בורחס, אלבר קאמי, שלום עליכם.
כל הברנשים המעומלנים האלה מתקשרים אצלי לספרות עתיקה ומשובחת. השפה המיושנת , הפתגמים הארכאיים, הגמלוניות, התרכובת המעייפת לעיתים המליצות והכביכול 'סלנגי' מחוצפים יוצרים תמהיל מלא נוסטלגיה לקצב חיים שלא הכרתי מעולם ואע"פ יודע להכירו.
כמו שפת חז"ל התמימה כל כך, הלא מטייחת, מלאת דימויים פשוטים ולא מתנצלים, כמו הזוועות ששייקספיר משרטט בסצנה קצרצרה של עלובי החיים, כך גם הדרמטיות של בורחס. ממציא סיטואציה בלתי אפשרית ובלתי מובנת ואע"פ כן היא מעבירה בגבך כמה צמרמורות מהירות ומפתיעות. הבחור ישב על העניין, לא התפלק לו. הוא ודע היטב לקונפליקטים שיושבים במודעות כולנו, כמו ששלום עליכם מודע לשעשועים ריגושים הקטנים שיש בשיחה רומנטית ותמימה, והוא מתענג עליה, אוהו, עד שיצא המיץ והגרעינים. אין לאן למהר, אין טוקבקים בווינט ואין ריאונות ליח''צ, יש את מכונת הכתיבה, המקטרת, כוס התה, וכל הזמן שבעולם להתענג על דקויות ההתרחשות.
מממ...
זה מעורר קנאה, ומחשבה, וגעגוע מסוים לחוויה מלאה ותמימה של רגע.
אבל עזבו את זה למה לחפש מוסר השכל?
זה פשוט, יפהייפה ומתוק. ותודה לאל שהכיר לנו את התותחים האלה 
