ולא נתנו לה להתנדנד.
הצעתי לה שתמתין עוד דקה לידי, ואם לא יקומו בשבילה אז אני אעזור לה.
גם הסברתי לה שלפעמים מי שמתנדנד יש לו יצר הרע גדול יותר לא לוותר ולא לעצור כשיש מי שממתין, כך שכדאי שתמתין לידי ונראה אם מישהו יעצור וירצה ללכת.
ואכן, עברו מס' שניות ואחת הילדות עצרה וביתי רצה מייד כדי לתפוס את הנדנדה. אך אז ראתה זאת הילדה וחזרה לשבת. מייד החזקתי את הנדנדה ואמרתי לילדה בתקיפות "אני מבקשת ממך לקום מייד ולתת לבת שלי להתנדנד", אך הילדה ענתה לי " אבל אני רוצה להתנדנד עוד". עניתי לה "קודם כל, את היית זמן רב על הנדנדה, אבל חוץ מזה את בעצמך עצרת את הנדנדה לפני רגע ורצית לקום. אני מבקשת ממך לקום מייד!" המשכתי להחזיק את הנדנדה ולא הנחתי לה עד שהילדה קמה משם בפנים כעוסות... היא עזבה את גן השעשועים והלכה משם תוך שהיא מביטה בי בכעס ובעצב.
לאחר כעשרים דקות, בדיוק כשהתארגנו לצאת מגן השעשועים, הילדה חזרה מלווה באחות גדולה (בת 9 בערך) ובעוד אחת קטנה (בת 4 בערך). הגדולה פנתה אלי "תגידי זאת את שדחפת את האחות שלי מהנדנדה? את לא יודעת עם איזו עין נפוחה היא חזרה!"
כמובן שהבהרתי לה שלא דחפתי ואפילו לא נגעתי באחותה, אלא רק החזקתי הנדנדה לאחר שעצרה, ולא ויתרתי לה עד שתיתן לביתי להתנדנד"... והמשיכה להתחצף ולהרעיף האשמות שקר. גם הקטנה הצטרפה ואיימה "בפעם הבאה אני אזרוק את הבת שלך מהנדנדה". רק הגבתי לה שהיא חוצפנית, ומייד עזבנו את המקום.
אני משתפת אתכם בסיפור הזה בעיקר כדי שתחנכו את ילדיכם לוותר ולשים לב לאחרים שממתינים בתור למתקנים. וכמובן להתנהג בדרך ארץ למבוגרים.
אם למישהו מכם יש רעיון מקורי כיצד להתמודד אחרת במצבים כאלה - אשמח שתשתפו.
הצעתי לה שתמתין עוד דקה לידי, ואם לא יקומו בשבילה אז אני אעזור לה.
גם הסברתי לה שלפעמים מי שמתנדנד יש לו יצר הרע גדול יותר לא לוותר ולא לעצור כשיש מי שממתין, כך שכדאי שתמתין לידי ונראה אם מישהו יעצור וירצה ללכת.
ואכן, עברו מס' שניות ואחת הילדות עצרה וביתי רצה מייד כדי לתפוס את הנדנדה. אך אז ראתה זאת הילדה וחזרה לשבת. מייד החזקתי את הנדנדה ואמרתי לילדה בתקיפות "אני מבקשת ממך לקום מייד ולתת לבת שלי להתנדנד", אך הילדה ענתה לי " אבל אני רוצה להתנדנד עוד". עניתי לה "קודם כל, את היית זמן רב על הנדנדה, אבל חוץ מזה את בעצמך עצרת את הנדנדה לפני רגע ורצית לקום. אני מבקשת ממך לקום מייד!" המשכתי להחזיק את הנדנדה ולא הנחתי לה עד שהילדה קמה משם בפנים כעוסות... היא עזבה את גן השעשועים והלכה משם תוך שהיא מביטה בי בכעס ובעצב.
לאחר כעשרים דקות, בדיוק כשהתארגנו לצאת מגן השעשועים, הילדה חזרה מלווה באחות גדולה (בת 9 בערך) ובעוד אחת קטנה (בת 4 בערך). הגדולה פנתה אלי "תגידי זאת את שדחפת את האחות שלי מהנדנדה? את לא יודעת עם איזו עין נפוחה היא חזרה!"
כמובן שהבהרתי לה שלא דחפתי ואפילו לא נגעתי באחותה, אלא רק החזקתי הנדנדה לאחר שעצרה, ולא ויתרתי לה עד שתיתן לביתי להתנדנד"... והמשיכה להתחצף ולהרעיף האשמות שקר. גם הקטנה הצטרפה ואיימה "בפעם הבאה אני אזרוק את הבת שלך מהנדנדה". רק הגבתי לה שהיא חוצפנית, ומייד עזבנו את המקום.
אני משתפת אתכם בסיפור הזה בעיקר כדי שתחנכו את ילדיכם לוותר ולשים לב לאחרים שממתינים בתור למתקנים. וכמובן להתנהג בדרך ארץ למבוגרים.
אם למישהו מכם יש רעיון מקורי כיצד להתמודד אחרת במצבים כאלה - אשמח שתשתפו.
