יכולה להיות בעיה לקרוא את האות ד' של המילה אחד באופן שונה מהדרך שבו קוראים את אותה אות בשאר התפילה וק"ש.

יש שאלה דומה, לגבי הגיית הקמץ בשם אדנות בהברה אשכנזית, כאשר את שאר התפילה מתפללים בהברה ספרדית. ראה כאן 

הגייה אשכנזית של שם ה' | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

וכאן-

https://www.yeshiva.org.il/ask/85374

וראיתי שהרב אליעזר מלמד מביא בשם הגר"י הנקין, (בשערים המצוינים בהלכה יח, ה), שהוא חושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא.

הגיית קמץ כמו פתח. ולא בשביל החלק הזה של הדיון הזכרתי את זה כאן. 

אבל אותם פוסקים שסברו שאין לומר את הקמץ של שם אדנות כצליל O, אם את שאר הקמצים הוגים באופן זהה לפתח, סברו את זה, למרות שבהגייה המדוברת אין מילה אחרת שנהגית ADONOY, ולכן אין בכך שינוי משמעות. ובכל אופן, הם התנגדו לזה. [ומאידך, היו שתמכו בזה, או לכל הפחות העדיפו את זה על הגייה שלא מבחינה בין פתח לקמץ לעולם].

[ומסתבר שאתה צודק שזו ההגייה המקורית].

אבל כמדומני שדוברי ההגייה הנפוצה לא יזהו את הצליל של ד' רפויה כד'. [ומבחינתם, המילה שאתה אומר נשמעת יותר קרובה ל'אחז', מל'אחד']. כך שהשאלה על שילוב ההגיות קיימת גם כאן.

וכנראה שסבר שאין בעיה לקרוא את האות ד' של המילה אחד באופן שונה מהדרך שבו קוראים את אותה אות בשאר התפילה וק"ש, ואפילו באותו משפט: את הדל"ת שבשם אדנות ביטא כרגיל.

הוא נהג כך לא רק בזכר למעמד הקהל, אלא בקיימו מצוות קריאת שמע באופן קבוע.

עד כמה שאוזני מסוגלת להבחין, בהקלטה ממעמד זכר להקהל הדלת נשמעת רגילה, וההארכה היא לפניה.

[ויש לי עוד סיבות, פחות טובות, לפקפק בייחוס הנהגה זו לגר"א שפירא].

[אבל לגבי הגיית הקמץ בשם השם, יש פוסקים שהעדיפו את השילוב ההגיות על פני הגיית הקמץ בהברה ספרדית, כך שדיעה שלא כ"כ חוששת לשילוב הגיות קיימת].

במעמד זכר להקהל שמעתי אותו באוזניי מאריך בדל"ת בהגיית TH כמנהג תימן.

לאחר זמן שמעתי מתלמידיו בישיבת מרכז הרב שכך תמיד הוא נוהג כשקורא קריאת שמע.

אמנם לא הייתי באירוע, אבל שמעתי את את ההקלטה משנת תשמח. הקשבתי לקטע הזה כמה פעמים, אחרי שכתבת את הדברים, ואני די משוכנע במה שכתבתי.

אין לי גם יסוד להניח שמישהו זייף את ההקלטה.

מתוך ניסיון לחשוב בצורה הגיונית ותואמת למציאות של דברי הגמרא האלה. אפשר לדמות את זה לניסיון לא מוצלח להתאים בכוח חלקים של פאזל, עד שעושים שינוי קטן בזווית ופתאום זה יושב ׳בול׳.

אבל כאמור הביאו כבר כמה חיזוקים לסברה הזאת והחשובה שבהן היא מסורת בני תימן. 

כתבו את ההלכה הזאת ולא הכירו את ההגיה שאתה מציין פה.

אפשרויות:

1 (לא סביר בעיני) הם הבינו שחסר להם מידע ולא ציינו זאת

2 הם הניחו שניתן להאריך בד' מבלי ההגיה הזאת. למשל פוסקים שציינו שלא להגות "אחדא" (בסגול), ומכאן שהם היו מודעים לקושי וחשבו שבכל זאת הדבר אפשרי וזאת כוונת ההלכה

מה חשבו חכמי הגמרא אינני יודע

מדברי רש"י על אתר נראה שהוא הכיר וביטא כהלכה ד' רפויה. 

אפשר להוכיח למשל מדברי מרן השולחן ערוך, שהוא ביטא ד' רפויה, ור' לשונית, ולכן כתב להיזהר מהחלפה בהגייה של "אחד" ו"אחר".

רק בגלל שהמבטא המצוי בפרוביציה שלהם אינו תואם את המפורש בגמרא ובשו"ע.

לפיכך, גם אם במבטא המצוי במחוזם לא היתה דלת רפה, והם עצמם לא היו מבטאים דלת רפה ולא היו מאריכים בד' של שמע, אף אחד לא הרים את ידו לשנות את הנכתב במפורש בגמרא ובשו"ע.

מלבד זאת, אין לנו לדעת מה היה המבטא בזמנם ומקומם של הפוסקים, הרי רק באשכנז לבד היו 4-5 מבטאים שונים לתנועות מסוימות (כגון חולם), וזה בלי לכלול את גלילות צרפת ופולין.

ציינתי את הפוסקים שהיו מודעים לקושי להאריך בד', ולא הכירו ולא הזכירו את הפתרון של "ד' רפה".

רוב אירופה לא ידעה בכלל להגות דבר כזה (האות eth או edh היתה קיימת בשפות מעטות מאד - סקנדינביה ואנגליה. כך גם הגיית th שבוטאה באמצעות האות thorn). אם לא היתה מסורת מיוחדת, שאני מניח שהיתה משתמרת, אין סיבה להניח שהם היו הוגים את ה"ד' רפה" - ולכן הם היו נקלעים לבעיה והיינו מוצאים דיון בפוסקים איך להתמודד. והדבר היחיד שאנחנו מוצאים הוא פוסקים שאומרים להזהר ולהתאמץ.

האם היסטורית כך צריך להגות ד' רפה? יכול להיות.

האם ההלכה הזאת מחייבת אותנו להגות כך? טענתי היא שממש לא, ועל זה ציינתי שפוסקים הגו ד "שלנו" במשך מאות שנים.

האם ההלכה הזאת היא הוכחה שכך ראוי להגות? היא אולי הוכחה נסיבתית שכנראה כך הגו כי למה יטריחו את הציבור לשות משהו שקשה לעשות טכנית, אבל זאת לא הוכחה חותכת.

