לקראת אלולחידוש

ביטחון התשובה 

 



תקיעה

רוח אלול נושב

ושוב אני יושב

חושב



חלפה לה עוד שנה

פרק מחיי פנה

וקול בתוכי ענה

מה נשתנה



הן גם אשתקד כך ישבת

וחשבת

ולעצמך הֵשבתָּ



שהשנה שתבוא, שחלפה

תהיה יותר יפה

זכה, נקייה, טהורה

כמצווה, כתורה



הגדרת לעצמך שאיפות

מרוממות, נעלות ויפות

הצבת לעצמך מטרות

להתעלות, להגיע לאורות



שבתָּ בתשובה אל עצמך

לנפשך, לפנימיותך

חרטה, וידוי, קבלה להבא

לזרועותיו המושטות של אבא



לפני שנה כך היה

באלול, כעת חיה

אך הבט נא

על זו השנה

שחלפה ועברה

ומאום לא קרה



החרטה חרטא

והוידוי בדוי

והקבלה

במבחן המציאות נפלה



והקול מתוכי בוקע

וכשופר תוקע

הכיצד זה ישנת

ועל משמרתך נרדמת



שברים


ושופר נפשי מוסיף לייסרני

ועל אורחותיי להוכיחני

ובמציאות על פניי טופח

וייאוש בלבי נופח



ופוֹשֶׂה בקרבי הייאוש כארס

בנפשי מטיל שממה והרס

מייבש כל לחלוחית מרץ

יפרצני פרץ על פני פרץ



והעולם בעדי חשֵך

ונחש הייאוש נושך

כך זה יימשך

לקום לא תוכל

ולעוונך לא נמחל



ולבי

פג בקרבי

ויהי לאבן

הן כולי עמל ואוון



ואיך אבוא אל שער מלכי

בלבוש שק

וטבוע אני בחשכי

ולבי מרוסק



אני הגבר

ראה עני

כולי שֶׁבֶר

וגָבַר יגוני



שרוי בעלטה

ללא מוצא

יורד מטה מטה

שוקע בביצה



את שארית כוחותיי אוסף

ולאלוקיי כוסף

ומתהומותיי צועק

במר נפשי זועק



מלפניך אל תשליכני

דרך תשובה הורני

באור פניך חנני

ומעפר הקימני



שוועתי מבטן שאול

את נפשי לגאול

אנה אפנה

כיצד אשתנה



ונאזר אנוכי בגבורה

לבער מתוכי הרע

מרחיק ממני כל חַת ומורא

לשוב לנשמתי הטהורה



את מותניי משנס

כל כוחות נפשי מכנס

לא אוכל לחכות לנס



קמתי, נעמדתי הכן

אך איה הדרך

מחפש, בוחן

אין גם חרך



שיכניס קרן אור

לאפלת עולמי

אין שום חור

להזריח תהומי





תקיעה


והנה מתוכי

קול שופר עולה

וקול השברים, הבכי

מתמוגג וכלֶה -



בעצמך הֱיֶה בוטח

ובאומץ רצונך

וזהו המפתח –

ואהבת, בכל מאודך



במרכז חייך

העמד האהבה

בה יוצבו מטרותיך

והכל יסוב סביבה



כי אין לו לאדם

בכל עמלו

רק זיעה ודם

ולא שוָה לו



רק באהבת אלוקיך

אושרך יבוא

בה תהיה דרכך

ואל מנוחתך תבוא



וממנה, היראה תַּעֲלֶה - 

להישמר מלהזיק

לקשר הפנימי, הנעלה

הפגיע לכל זיק



ואנוכי מאזין לַקול

המאיר חיי מלמעלה

אך כיצד ליישם הכל

שלא ישוב החושך, הלילה?



