתפרץ בשביעי באוקטובר.
אבל אתה לא הרמטכ"לתמימלה..?
אתה בנאדם שכותב, יפה מאוד אגב... למה להיכנס לדיכאון? תכתוב על משו שמח, שלא ירדו דמעות.....
ואולי...זה תלוי...בנו? בכל אחד מאיתנו? הרי הכלנחלת

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

אתה, אני, אתם...ז ה העולם. כשא נ ח נ ונחלת

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

פפפפ.ימח שם עראפתאחרונה
לא משנה התחרטתיShandy
עבר עריכה על ידי Shandy בתאריך י"ח בסיוון תשפ"ו 14:52

...
 

 


 

 

 

גם להתחרט מותרסופר צעיר
כן..Shandy

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

יאללה פרקיסופר צעיר
ככה לסקרן ולברוח?xmasterx

תמונה שווה יותר מאלף מילים

אז אעלה שוב☺️Shandy

היה שם 2 טקסטים.


1.


הלכתי לפארק הפיראטים


היתה שם ספינה גדולה מעץ


ולידה נדנדה יפה לשניים


נראתה כמו כרכרה של נסיכות


עליתי עליה ראשונה


ואז אתה הופעת


חשבת אתה פיטר פן


ואני וונדי


"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת


נחיה בטבע בחופש, רחוק


בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן


נעוף על החיים ונראה עולם.


בהתחלה זה היה נשמע קסום


אבל מהר מאד גיליתי


שלעוף לא אהבתי


אז מהנדנדה ירדתי


ואותך שם לבד השארתי



הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס


שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק


והרי פיטר פן אינו נסיך אז


נכנסתי כאן לתסביך.



2.


הנדנדה הזאת


עשתה לי בחילה


פעם כן.


פעם לא.


פעם אני דוחפת, פעם אתה.


פעם אני למעלה, פעם אתה.


פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,


ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.


​רצינו לשחק.


התיישבנו יחד על הנדנדה.


התכוונו ליהנות.



אבל –


התחילו משום מה משחקי כוחות.


​ניסיתי לרדת.


אולי גם אתה.


אבל –


היינו כבר בתנופה.


זה היה קשה ומלחיץ.



אבל –


קפצתי.


אתה המשכת להתנדנד לבד,


וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל


ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת


אז נשארתי שם לידה יושבת


ירדת מסוחרר, מבולבל


אמרת לי -


"היה כייף


בואי נמשיך".


"לא". עניתי


"את פחדנית?!" שאלת קבעת


"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

יפה מאד מזל שבקשוזיויק
תודה😊Shandy
👏👏xmasterx

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

בעזרת ה'. תודה.😊Shandyאחרונה
בחסות הקיץxmasterx

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים


התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך


הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב


והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש


שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

שאלת השאלותשפוי

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

מה שאני עושה זה ככהחתול זמני

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

 

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

 

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

 

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

אצלי, אני חושבת על זה. יום ועוד יום, ומנסה בראשנחלת

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

 

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

 

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

 

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

 

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

 

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

 

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

 

בהצלחה!

 

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

 

וואו, באמת שאלה קשה...תמימלה..?

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

כתיבה זורמת חופשיתמשה

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.


(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

ואולי גם לפרק את זה, משהו קטן ששייך לרעיוןנחלת

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

נכון. מסכימהShandy
תודה רבה לכולם על הטיפים!שפוי

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

דבר נוסף והכי חשובנחלת

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

 

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

 

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

 

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

 

מקווה שהבנת.

 

בהצלחה רבה!

 

 

במרום - טעות. התכוונתי:במקום.נחלת
את יודעת שאת יכולה לערוך הודעה שכתבת?נקדימון
אם עדיין לא הגיבו עליה את יכולה לערוך אותה
תודה! איך?נחלת
הלחצן של 3 פסים שיש בצד שמאלנקדימון
יש שם "עריכה".
תודה רבה!נחלת
יאא, תודה🥹🥰תמימלה..?

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

כלומר, לא לעשות מאמץ מעל איך שאתה,מאמץ מזוייף.נחלת
מי אמר שצריך לשחרר תקיעות?כְּקֶדֶם

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

לעשות בכוח יכול לגרום לכך שעם התקיעה יצא משהוסופר צעיראחרונה

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

קימים בנינוזכרושיצאנולרקוד

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם


אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים


וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף


הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה


הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים


אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.


וואו!!!תמימלה..?
מטורף, אין לי מה לומר, פשוט מטורף!!
וואוהולך דרכים

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

תודה על התגובהזכרושיצאנולרקודאחרונה
מעריך🙏
תודה רבה 🙏זכרושיצאנולרקוד
יפה מאדoo
2 השירים
תודה רבהזכרושיצאנולרקוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)


אולי יעניין אותך