אתה מבקש רף של הוכחה חותכת, מה שאינה מצוי וכמעט אינו אפשרי בפונטיקה. לך תוכיח שמשה רבינו לא ביטא דל"ת כמו למ"ד.

לעומת זאת, ברף ההוכחה המציאותית, הנסיבתית, ברור שאין לך אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת להארכה בדלת. הצעת אחדא - אבל קריאה זו גם סותרת את כל כללי הדקדוק והקריאה שמוכרים לנו (בלשה"ק כל תנועה בסוף תיבה מצוינת בניקוד), וגם אין לכך שום מסורת, מלבד יחידים בדור שלנו שקראו את הסעיף בשו"ע וזה מה שיצא להם.

מהצד השני, יש לך מסורת ברורה שהולכת לכל הפחות מאות שנים אחורה לקריאה של דלת רפה, מעדות רבות. וגם חייבים אנו להניח שבאותיות בגדכפת, חייבת להיות הבחנה פונטית בין אות דגושה בדגש קל לאות רפה, ושהאות הרפה צריכה להיות ממינה וממוצאה של האות הדגושה. ואם נתבונן בדואליות שבין בּ-ב\כּ-כ, הדגושה תהה עיצור סותם והרפה עיצור חוכך. שזה בדיוק היחס בין דלת דגושה למבטא הרפה של הדלת בעדות רבות. הנה לך הוכחה נסיבתית ברמה גבוהה מאוד. יותר טובה לא תהיה עד ביאת גואל צדק במהב"י.

לא הצעתי את "אחדא" כ*פתרון*. הראיתי שבדורות קודמים היתה לאנשים הבעיה שהועלתה כאן, והפתרון השגוי שלהם היה להגות "אחדא". לכן בספרי פוסקים מוזכר שלא לעשות את הפתרון השגוי הזה אלא להאריך בד' בלי זה. מכאן אני מסיק - לגמרי לוגיקה - שלדעת אותם פוסקים, זה בסדר *ואפשרי* להאריך בד' "דגושה" - אחרת למה הם לא כותבים "ואין לומר "אחדא" אלא לא יאריך כלל כיון אין אנו בקיאים בהגיה זו"? פשוט כי הם הצליחו לעשות משהו שבעיניהם היה "להאריך בד'" בלי הטריק של "ד רפה".

זה מה שכתבתי, כהוכחה לזה שהכירו את הבעיה שהוזכרה כאן והתמודדו איתה, ולא חשבו לפתור אותה בדרך שהוזכרה כאן.

לא נכנס לשאלה מה הנכון על פי הפונטיקה או מה עשו לפני אלף שנה. בדברים האלה אני לגמרי מבין מה אתה אומר ואפילו מקבל שסביר מאד שאתה צודק.

השאלה שמעניינת אותי אם בתפילת ערבית היום אני צריך להגות "ד' רפה", והתשובה שלי היא לא. לכן ציינתי שבמשך מאות שנים היו הרבה פוסקים שלא הגו "ד רפה" ובכל זאת לתפיסתם כן האריכו בד'.

בגלל שאולי היה מאן דהוא מהאחרונים שכתב על קריאה שהיא בוודאות טעות שהיא אכן טעות, ולא הזכיר שיטה שאינה טעות שאולי לא היתה מוכרת לו, זו הוכחה שהיתה להם שיטה אחרת (או שיטה כלשהי בכלל), שאין לך אפילו השערה מה היא, בהארכת הדלת? נו, באמת. זו לא לוגיקה.

מלבד זאת, הקורא ק"ש עם "אחדא"  ייתכן שכלל לא יוצא ידי חובת ק"ש, ולכן היה מי שהתריע על שיטה שגויה זו. ולעומת זאת גם אם קרא דלת דגושה בלי להאריך בה כלל, או שהאריך בחי"ת, יצא ידי חובה - ובמקום בו אין מסורת לדל"ת רפויה, גם לא הפסיד את הסגולה\עניין של להאריך בדלת.

אין שום מכריח המציאות לפוסקים להזכיר זאת, אם לא מדובר בספרי הגיה ודקדוק.

1 הבעיה "איך להאריך בד'" היתה מוכרת. מוכר מספרי פוסקים שמספרים על פתרונות שגויים

1.1 הוכחה נסיבתית: ברוב מוחלט של אירופה לא היתה מוכרת ההגיה של ד רפה, ולכן סביר שהיתה להם בעיה בהגיה, כמו שצוין

2 אף אחד מהפוסקים האלה, שהכירו את הבעיה, לא חשבו שזאת בעיה שדורשת פתרן הלכתי, אלא בסך הכל קצת מאמץ

2.1 הערה: כנראה לא היתה מוכרת להם ההגיה של ד' רפה, ואם היתה מוכרת להם, היו מתלבטים אם זה פתרון לבעיה

מסקנה (1+2): יש בעיה, נדרש מאמץ.

הטענה "יש בעיה ולכן ההגיה צריכה להיות שונה" משולה לטענה "שחיטה של שור היא דבר נורא מסובך, ולכן לא יכול להיות שבעבר שחטו שוורים כמו שאנחנו עושים, אלא בהכרח היתה להם טכניקה שונה, וזו צורת השחיטה הנכונה"

לא טוען שההגיה של ד' רפה היא לא נכונה, רק טוען שכנראה ניתן להאריך באות ד שלנו וזה כנראה מה שעשו הפוסקים שלא הכירו את ההגיה של ד רפה במשך מאות שנים. זה מה שטענתי בהתחלה, זה מה שאני טוען עכשיו.

" אף אחד מהפוסקים האלה, שהכירו את הבעיה, לא חשבו שזאת בעיה שדורשת פתרן הלכתי, אלא בסך הכל קצת מאמץ"

מה שעשית זו קפיצה לוגית חסרת פשר. העובדה שהפוסקים לא דנו בצורת הארכת הדלת לא מכריחה את המסקנה שלך בשום צד ואופן. וזאת כי: זו לא בעיה הלכתית, אין שום בעיה הלכתית לאדם שלא האריך בדל"ת (כפי שאין בעיה הלכתית לאדם שלא האריך במ"ם של אמן), ובטח ובטח שאין שום בעיה הלכתית לאדם שלא האריך בדל"ת במקום בו אין מסורת לדל"ת שניתן להאריך בה. לכן הפוסקים לא דנו בזה, ולא חשבו שנצרך לכך מאמץ, ולא התלבטו בזה. כי הם לא כתבו ספרי הגיה ודקדוק כי אם ספרי הלכה.