והשופר מוסיף, בקול פשוט

עליך לפעול בנחישות

ומזמנך להשקיע

את האור להבקיע



לחקוק לעצמך קבלות

שבהן תוכל לשלוט

להציב גבולות

לבצע פעולות



לנהל בקפידה מעקב עצמי

בתמידות, מבחן יום-יומי

ולשעה, השלך כך עסקיך

מאחרי גווך



ועצור מדי לילה

את שטף החיים -

הֶעָלִיתָ היום למעלה

או ירדת למחוזות גשמיים



ואם מעט סטית

מהדרך הישרה

העמק והביטה

כיצד זה קרה



ואיך תפעל

שזה לא יִישָׁנה

ותוכל לנסוק אל על

תשתפר, תשתנה



ואז את מחשבתך

תייחד עם בוראך

העמק שאיפותיך

רענן רצונותיך



זה ידרוש מאמץ

ויקשה לפעמים

היצר חופר גומץ

למביטים למרומים



רק העקשן יצליח לבדו

אם ידבק בכל מאודו

על זאת לא לוותר

גם כשקשה יותר



הן שעה זו ביומך

היא שעת הזהב

בה המפתח להצלחתך

ואותה מכל תאהב



תכיר את נפשך

ועולם פנימי תבנה

יזרח אושרך

ואת עולמך תקנה



זהו סוד החיים

זוהי הדרך העולה

לחיים רוחניים

למטרה הנעלה



וקול השופר נדם

ואשמע מתוכי קול

כקול אדם

קום, גש

אל הערפל

אשר שם

האלוקים

וואו מדהים. ארוך אבל שווהרעיה =)


אנשים.שווה קריאה.גיטרה אדומה
זוכרת שקראתי את זה גם שנה שעברה(?)
זה פשוט ברמה מטורפת וקדוש קדוש.
וואו תודה עצומה!להיות בשמחה!!!
באמת.
מדהים בפשטותו.
וואוו. שנה שנייה(?) ברצף , שאני קוראת ונהנית. יישר כח!נפש חיה.אחרונה
...בועית אור
עבר עריכה על ידי בועית אור בתאריך י"א בשבט תשפ"ו 0:05

ועכשיו דממה. 

 

;)

 

עוד יצירות לגנזכי הלב. 


 

 

~~~אברהם אאחרונה

דממה.

כי כל מילה היא מיותרת.

הלוואי ונוכל לשים את המילים בצד.

ולתקשר בדממה.

רב'האשר ברא

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?


השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.


אנינחלת

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

איזה כתיבה מתוקה!אשר בראאחרונה
אתם אוהבים שאנשים קוראים את מה שאתם כותבים?תמימלה..?

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

וואלההוד444

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

יותר מדיזיויק
אנשים בפורום אני נהנה, אנשים שקרובים אליי פחות...ימח שם עראפתאחרונה
עדינות. (טריגר- שפה גסה)ריק סאנצ'ז

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

 

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

 

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

 

****

 

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

 

אמאאטאטע מלך העולםאחרונה

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

מי שחזק בפייסבוקסופר צעיר

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

וואוימח שם עראפת
1. כן. אני זוכר הרבה מהטקסטים שלי, גם אם לא את כל מה שכתוב בהם. יש משפטים שהולכים איתי, יש שיר שכתבתי ולא הבנתי למה, ואני מרגיש שהוא ממש מדבר על איך שאני עכשיו.(כתבתנ אותו לפני איזה שנתיים..)


2. חדמ"ש.


3. לא ממש...

חזק!צדיק יסוד עלום

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

וואו, איזה שאלות....תמימלה..?

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מטורף!!!צדיק יסוד עלום

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי


לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

/.אברהם א

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

^מזדהה עם זהתמהון לבב
(משרבט בעטי הרבה ולרוב במבנה שבור. מתוך כאב או בעתות רצון)
כנראה הרוב המוחלט כךצדיק יסוד עלום
יש סוגים שונים של כאב
עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב כדי להתקרבצדיק יסוד עלום
אתה אומר לגבי סעיף 1 שאותה גברת מחליפה אדרת יחד איתך במסע בחיים? שהשירים נוגעים באותה הנקודה (כאב) ומתחלפים בחומר הגלם (הנושא, הדימויים)?


מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"


תודה

הוי הזמןבין הבור למים

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.


נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

הנ.ב היה במקום צדיק יסוד עלום

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.


ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"


ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...


אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

אשיב באופן שרירותיבין הבור למיםאחרונה

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?


עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.


שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?


מה עבורך העיקר?

למות זה כואב?זכרושיצאנולרקוד

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"


 

 

 

 

 

וואי זה כאברץ-הולך
אתה כותב כל כך נוגע
פשוט לבכותארץ השוקולד
כתוב כה יפה ונוגע
יפיפה.אני הנני כאינניאחרונה
נאלמתי דומיה.

אולי יעניין אותך