שלום לכולם,
בכוונה מעלה את הנושא הזה בפורום כאן, ולא בפורום של רווקים או צעירים.. רוצה לקבל תגובות מאנשים שגם הם הורים ואולי אני אבין איפה הטעות שלי. ומה עושים.
אני בת 24, בשידוכים. עובדת ולומדת תואר קשה ב"ה.
אני יכולה לספר פה את סיפור חיי אבל זה יהיה מאוד ארוך, אז אנסה לקצר ולתמצת.
בגדול, אני מרגישה שהקשר שלי עם אבא שלי הוא לא טוב. אני מנסה כל הזמן לברוח מלהיות אתו. שבתות- זה הסיוט שלי!! שונאת את השבתות אתו, הוא מתנהג כל כך מגעיל. כמו שייח סעודי שהוא יושב ורק תביאו לו ותעשו ותנקו. אין שיח כיפי, אפילו דבר תורה בשבת זה עול, לשיר שירים, זה עול.
לצערי אנחנו גרים עם הסבתא, אמא שלו. ואוי לנו אם אנחנו לא מספיק מכבדים אותה. אם אני ואחי מדברים וצוחקים בסעודה הוא אומר לנו- שששש אתם מפריעים לה. אנחנו אמורים להיות כמו ניצבים. אני לפעמים מרגישה כמו שפחה. ממש ככה!
האמת שעיקר הקושי שלי אתו, הוא בגלל השתלטנות שלו, וחוסר הכבוד שלו לאמא שלי.
סיטואציה שקרתה: הם רבו. אמא שלי נסעה להורים שלה שגרים בעיר אחרת, בלי לומר לו. הוא שולח לה הודעה קולית אחרי שכמה פעמים ניסה להתקשר והיא לא ענתה, הודעה קולית מלאה באיומים, 'את לא יודעת מה יקרה אם את לא תחזרי, תזהרי ממני.. וכו' וכו' אמרתי לו, אבא אל תשלח את זה, כי זה ממש יעשה לה חשק לחזור הביתה, ממש כיף לה לחזור עם הודעה כזו (ציני) . הוא לא הקשיב לי, שלח. אחרי כמה ימים שהיא לא חזרה הביתה בכלל, הוא זרק את האשמה עליי. אם את תגידי לאמא שהיא לא בסדר היא מיד תחזור כי היא מכבדת אותך ומפחדת מהתגובה שלך, אם היא תראה שאת לא בצד שלה היא תפחד ותנסה לרצות אותך. אז אני אשמה שהיא לא חוזרת. אמרתי לו- אתה מקלקל ואני צריכה לתקן?? לא. אז הוא ממש התעצבן, כעס בלי שליטה, עצבים צעקות. ומה לא. אני ממש מרגישה שאני שונאת אותו, שה' יסלח לי. ממש קשה לי אתו.
פעם הייתי יותר תמימה, ואני גם טיפוס מרצה, מחפשת לרצות את כולם ולא משנה שלא טוב לי. פגשתי בחור מצויין לפני שנתיים, אחרי כל פגישה הוא אמר לי 'תבטלי, זה לא מתאים' כל פעם מצא בו פגמים. ואני ניסיתי להוכיח לו שאני לא טועה לאורך כל הדרך. לא משנה, בסוף הקשר ירד. אני לוקחת את האשמה על עצמי. אבל הייתי נורא מושפעת מהדעה שלו. לא היתה לי תמיכה. ופספסתי, פספוס חיי. הוא לא נתן לי להחזיר את הקשר הזה, וכבר כשאזרתי אומץ, גיליתי שהבחור מאורס. עברו כבר שנתיים ואני חיה עם זה יום יום. מתה כבר להתחתן ולעוף מהבית. אין אופציה של לעזוב את הבית. אל תציעו את זה בבקשה.
אני לא חוזרת הביתה, גם אם מסיימת את הלימודים מוקדם, אני מעדיפה להישאר שם עד ממש מאוחר כדי לחזור מאוחר הביתה. וגם כשאני כן לפעמים חוזרת מוקדם, מרגישה 'איזו טעות, למה חזרתי'.
כל שבת אותו סיפור. הוא מעיר את אחי הקטן בכוח לתפילה. גם אם זה לפעמים באלימות. (אני יודעת שאחי הקטן הוא ממש עקשן וקשה. אבל הם (ההורים) עשו אותו כזה. כל הזמן דורשים ממנו 100% והוא נהיה מרדן וקשה וחסר חמלה כלפיהם, רק בגיל 13)
כל שבת בבוקר אני מתעוררת מצעקות של אבא על אחי הקטן, השבת התעוררתי ורצתי לראות מה קורה, מול עיניי מה אני רואה?? שניהם בשירותים, את אחי הקטן עומד ערום, ומנסה להגן על עצמו עם הידיים ואבא עומד וצועק עליו שאוי לו אם הוא לא מתייצב בבית כנסת העוד 5 דקות. ממה שהבנתי אחי היה בשירותים והוא נכנס בצעקות וכו' וכנראה לא חסך ב.. להרים ידיים.