כל זאת נכון שבעתיים באשכנז בה הדקדוק לא היה מקובל (כפי שכתב רבי אליהו בחור: אם תראה חמור מטפס בסולם תראה אשכנזי מדקדק), והיו הגיות שונות ומשונות לעיצורים ותנועות, עד שבאשכנז בלבד היו 4 הגיות לחולם (ראה שרשי מנהגי אשכנז), מלבד ההגיות והמבטאים בהונגריה, פולין וצרפת. אפשר להביא עשרות דוגמאות אחרות בהן ההגיה במקום זה או אחר התנגשה עם המקובל בדקדוק והנכתב בחז"ל וראשונים. למשל האפשרות לומר את שמיה, כרעותיה, מלכותיה וכו' עם מפיק הא ודיפטונג צירה יחדיו - משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת אין אפילו פוסק אחד שדן בזה. בדקתי.

אני מסכים שלא עסקו בדקדוק. לא הכרתי את הביטוי של ר"א בחור (הביטוי "שיעלה חמור בסולם" הוא קדום, לא הכרתי בהקשר הזה). לכן לגבי מפיק ה"א בצירה אני מקבל את טענתך. אבל אף אחד לא כתב "יש להקפיד להגות מפיק ה"א בצירה" מתוך הידיעה שזה בלתי אפשרי.

הטענה שלך, שפוסק כתב "צריך להאריך בד'", לקוראים שהוא ידע שינסו לעשות את זה שוב ושוב - מילדותם המוקדמת ועד זקנותם המופלגת (בניגוד לקדיש, שהם לא אמרו בילדותם, גם אם החליטו לדקדק) - והוא עצמו קורא קריאת שמע פעמיים באהבה בכל יום, ומעולם לא שם לב לזה שהמשפט - לא בפרשנות, לא במקרה קצה; במקרה האחד והיחיד שהוא מדבר עליו! - הוא בלתי ניתן לביצוע - זאת טענה שמאד קשה לי לקבל.

ועכשיו הלכתי ופתחתי בפנים. ב"ח בסימן סא. 

"וצריך להאריך בד' דאחד פי' כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו כו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין"

הוא כותב בדיוק מה כן לעשות ומה לא לעשות. הוא כנראה ניסה בעצמו. אם זה פותר את הבעיה אני לא יודע, מה שבטוח זה שהוא חשב שזה פותר את הבעיה. כי הוא כותב לעשות את זה, ולא "אין לי מושג איך עושים את זה אבל ככה כתוב אז אני אכתוב עד שיבואו התימנים ויגלו לכולם את האמת" (לא אומר שזאת לא האמת, רק אומר שההלכה הזאת מתקיימת גם לפי שיטתנו)

היתה בידו קבלה מהמהרש"ל (וייתכן שהיה גם מנהג חכמים אחרים) איך לנהוג. והיו גם אנשים שטעו והוא תיקן אותם.

אילו לא היתה בידו קבלה, מה היה עושה? מוחק סעיף משו"ע? מקריץ פתרונות שאין להם מסורת או שיטה? הזו דרכה של תורה?

נראה באמת סביר מאוד להעתיק סעיף בשו"ע כלשונו בלי להגיה, אם בשל אילוצי הגלות אין לך מסורת או שיטה בהם וגם אין נפק"מ גדולה.

ומהר"ש לובלין (זה לא מהרש"ל) מה? הוא לקח את זה במסורת ממי? אז או שיש מסורת ממשה רבינו ש"יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו, או שבאיזה שהוא", ואז ברור שאין צורך לטעון שיש הגיה של ד' רפה, או שמישהו, בדור כלשהו, מצא בעיה וחיפש פתרון.

ובאמת שאינני יודע למה אתה מלביש עלי שצריך למחוק סעיף משו"ע או שמישהו חשב לעשות כך.

היתה לי טענה אחת ויחידה, ואחזור עליה בצורה הכי "רזה" שלה כאן פעם אחרונה ווויתרתי.

הטענה שעלתה כאן היא "קשה עד בלתי אפשרי להאריך בדל"ת "שלנו", לכן בהכרח - כיון שגמרא כתוב לעשות כך, ואם כך זה בוודאי אפשרי - צריך להגות ד' רפה בצורה שונה".

הטענה שלי "פוסקים שהכירו את הקושי הזה חשבו שעדיין ניתן להאריך בדל"ת, וכך צריך לעשות, ואם כך, יכול להיות שגם חכמי הגמרא התכוונו לעשות מה שהב"ח ומהר"ש לובלין אמרים, ולא התכוונו דוקא להגות ד' רפה בצורה שונה מהדגושה. ממילא אין כאן הוכחה"

הנתונים הם:

א. ישנה מסורת עתיקת יומין לדלת רפה בקרב עדות רבות (וגם לגימל ותיו)

ב. ברור כשמש שבהגיה המקורית (גם לשיטה הטברנית וגם הבבלית) חייב להיות הפרש בין בגדכפת דגושות לבגדכפת רפות

ג. כל אותיות הבגדכפת שעליהן ישנה מסורת בכל העדות בשינוי הביטוי, היינו בית, כף ופא, השינוי הוא בין הגיה סתומה והגיה חוככת - למרבה הפלא, בדיוק כמו היחס בין דלת דגושה לרפה

ד. בעדות מסוימות נשכחו הגיות כאלה ואחרות

ה. בעדות שנשכחה הגית הדלת, אמורה להתעורר השאלה איך מאריכין בדלת של ש"ע

ו. מכך שלא נתעוררו בכך הפוסקים, אתה מסיק שישנן הגיות אלטרנטיביות לדלת שאותם הפוסקים הגו

ז. אותן ההגיות הפוטנציאליות\ערטילאיות קיימות רק בלוגיקה ההסקתית של חבר פורום, בניגוד למסורת קיימת, נפוצה וברורה - ובכל זאת הן אופציות לא פחות טובות מדלת רפה

ח. מכאן "ההוכחה הניצחת" שדלת רפה אינה מוכרחת המציאות

נעשה תרגיל: בעדה מבודדת מעבר לנהר סמבטיון, נשכח כתב סת"ם. בכל זאת, חכמי העדה המשיכו להעתיק וללמוד את ההלכות הקשורות לתפילין וספרי תורה. לכשנחשפו לעדות האחרות להן כן היתה מסורת ברורה על הכתב...הם טענו שבגלל שפוסקיהם העתיקו את הלכות הסת"ם כלשונן, זו הוכחה ניצחת לכך שהם בוודאי המציאו כתב סת"ם חדש מליבם. ואף על פי שאף אחד לא ראה ולא שמע על כתב דמיוני זה, טענו בני העדה, לבטח סברו חכמינו שכשר כתבם הדמיוני יותר מכתב הסת"ם של בעלי המסורת וההוכחות. מעט מגוחך, לא?

