אם היא מאד אוהבת את הילדים ברגע שאת צריכה ללדת תתקשרי תגידי שאין מי שיהיה איתם, שתבוא לעזור ולהיות איתם
ומיד אחרי הלידה תזמיני אותה לבוא אליך...

שאני מעריכה אותך מאוד על כיבוד ההורים שלך!

ועל עצם המחשבה של להייטיב עם אימך.

בהצלחה במה שתחליטו ושה' ינחה אותך בדרך הכי טובה לכולכם!

לא משנה אם תתני לה להיות איתך או לא, גם לא חושבת שזה קשור בכלל, העיקר שתדברי איתה ותסבירי לה בצורה מכובדת את רצונך.

לא יודעת איך להסביר את עצמי ומקווה שתוכלי להתחבר למה שיש לי לומר

יש לך הרבה כעסים שצברת כלפיה, להרבה מאיתנו יש סוג של טינה כלפי ההורים כשאנחנו גדלים

וזה לא באמת קשור אליהם. אז הם לא היו מושלמים או כמו שרצינו שיהיו, ואנחנו חושבים שאם הם רק היו כך או כך החיים שלי היום היו נראים אחרת או שהייתי גדלה אחרת או שהיה לי יותר טוב

ואולי זה נכון באיזשהו אופן אבל זה לא משנה, גם עובדה שזה לא קרה אחרת, זאת המציאות ולכן זהו רצון ה' והעבודה שלך בעולם.  

ברור שהיא רצתה בטוב ביותר בשבילכם והיא עשתה מה שיכלה וראתה לנכון- אז היא לא הייתה מושלמת וגם את מן הסתם לא תהי אמא מושלמת אבל את תעשי את ההכי טוב שלך

בסופו של דבר אדם צריך לאהוב את עצמו ולקבל את עצמו ואת החיים שלו כמו שהם וללמוד לסלוח לעצמך ולאמא שלך

תסתכלי עליה ועל עצמך בחמלה

זאת סיטואציה לא פשוטה בכלל.

הייתי קוראת לה לקראת הסוף. כך שרוב הלידה תהיה בלעדיה.

ואח"כ לומר שהכל הלך במהירות ובלחץ שפשוט לא הספקתם....

כך הרווחת את 2 הצדדים.

לא בטוח שיעודד אותך אבל אצלי אימי פשוט הלכה לקניות באחת הלידות.

זו היתה לידה בזירוז ואמרה שאין לה זמן לשבת ולהמתין איתי.

ביקשה שנתקשר כשיתקדם.

בסוף ילדתי לבד כיון שהלידה היתה לא הכי הכי נעימה וממש לא היה לנו ראש להתקשר אליה.

ובנוסף קיבלנו על הראש ממנה שאנחנו אשמים שלא התקשרנו בזמן. (עוד כשהייתי בבית חולים האשימה אותי בטלפון)

אין לי בעיה עם זה שלא הגיעה. היא לא חייבת לי כלום. אך קשה לי עם זה שהיא האשימה.

לידה אח"כ ביקשתי מבורא עולם ללדת בשבת כדי שלא אצטרך לקרוא לה.

כל כך לא רציתי שתבוא. הרגשתי כל כך רחוקה.

ובורא עולם שמע את תפילתי- ילדתי בשבת.

לפחות יש לך אמא שרוצה לבוא ב"ה. פשוט תכווני שתבוא בדקה האחרונה. וכך הכל יסתדר.

תתפללי לבורא עולם שיעשה את הטוב ביותר.

אל תשכחי שגם לך יש רגשות וזה ממש חשוב! את גם בן אדם! אל תשכחי את עצמך!

את מדהימה!

איך מצד אחד הפן הרגשי אצלה כלפיכם הוא רק חיצוני ומצד שני להיות בלידה כן חשוב לה? 

לא ברור לי הסתירה הזאת..ואז מה קורה אחרי הלידה? שוב רק חיצוני?

אני בכל אופן לא הייתי נכנסת לסרטים ושקרים קטנים של "לא הפסקתי.." ""הלידה התקדמה מהר.."
אלו אנרגיות מיותרות ואחרי הלידה לא תרצי להתעסק בזה.

עדיף להוציא את העוקץ קודם לידה זה שלכם. שלכם. שלכם.

עם כל הכאב עדיף להכין אותה נפשית קודם שהפעם אתם לבד. 

לא הייתי מוותרת על חווית הלידה שלי בגלל אמא שלי..זה הרגע שלנו כתא משפחתי.

1. תפקיד אחר- לא ילך, יש לי אחיות בבית וגם גיסות (אחיות של בעלי), היא בטוח תבקש מהם לשמור על הילדים שלי ותבוא לחדר לידה, אני מכירה אותה... 

2. לקורא לה לקראת הסוף- זה האופציה שמתחרה עם האופציה של להמציא סיפור לידה שהיה מהיר וכו', אני רוצה לבד לבד מצד אחד, הכי לבד, גם את הדקות שאחרי הלידה לבד עם בעלי והתינוק החדש, להסתכל לו בעיניים, להגיד לו תודה, להתרגש איתו בשהחיינו, לא יכולה לתאר כמה זה היה אחרת עם אמא בחדר...