כן, מזעזע, פגיעה בנפש, אני מודעת להכל. רק שהוא, לא מעניין אותו. כמה פעמים ניסיתי לומר, בעדינות או שלא. ניסיתי גם רק לבכות, שיבין שקשה לי לראות את זה, אבל אותו זה לא מעניין, 'את לא תגידי לי איך לגדל אותו, הבנת??' הוא צועק עליי, עושה לי ברוגזים. אמא שלי לא הייתה שם, אני סיפרתי לה את זה אח"כ. היא, בגללי, רבה איתו. הוא ממש כעס שסיפרתי לה. אבל לא אמר לי כלום כי אמא הייתה כל הזמן איתנו. ידעתי שכשהיא לא תהיה הוא יכנס בי. ניסיתי להתחמק.
קיבלתי בשורה טובה כלשהי, מיד התקשרתי לאמא שלי לבשר. אליו לא התקשרתי. ואז יום למחרת חשבתי שאולי עם בשורה טובה הוא יוכל לשכוח ולסלוח לי. אז בלב כבד ובחשש גדול התקשרתי. הוא עשה טובה שענה לי (אני צריכה לומר תודה שהוא לא חסם אותי בטלפון כי גם זה היה מס' פעמים) ועשה טוב שכביכול שמח והתעניין, ואז כמובן כמובן (כי סלחנות זה לא קיים אצלו וקפדנות זה מקום ראשון!) שהוא הכניס את זה, למה עשית ולמה אמרת וקללות וצעקות. וניתק מיד.
עבר יום שלם, נורא חששתי לחזור הביתה אבל אמרתי לעצמי, כבר עבר יום שלם והוא כבר הוציא עליי את הזעם שלו אז אולי כבר התקרר לו הרגש הזה, יהיה בסדר. חזרתי הביתה. הוא אומר לי תעשי א ב ג.. (בציווים הוא אלוף!) חשבתי שעבר לו. לא, נכנס בי שוב פעם. מדבר דברים מגעילים על אמא שלי, למרות שאמרתי לו מיליון פעם שלא נעים לי לשמוע את זה, קשה לי לשמוע דברים כאלה על אמא שלי. (לא פעם הוא סיפר לי דברים מחדר המיטות שלהם, שקשה לו. למה אני אמורה לדעת מזה??!! היא עובדת משמרות, למה אני אומרה לדעת שהוא חושד בה שהיא בוגדת בו??? זה הכל הזיות שלו, זה הסרטים שהוא מדמיין לעצמו בראש אחרי סרטים שהוא רואה כנראה, נמאס לי!! אני יודעת שלאמא שלי אין זמן לשטויות האלה, היא לעולם לא תעשה דבר כזה, זה מצחיק אותי כשהוא אומר לי את זה). שוב התחרטי שחזרתי הביתה, סיוט!
יש בי פחד כל הזמן שקשור אליו. במוצאי שבת הוא יצא מהבית בלי לומר כלום, אז רציתי לעשות סעודה רביעית. לא ידעתי מתי הוא יחזור, אז ישבתי לעשות עם אמא שלי. ואני מרגישה שאני אוכלת בפחד, מה יהיה כשיחזור ויראה שלא חיכינו לו.. אז ניסיתי לגמור מהר כדי שכאילו יראה שלא אכלנו.
בעיניי הערך שלו ממש ירד.
אני יודעת שאני אמורה לכבד אותו 'במחשבה, בדיבור ובמעשה'. אבל לא מצליחה.
לעולם לא ארים אליו טלפון מרצוני החופשי במהלך היום סתם ככה, תמיד יש לו הערות וביקורת לומר. לרוב לא כיף לי להיות אתו.
מצד אחד, הוא בפועל נותן את כולו בשבילנו, אבל הוא לא מבין שמה שהוא נותן, יש דברים אחרים שנחנו צריכים. דברים בסיסיים כמו כבוד בסיסי, מחמאות ולא ביקורת וכו'.
מצד שני, קשה לי אתו. הרבה פעמים בנושא השידוכים הוא הכריח אותי לצאת עם בחורים שלא מתאימים לי בכלל. הוא לא ספר (ועדיין) את הדעה שלי. מבחינתו אני ילדה קטנה שלא מבינה דבר. הוא לא נותן לי להיפגש עם בחורים שלא מהעדה שלנו.
הוא רב עם אמא שלי, פוגע בה, וחושב שכל העולם חייב לו, ואני זאת שבסוף אחראית להשכין שלום ביניהם. ואם אני לא עושה את זה אז אני בת רעה שלא אכפת לה מההורים שלה. הוא מקלקל ואני צריכה לתקן.
סליחה, באמת סליחה. זה יצא ארוך יותר ממה שחשבתי.
אין לי כוחות יותר.