כי כך יהיה לי קל להתייחס. אולי כך תבין מה אני טוען.

א. מקבל

ב. די ברור שלהגיה הבבלית והטברנית אכן היתה מסורת כזו. אין עדויות על זה באירופה

ג. כמובן

ד. כמובן. תופעה עתיקה מימי שבט אפרים, משניות לגבי החיפנין והבישנין.

ה. כל עדה שאיננה הוגה ד רפה, בין אם מסיבות של שכחה או שזה המקור, תתקשה להאריך באות ד

ו. מכיון שהב"ח כותב מה לעשות, אני יודע שיש פתרון לבעיה, ולכן אי אפשר להוכיח שום דבר מזה שיש בעיה

ז. אותן ההגיות שברור שהב"ח ורבותיו לפניו השתמשו בהן, מעידות על כך שלדעתם אפשר לקיים את התורה כולה על פרטיה ודקדוקיה - ובכלל זה להאריך באות ד - גם בהגיה הזו.

התרגיל מעניין. לא ברור לי איך קשור. מעולם לא טענתי - תעבור על כל מה שכתבתי כאן או בכל מקום אחר - שהגיית ד' רפה איננה נכונה. כל מה שאמרתי היה שאם תטען שסעיף זה בשו"ע מכריח *אותי*, בל המסורת השונה, לקבל את המסורת הזאת כנכונה *יותר משלי*, אשוב ואטען שאפשר לקיים את התורה כולה גם בלי להזדקק למסורת האחרת, גם אם היא נכונה יותר היסטורית. זה מה שטענתי, זה מה שאני טוען. יש לי רושם שבאמת אינך טורח לקרוא את מה שאני כותב

בגלל שיש לך הבנה אצל פוסקים מסוימים שחשבו שזה אפשרי. 

היה מעניין אותי לשמוע איך אתה מאריך בדלת בהגייה המקובלת בימינו ולהספיק לכוון שאתה ממליך את בורא עולם בשמיים ובארץ ובארבע רוחות העולם שזה אמור לקחת כמה שניות בהנחה שרוצים לעשות את זה ביישוב הדעת, וכל זה בלי שיצא לך אחדא.

אפשר אולי להאריך טיפה ממש בדלת ואז אחרי זה לכוון את מה שצריך אבל מהגמרא ברור שאפשר וצריך לעשות את זה ביחד. 

כן, פוסקים אומרים שזה אפשרי, אבל המציאות היא שזה בלתי אפשרי? נראה לי שאתה פשוט לא מקבל את זה שיש אנשים שמכירים מציאות שונה ממה שנראה לך

אז כן, זה לא בלתי אפשרי להאריך בהגיה של ד.

אם הטכניקה מעניינת אותך, אז את המגע של הלשון בחך שיוצר ד אני משאיר לקצת יותר זמן. סוג של נ של מצוננים אבל לא מהאף אלא כמו ד.

לא יודע כמה זמן זה אמור לקחת. כמה שניות במושגים של דיבור/מחשבה זה המון זמן.

ב. מסורות הניקוד וההגיה הטברנית והבבלית הן המסורות היחידות. אין דבר כזה מסורת אירופאית, אם לא הגיעה משם.

ו. דברי הב"ח לא מוכיחים שלדעת החכמים "אפשר לקיים את התורה כולה על פרטיה ודקדוקיה" גם עם אילוצים של אונס גמור. אף חכם לא יכול לטעון כזה דבר, כי אלו הם דברי סכלות. הם כן מוכיחים שאפשר לנסות להתקרב לאמת ולנכון עד כמה שאפשר, אבל ברור לכל בר דעת שבעלי מבטאים שונים ומשונים איבדו בעל כרחם לא מעט הן במצוות (ור"ע לעיל עניין הקדיש שהזכרתי) והן בתלמוד. קוריוז מעניין ששמעתי: בברכות מובא שהרואה חתול בחלום אם אם באתרא דקרו ליה שונרא נעשת לו שירה נאה ואם באתרא דקרו ליה שינרא נעשה לו שינוי רע. אבל במבטא החסידי הגמרא הזו מאבדת כל קשר למציאות, שהרי במבטאם שונרא ושינרא נשמעים בדיוק אותו דבר, ומה הפשר אם כן ל"באתרא דקרו ליה"?

זה לא מוגבל לאשכנז כמובן, שיבושים מגבילים כאלה יש בכל מבטא, גם בספרדי ובתימני.

היו שני סוגי הגיה בקהילה האשכנזית הקדומה (אלה שהגו ח יותר דומה לכ, כמוו האשכנזים היום, ואלה שהגו יותר כמו ה). הם הכירו את שתי ההגיות כלגיטימיות. צורות ההגיה בקהילות של יוצאי ספרד (טורקיה ואחרים) הן בהרבה מקרים דומים לאלה של האשכנזים בעיצורים, ולכן יש סבירות גבוהה שבספרד הנוצרית הגו כך (הם לא דיברו ערבית - על אף שכנראה היא היתה נוכחת - ולכן יש סבירות שלא היו רגילים להגאים האלה).

זה שהיתה מסורת בארץ ישראל לגבי צורת ההגיה לא אומר מה היתה צורת ההגיה בכל העולם היהודי. 

כמובן דיברתי על דקדוק הלכתי מסוים - שעליו דיברנו, שהב"ח סובר שאפשר לקיים גם עם ההגיה האשכנזית. זה כל מה שרציתי לומר. ברור שלא חשבתי שאפשר להקריב את קרבן התמיד בלובלין. אם התכוונת לומר משהו אחר באמת לא ברור לי מה. פחות האשמות של דברי סכלות יאפשרו לי להבין מה אתה רוצה להגיד.

ובכל מקרה נראה לי שכבר אמרתי חמש פעמים את טענתי המאד פשוטה. זה הכל.

התימנים קוראים ככה..

ולהלן תשובות של הרב מוצפי הי"ו

האם האות ד' שהיא רפויה נהגית כ th באנגלית אם כן ראיתי בפרוש לתפילה

איך אפשר להאריך באות ד' של אחד בזמן שהאות ד' היא אות עיצורית האם י

לגבי מה שכתבה מנוחה: 

"...לפיכך ד' רפויה צריכה להאמר כחוכך קולי במיקום הקרוב למכתש (מאחורי השיניים). - עד כאן מדויק." 

אך ההמשך:

"המיקום ואופן ההגיה של ד' זהים לאלו של ת' "  -- כך אכן מבטאים בני תימן, אך זה לא לגמרי תואם את ההנחה הנכוחה שכתבה לעיל:

"עיון בזוגות של בגד כפת ... מראה כי בכל זוג ... תכונת המיקום כמעט לא משתנה".

המבטא של דלתא יוונית רפה - תואם יותר את מיקום הדל"ת הדגושה. 

זה נשמע דומה לד' רפויה של בני תימן, אך מבוצע ממיקום שונה מעט: מיקום הלשון זהה למקום החיתוך של ד' דגושה: במכתש, ולא בין השיניים.

לגבי ג רפויה. לא הבנתי אותך. את טוענת שג׳ רפויה היא כמו ר ? 

הגימל הדגושה (JIMAL) היא למעשה הג'ים הערבית, ואינה אות חיכית כפי מסורת מוצאות הפה בגיכק. ואינה דומה בהיגויה כלל לגימל הרפויה שאצל התימנים נהגית כריש שלנו (RIMAL) וגם היא קרובה לא להיות חיכית אלא גרונית.

האות הרפה והדגושה צריכות להיות ממוצא זהה או דומה, וכאן המרחק הפונטי ביניהן גדול. וגם עומד בסתירה למסורת מוצאות הפה ולספר היצירה.

מעניין אותי לדעת

זה הגיוני, כי בהמון שפות יש קישור של G-J ואם זה היה כל כך רחוק פונטית זה לא היה קורה

לשיטתו לחיצת הלשון בחיך יוצרת הברה דומה ל-J. אבל למעשה בלי שימוש בשיניים (קל לבדוק - לשום אצבע בין השיניים) אין אפשרות ליצור צליל כזה, אלא זה יוצא DZ עמום (כמו Ж ברוסית למי שיודע), וגם הקריאה של הרב רצאבי לא נשמעת כך ושום קריאה של אף תימני לא נשמעת כך.

אתה מתכוון שצריך להגות אותה כמו غ בערבית ? ככה נראה לי שמעתי תלמיד של הרב מאזוז עושה. 

http://beta.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_13055_156.pdf

מאת הרב יעקב לויפר

כלומר, אפשר לבטא רגיל, ולהאריך בכוונת המילה, וכך לצאת לכתחילה ידי חובת הגמרא.

זאת בנוסף למנהג התימנים.

לְאִטֵּךְ דַּבְּרִי שִׁירֵךְ, דְּבוֹרָה, / אֲשֶׁר קִרְיַת “שְׁמַע” מִפִּיךְ יְקֹרָא,

מְיַחֶדֶת וּמַאְרֶכֶת בְּ“אֶחָד” / וּמַתֶּזֶת בְּזֵכֶר רָם וְנוֹרָא,

אֲשֶׁר נָתַן דְּבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ / וְשָׂם לָךְ לַהֲדֹף אוֹיְבֵךְ מְררָה.

הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה – / כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.

חֲמוּדוֹת טִהֲרוּ אוֹתָךְ, וְאֵינֵךְ / כְּשֶׁרֶץ עוֹף אֲבָל צִפּוֹר טְהוֹרָה. 

חבר הראה לי, שמע זאת מאבשלום קור

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".

מפת כתבי הראי''ה שאינם ערוכים 
 

במבט על - שמונה קבצים זה המחברות מהם נלקטו כמעט כל הפסקאות המחשבתיות בשס הלבן בספרים שנקראים 'אורות ה____'. הם נכתבו בין עליית הרב קוק לארץ למלחמת העולם הראשונה - כשהיחס החיובי של הרב קוק לחילונים כבר הבשיל לחלוטין, ולפני הנסיגה של הרב קוק מכמה עמדות 'פרוגרסיביות' בעקבות מלחמת העולם הראשונה 

פנקסי הראיה, קבצים מכתב יד קדשו וכו זה הוצאה של שאר המחברות. עם הרבה חפיפה ביניהם

אשמח גם לדעת על דוגמא או כמה ..

וממש אפשר לראות זאת בכתבים?

שבהתחלה הוא כתב כך, ולאחר כמה שנים כתב אחרת??

נשמע מרתק.. אשמח להחכים..

בנוגע לחילונים יש סקירה יפה של הרב רחמני בנספח לספר 'לנבוכי הדור'. בהתחלה היה לרב קוק ביטויים מאוד קשים נגדם, אחרי זה זה הצטמצם רק למנהיגים החברתיים שלהם, ועם העליה לארץ התרחש מהפך גמור. הרב קוק עצמו התייחס לזה, וגם הרב צבי יהודה, וזה קיבל את הכינוי 'תורת חו"ל' מול 'תורת ארץ ישראל' (זה לא היה השינוי היחיד שקרה עם העליה לארץ)

בסקירה הוא מדבר גם קצת על המהפך השני, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אבל מי שכתב על המהפך השני בהרחבה זה הרב אברהם סתיו. הנה המאמר השיטתי, עם המובאות והניתוח הדקדקני, לצערי באנגלית:

Progressivism and Conservatism in the Thought of Rav Kook - Tradition Online

ויש לו כמה 'תמצותים' בעברית, למשל:

"לא נתפעל מן התרבות האירופית"

(זה שונה מהשינוי הקודם. כבר בחו"ל הרב קוק אימץ בגדול את הרעיונות של הקידמה האירופית, המשיך עם זה בארץ ואולי אפילו ביותר נועזות, ומלחמת העולם גרמה לו לשבר גדול באמונה הזאת)

כתבי הרב ביפו משדרים שדר יותר מיסטי-תמים(לא תמים בקטע הנאיבי או טפשי, אלא תמים בקטע הטוב). וכתבי הרב בסאנט גאלן ולונדון יותר שדר שכלי, בוגר, נאבק בבעיות העולם ובנצרות. 

זה קצת מזכיר את המדרש על שלמה שכשהיה צעיר כתב את שיר השירים, וכשהתבגר כתב דברי חכמה של משלי.

אבל לא ראיתי שינוי מהותי בתוכן. רק בסגנון ובמה הרב מתמקד בו במה שהוא כותב.