מצד שני להמציא סיפור לידה, איתה, יהיה לי קשה מאוד, הכנתי את אחותי לעניין שתעזור לי עם זה, אם זה מה שאבחר, אבל כשהיא באטרף של לא הייתי בלידה, היא תגלה את האמת בסוף, בטוח לי (אחותי עשתה את זה פעם אחת והיא גילתה בסוף מה היה... וזה לא היה נעים)

3. להתפלל לה' ללדת בשבת- את זה אני עושה מההריון הראשון, ה' לא שמע לתפילות שלי עדיין, ובכלל בעלי אומר שאסור תפילה כזאת, זה מובא בספרים, כי אסור להתפלל שיגרם על ידינו חילול שבת. יסלח לי אלוקים, אני ממשיכה להתפלל על זה...

4. להכין אותה מראש שלא תהיה בלידה- לא הרחבתי מאוד הרבה, זה לא אפשרות, מי שמכיר מבפנים יבין. היא לא מבינה כשהיא ל רוצה, כמו שהיא לא מבינה שהטיפול המינימלי שהיא מקבלת היום לא טוב לא לה ולא לילדים בבית (והתייעצנו המון וניסנו הכל, אי אפשר לעזור למי שלא רוצה בעזרה).

5. לתאם איתה ציפיות מראש- כנ"ל, בלתי אפשרי, הלוואי והיה אפשרי!!

6. אני לא כועסת עליה, כמו שמישהי כאן הזכירה, בכלל לא, אני מלאת רחמים עליה ועל מה שעברה, אני יודעת שהיא מתייסרת על זה, היא מסובכת עם עצמה ולא מצליחה להרשות לעצמה לטפל בעצמה. אין בי טיפת כעס, רק רחמים, אם היה כעס לא היה כבוד. אני לא סוחבת איתי משקעים, ב"ה טיפלתי ויש לי בעל תומך ואני במקום אחר היום. זה רק ההתמודדות בסיטואציות שונות בחיים שזה מתנגש.

7. אני ממשיכה להתפלל לה' שיסדר לי את הדרך הטובה לכולנו, אולי שתהיה לי באמת לידת בזק (רחוק מהלידות הקודמות שלי...) או כל דרך שיש לו, רק שירחם עלי ועליה.

8. למי ששאלה מה ההסבר לניתוק נפשי והרצון להיות בלידה, זה לא רצון נפשי, זה לא מגיע ממקום של אם - בת, ממקום של קשר וחיבור. לדעתי זה מגיע ממקום שזה נותן לה אישור שהיא אמא טובה, למרות הכל. היא מודעת באופן מעציב למצבה. זה נותן לה אישור פנימי וחיצוני, הנה אני אמא ככל האמהות.

לא יכולה להסביר את הכאב שיהיה לה אם גם אני אאכזב אותה ולא יקרא לה ללידה, מצד שני הרגש שלי, מה איתו?

גם אם אחליט בסוף ללדת לבד, אני אשא עם עצמי את נקיפות המצפון והעיניים שלה עוד הרבה זמן.

מבפנים אני יכולה להעיד, שאחרי שהיא היתה איתי בלידות המצב הנפשי שלה היה ממש טוב לתקופה ארוכה, זה נתן לה המון. אחרי הלידות של אחותי היא בפירוש בריגרסיה. אני רואה קשר ישיר בין הדברים.

אני רוצה זכויות בלידה, רוצה להיות בת טובה, לכבד אמא, רוצה ללדת ולחוות עם עצמי ועם בעלי לידה טובה, רוצה ילד בריא ושלם, כמה רצונות! לכאורה לא אמורים להתנגש, אצלי כן

תודה לכל אחת שטרחה לענות, גם על המילים הטובות, זה עוזר

שתזכי גם לילדים מכבדים ואוהבים כמוך.

לפי דעתי הכי חשוב להתפלל על זה את לא חייבת לתת עצות לה' שזה יהיה בשבת

את תתפללי וה' יהיה בעזרך בדר" כל התפילות שרוצים ומתפללים לה' נענות וגם אם בעיניננו זה לא נראה כך צריך לדעת שהכל לטובה וזאת היתה הדרך הכי טובה של ה' להיטיב עמך.

לגבי הלידה תכניסי לראשך שאת לא קוראת לה וזהו לא כדאי לעדכן אתה בזה.

ותראי בעז"ה איך תתפתח הלידה את תראי עוד ניסים ונפלאת אני בטוחה רק תתפללי על זה.

בהצלחה רבה

איזה בנות מקסימות יש פה, התחברתי שוב לניק האנונימי רק להודות לכם מאוד!

אם זה לא יהיה סיפור מדי של אאוטינג, אחזור לעדכן בעזרת ה' מה היה בסוף.

ברכות לכולם

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה