לכל האנשים שלא בורחים כשאני מתחילה לדבר. לכל האנשים שמחכים בסבלנות למרות שזה מעצבן.
אין לי מושג איך אתם חושבים שזה מרגיש אבל אני מאחלת לכם לא לדעת.
זה שורף. זה שורף לדבר, שורף ביום ושורף בלילה ושורף כששואלים אותך מה השם שלך ושורף כששואלים אותך איך הולך בלימודים ושורף כשהמורה מתקילה אותך בשאלה מול כל הכיתה ושורף בסבב שמות בתחילת שנה ושורף כשאת ממש יודעת מה להגיד אבל את חייבת לשתוק כי את לא יכולה לדבר כמו שצריך זה שורף כשאת פוגשת אנשים חדשים והם ישר מסמנים אותך באיקס זה שורף כשאת רוצה להקריא סיפור בפעולה ולא יכולה וזה שורף כשעושים סבב בשיעורי חינוך וזה שורף שאת רוצה להיות במגמת תיאטרון כי את טובה בזה אבל את לא יכולה לעמוד מול קהל ולדבר סתם ככה זה שורף כשאת צריכה לדבר בטלפון בשיחה עם אנשים לא מוכרים וגם עם חברות ואת מרגישה כל-כך לא נעים, זה שורף כשאת רוצה לספר משהו מצחיק והכל נהרס, זה שורף שאת מתביישת לדבר ושאת מתביישת לבקש משהו מחברות או לשאול איפה הרחוב הזה וזה שורף תגובות של אנשים ואני אלופה כבר בלקרוא שפת גוף. וזה שורף שאנשים זעים על מקומם באי נוחות ואני יכולה להבין אותם אבל. זה שורף אחרי זה לשבור את החדר מרוב תסכול זה שורף הדמעות האלו. וזה שורף להיתקע ולא להצליח וזה שורף כיתה שלמה או שבט שלם או רק חברה אחת שעומדת ומחכה למוצא פי ואני. אני נשרפת מבפנים ואני מתביישת כל-כך ורק רוצה להעלם, שהאדמה תבלע אותי שאני לא אצטרך לעמוד מול המבטים חסרי הנוחות האלו. זה שורף שאין לי את האפשרות הבסיסית הזאת.
זה שורף להתנהל ככה
אני מתביישת כל-כך אחרי כל יום. אחרי האנשים שהקשיבו למילים שלי, לחצאי מילים יותר נכון.
זה שורף לי לפחד מהכל ואני לא מדברת על זה אף פעם. ודי, נשבר לי. אני מתביישת אני באמת מתביישת.
שורף לי לדבר, שורף לי. שורף לי הכל.

אני מאבדת

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.