אבל זה רק התרשמות מסקירה שטחית שלי, לא בדקתי לעומק.

לדעתי זה בעיקר מההבדל בין המתיקות של ארץ ישראל בעליית הרב קוק לראשונה, לבין תורת ארץ ישראל בעת שהיתו בחו"ל (שממשיכה להיות תורת ארץ ישראל, כמו שיחזקאל ממשיך לקבל מנבואה בחול כי שרתה עליו בארץ ישראל רוח הקודש) שמקבלת מימד יותר שכלי , בוגר ונלחם בחסרונות העולם.

ייתכן שהדבר דומה להבדל בין שנה ראשונה לנישואין לבין זוגיות מבוססת אחרי הרבה שנות עבודה זוגית (למרות שאין לי נסיון בתחום)

בפעם הראשונה שהרב אברהם סתיו כתב על שינוי ספציפי בעמדת הרב קוק בנושא כלשהו עם השנים (יחס לנשים), הלכתי לספריה של הישיבה ופתחתי את כל הקבצים והפנקסים וליקטתי פסקה פסקה כל מקום שהרב קוק התייחס לנשים. וככה הראיתי לו שזה בכלל לא נכון!

ואז הוא ענה לי ושיכנע אותי שהוא דווקא צודק 🙃

תרגיש בנח לענות על מה שתרצה/מה שלא מכביד..

מהסוף להתחלה ברשותך.

א. הרב סתיו הצליח לשכנע אותך שחל שינוי ביחס הרב קוק לנשים ע"י שהראה לך מקורות נוספים או שהסביר לך אחרת את תוכן הפסקאות שמצאת? אם ישלך מקור אחד אשמח להפניה.

ב. שאלה צדדית.

איך חיפשת פסקאות של הרב על נשים? לשמונה קבצים ולעין איה יש מפתח. יש גם לפנקסים?

ג. כשביקשתי שתרשום נושא אחד ספציפי שהרב קוק חזר בו אז הנושא שבחרת הוא היחס לחילונות?

ד. אחשוף את בורותי אבל לא נורא, אפשר הסבר ראשוני למה מלחמת העולם הראשונה היא סיבה לשינוי העמדה?

ה. אם הבנתי נכון, הספרים אורות ואורות הקודש וכו מכילים פסקאות שלטענתך בהמשך ימיו הרב קוק חזר בו מחלק מהם?

ו. יש לך 2 פסקאות שמראות את השינוי אחת לפני שחזר בו והשניה אחרי שחזר בו?

תודה גם על מענה חלקי.. 🤗🙌

א. אני אשלח לך בפרטי קישור לדיון שהיה לי איתו (אאוטינג). ב. לא הכרתי אז את המפתחות. פשוט ביליתי את השבת בלעבור על כל הקבצים והפנקסים ג. כן ולא. כלומר כבר תכננתי מה לכתוב לפני ששאלת, ואז כששאלת אמרתי לעצמי 'טוב חילונים זה הדוגמא הכי מובהקת ומקובלת למרות שהיא קשורה רק למהפך הראשון'. ד. נוראות המלחמה גרמו הלם להרבה אנשים. זו 'הקידמה' וזו שכרה? ובמילים של הרב קוק - אורות המלחמה פרק ח ה.  אמת. ו. בהודעה הבאה? 

ו. דוגמא לא פרובוקטיבית, מתוך הנספח של הרב רחמני:
 

מי שלא מצליח להבין מה זה קדושת הכוח המדמה שהרב קוק מדבר עליה, ולא מצליח להבין מה זה אומר תובנות מיסטיות בפני עצמן שנובעות מהכוח המדמה.
 

אלא חשיבתו ראציונאלית כמו הרמבם ומשה רבינו.

לא יצליח לעולם להבין את חוויתו של הרב קוק, והעובדה שכתביו בארץ נכתבים כהשראה דימויית ולא רק עיון שכלי. ואפילו כתב היד שלו השתנה כשעלה לארץ.

זה כמו אדם ללא חוש מוזיקלי שינסה להבין אנשים שנהנים ממוסיקה.

כל הנחותיו, במחילה, תהינה שגויות.

ראוי שהרציונליסטים יפרשנו רציונליסטים, ושהמיסטיים יפרשנו מיסטיים.

בדיוק כמו שמיסטיים לא יצליחו לפרש את הרמבם טוב כי לא מבינים את ההסתכלות שלו על העולם

חוץ מזה שבתקופת עין איה וזוימל, הרב הרבה להתעסק הן בעין איה והן במדבר שור בחילוק של הערך העצמי של עם ישראל לבין הערך התועלתי שלו בעולם

מקדושת הדימויים שלה.
 

אני לגמרי מבין את המעבר מהסתכלות בחו"ל על המוסר, לסתכלות בארץ על "רוח האומה".

אני יכול לנסות להסביר. אבל לא יודע אם אדם ראציונלי יצליח להבין זאת (לא כותב מזלזול אלא מהבנה שלכל אדם יש צורת הסתכלות שונה על העולם)

לפי זה, כל הבניין שבונים על אורות הוא מעוות במקרה הטוב.

ואיך בכלל יודעים מה כן דעתו ומה לא דעצו בשורה התחתונה?

כמו כן, מה ההתייחסות של גדולי התלמידים לעניין הזה? או שהם בכלל לא מקבלים את הקביעה שלך?

אני אנסה להציע כמה כיוונים לחשיבה: 
 

• השאלה 'מה הרב קוק אמר' לא בהכרח קריטית. הכתבים שלו הם מקור להשראה, ופתחו שערים טובים ויפים בהרבה תחומים. אבל השאלה החשובה היא פשוט מה נכון ומה ה' רוצה מאיתנו

• אם הרב קוק שינה את דעותיו לעיתים, והרצי"ה הלך עוד צעדים קדימה, אפשר לתפוס את תורת הרב קוק כשיטה שצומחת ומתפתחת, ולא סטטית. ואז גם אנחנו יכולים ללכת כמה צעדים קדימה, גם במקומות שהרב קוק לא הלך בהם (דוגמאות אפשריות: הרב שרלו על האומנות, תמר רוס ו'ארמון התורה ממעל לה')

• כששאלתי את הרב אברהם סתיו, למה בעצם הרב קוק ניסה להוציא את הכתבים המוקדמים שלו (כמו עין איה ומדבר שור) אם הוא כבר נסוג מחלק מהעמדות שמופיעות שם, הוא ענה: "שאלה טובה. ככלל, הרב קוק לא ייחש לעמדות מחשבתיות תוקף מוחלט אובייקטיבי, אלא אופן שבו אדם מתבונן במציאות או באלוקות בזמן מסוים. אולי זה יכול להסביר מדוע לא נרתע מלפרסם גם עמדות שברגע הפרסום פחות התחבר אליהן"

ביחס ל'גדולי התלמידים': כמו שכתבתי, החלוקה בין תורת ארץ ישראל לתורת חול ישנה ומקובלת. ביחס למהפך השני, הרב שגר התנגד לדרך שבה מלמדים את הפיסקאות הראשונות באורות המלחמה, כי הם נכתבו לפני הגילוי של נוראות המלחמה (עליהן מדבר הרב קוק בפסקה ח). והרב רחמני שהזכרתי בתגובות הקודמות נחשב קונצנזוסיאלי, למיטב ידיעתי.

אולי מן הראוי להזכיר את דברי הרב אבינר, כשהוא עוד התנגד ללימוד הספר לנבוכי הדור: 'במשך שלושים השנים שעברו מאז שמרן הרב כתב את 'לנבוכי הדור' עד שכתב את שאר הספרים, הוא ודאי למד והתקדם. אם אדם אומר שבמשך שלושים שנה מרן הרב דרך במקום, הוא מחרף ומגדף, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'. אז אם זו טענה עקרונית, לכאורה יש כאן חיזוק לעצם התזה שבודקת תיארוכים של כתבי הרב קוק.. (שזה טכנית לא היה ככ אפשרי עד פרסום הקבצים והפנקסים)

ואם נתייחס לכתביו רק כמקורות השראה, לכאורה גם אז ביטלת את הערך. כתבי השראה מבטלים את ה"שיטה", ונמצא שכך או כך אין שיטה ואין סדר והכל הבל.

האם יש מי שטוען דברים כאלה חוץ מאברהם סתיו? פרשנותו כבודה במקומה מונח, אך במחילה, לא מפיו אני חי.

בכוח לטעון שהרב קוק תלמיד הרב שגר.
 

לא מסתדר...

זה שהרב סתיו חושב כך,לא אומר שהרב קוק תמך ברלטביזם.

עיין ב"למלחמת האמונות והדעות" חד משמעית יש לו עמדה מוצקת על תובנות

אותו אישית. 

3 קבצים נכתבו בסאנט גאלן בשוויץ ובלונדון בעת מלחמת העולם.

קצת מהקובץ השמיני לזכרוני נכתב בירושלים אחרי חזרת הרב קוק ארצה ממלחמת העולם

אבל זה לא ישנה לעוברים ולשבים לחשוב שאני לא נאצי.

כנל אם אני נכנס לישיבה וצועק "אני פרוגרסיבי" ומכוון ל"מתקדם"

את דברי מירב מיכאלי, או לסוע לקליפורניה ולהוודע לקוויריות ודומיה.
 

אבל גם אתה יכול לקרוא את ספריו של הרב חיים נבון נגד הפרוגרס ולצאת מהנאיביות המתוקה.

הרב נבון לא הר המורניק נכון?

כלומר, את זה של שלוש מאות השנה האחרונות - שהעולם עם השנים צועד 'קדימה'

גם הנאצים נחשבו שינוי וקדמה בשעתם.

כל ערעור מוסעמות המשפחה והזוגיות. והערעןר על רעיון המגדריות, הוא רעה חולה. והקדר בינה לבין הקדמה, זה כמו הקשר בין הקדמה לבין הסמים

אני לא רואה שהרב נבון לובש שטריימל ומתנהג כמו הבעשט בערבןת אוקראינה

אין לי מושג איך צריך לקרוא לה, פרוגרס זרובבל או מוישה. אבל היא קיימת ורעה

לתופעות הספציפיות של פירוק משפחה זוגיות ומגדר.
 

אתה סובר שהן טובות?

או שאתה סובר שהרב נבון בור או שקרן?

ואם אתה לא מאמין לו. תקרא את מירב מיכאלי, או שתסע לקליפורניה

'מעניין ממש! תוכל להפנות למאמרים או לספרים הרלוונטיים שלו?'
 

ממש הזדמנות להחכים. אבל העדפת שלא, ולי אין עניין בוויכוחים 🤷‍♂️

בכל מקרה זה מן הסתם

"מכים שורש"

ו"תתישנו"

צדקתי?

למיטב זכרוני הוא לא חולק שיש קידמה בשנים האחרונות, אלא שהוא טוען שהיא לא מובטחת, לא הכרחית, ויכולה להפוך כיוון בשבריר שניה במונחים היסטוריים.

הוא אומר שהעולם בכלל לא מתקדם לשום מקום. הוא פשוט משתנה מדי פעם. חלק מהשינויים טובים וחלק רעים
 

רק בגיזרה הטכנולוגית הוא מודה שיש התקדמות (כי הידע נצבר, באמצעות נוסחאות), וגם שם זה לא חוק טבע, וגם בטכנולוגיה יכולה להיות עצירה (שאולי כבר התחילה) או אפילו נסיגה (כמו בנפילת האימפריה הרומית)

אבל בנוגע לשירשור, לזכרוני לכל אורך הספר הוא לגמרי אומר שהקידמה(=הפרוגרס) זה רעיון של 300 שנה, ונגדו הוא יוצא 

בפועל בעולם המערבי בכלל, וגם בארץ הקודש שלנו, כשאומרים "פרוגרסיבי" המילה מסמנת בדווקא סוג מסוים של רעיונות ותפיסות עולם. אתה כמובן יכול להשתמש באיזו מילה שבא לך, אבל אם אתה רוצה שיבינו אותך אז אתה צריך לקחת את השומעים בחשבון. אני למשל ממש הרמתי גבה כשראיתי שכתבת על הדעות ה"פרוגרסיביות" של הרב קוק ועד עכשיו אין לי מושג למה אתה מתכוון.

זה מזכיר לי מקרה הפוך שבו השתמשתי במילה קומונר כדי לתאר את הקומונר בסניף, ואישה יוצאת ברית המועצות ממש אסרה להשתמש כי זה אומר קומוניזם. כמובן זה מגוחך כי ברור שכשאומרים כאן בארץ "קומונר" אז כולם חושבים על ראש הסניף ולא על הקונטקסט הקומוניסטי (גם אם זה נשאב ממנו). המסקנה זהה: השומעים הם דבר שיש לקחת בחשבון כשרוצים שיבינו אותנו. פיתרון ביניים יהיה כמובן להסביר מה בדיוק הכוונה שלך במילה המסויימת ואז להמשיך.

בציבור הדתי לאומי, ואולי אפילו רק באגפים מסויימים בתוכו. ולדעתי הוא לגמרי תוצאה של השפעה מכוונת על השיח

מה שמגדיל את התפוצה בציבור שמבקר את תרבות ה"פרוגרס". ולתחושתי, בכל מקום שתהיה בו ביקורת תרבות המונח יישמע.
 

יש מי שיימנעו משימוש בביטוי כי הוא עם קונוטציה שלילית שהם לא מוכנים להזין.

אני חושב שבאנגלית (וצרפתית) אין שתי מילים שונות לקידמה ולפרוגרס. זה פשוט אומר מתקדם, גם בהקשרים טכניים לגמרי (למשל מחלה פרוגרסיבית זה מחלה שמחמירה עם הזמן)
 

המחנות בארצות הברית הם 'שמרנים' מול 'מתקדמים', כשנקודות הוויכוח ביניהם משתנות עם הזמן. כלומר, אני חושב שזו הקונוטציה של המילים האלו אצלם בעצמם

לתת הנושאים שלהם יש מושגים בפני עצמם : "פוסטמודרניזם" , "להטביזם" "קוויריות" "פוליאמוריה" "מרקסיזם חברתי" "פמיניזם רדיקלי" "ביקורת המשפחה" "ווק" 

פוסטמודרנה? מה זה משנה מה שמו?

אגב אני יודע בוודאות שגם ראשת ממשלת איטליה בעבר קראה לתנועה זאת בשם "פרוגרס" בהתנגדותה אליה.

עיין בערך ויקיפדיה פרוגרסיביות בתת נושא "במאה ה21":

פרוגרסיביזם – ויקיפדיה

ובויקיפדיה באנגלית:

https://en.wikipedia.org/wiki/Progressivism

פרוגרס של היום.

רק הערתי הערה טרמינולוגית

אני בעד שאת present progressive בלימודי אנגלית, יהפכו ל present kavnikive

מה באמת התשובה לזה.

לפחות לדיעה הזאת. 
 

מכוסה - מסתמא  ע"י כיסוי אחר

וממילא ייתכן שקיר לא יכול להיחשב ככזה. 

אם אתה נשען על הקיר עם הבטן זה נחשב כאילו שמת שמיכה? להצמיד את הראש לקיר זה להשעין אותו, לא לכסות אותו.

וראיתי ציטוט מעניין אצל הרב מלמד בהלכות כיפה לאחר שמביא את 3 השיטות בגודל הכיפה:

"יש להוסיף, שגם לדעה המקילה כיסוי הראש צריך להיות ניכר, ולכן אי אפשר לקיים את המצווה בפאה נוכרית או בכיפה שנראית כמו שיער (עולת תמיד ב, ה, עטרת זקנים, מ”ב ב, יב)."

אבל עיין באורח חיים סימן רו סעיף ג ('אבל אשה' וכו'), ויש לחלק

זה מזכיר לי שפעם שאלו את הרב נבנצל: לפי הפוסקים שאומרים שצריך בתחנון לשים בגד או משהו בין היד לפנים, האם שעון מספיק?

והוא ענה: כן, אם זה שעון קיר..

אני חושב שאפשר לבסס כיוון לפיו כיפה קשורה לצניעות או תוספת צניעות. הן מדברי הרמבם, הן מהדין של כיסוי הראש ביד חבירו. אפילו אם היא קשורה לכבוד, יתכן שהכבוד נובע מפעולת ההצנעה. הרעיון עלה לי מכיוון שלכאורה הרב צבי יהודה קוק תפס את הכיפה כחלק מענייני הצניעות (מה שהפתיע אותי). ומכאן לסעיף אליו הפניתי

על־כל־פנים

ב"ח:

ויכסה ראשו כתב מהרא"י בת"ה סימן עשירי דהטעם משום קלות ראש כלפי שמיא דמדכר שם המקום ב"ה שלא באימה וביראה וכובע של קש הוי נמי כסוי אבל כסוי דגוף עצמו כגון דמניח ידו על ראשו לא הוי כסוי דאין הגוף יכול לכסות את עצמו ומיהו נוהגין להמשיך הבית יד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר הוי כסוי מבית היד כמו משאר בגד כשאין הגוף לבוש בו:

איך בדיוק להצמיד את הראש לקיר זה באימה וביראה או צורה של אמירת ברכה.

לעניות דעתי הפיצפונת עדיפה כבר דעת הראשונים שאומרים שאין חובה לכסות את הראש בברכה מאשר חוכא ואיטלולא.

בפשטות דברי ההביקורת של הרמב"ם מתייחסים למנהג שהוא מזכיר, שכנראה היה קיים בזמנו להוסיף שמות מלאכים וכד', דבר שאין בו מצווה כלל. מה שהופך בתפיסה של האנשים את המזוזה, ממצוה אלוקית שגם מבטאת שד' שומר עלינו לסוג של קמע.

"שומרת דלתות ישראל" זה טעות.

כשנכנסים ויוצאים מהדלת ומחזיקים בתפיסה כזאת ולא בתפיסה של קיום מצוות עשה מהתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", טועים .

הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה.

אונקלוס בן קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד של רומאים אחריו] לתופסו ולהביאו אליו...  

חזר הקיסר ושלח גדוד אחר אחרי אונקלוס, להביאו. אמר להם [הקיסר]: אל תדברו איתו דבר. כאשר תפסו אותו והלכו, ראה מזוזה שמונחת על הפתח,  הניח ידו עליה ואמר להם: מהו זה? אמרו לו: אמור לנו אתה.

אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים בארמון, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו (בני ישראל) נמצאים מבפנים בבתיהם והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ח), התגיירו גם הם. 

"במקום"?!

….." הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה."

מה הגבת?: ציתתה גמרא ממסכת עבודה זרה שמדגישה את ענין ההגנה והשמירה כדי להמעיט את הרעיון שאני הדגשתי. רק כאשר יהודי יקר הזכיר לך שזה לא העיקר( ממש כמו שאני טענתי) ----- כתבת שלא טענת שזה העיקר.

לידיעתך כמעט כל יראי השמים ששאלתי בניהם גם רבנים ענו לשאלתי בנושא ישר שתפקיד המזוזה הוא שמירה והגנה .

הם התעלמו בכלל מקיום מצוות עשה מדאורייתא שאנחנו קוראים אותה פעמיים ביום לפחות.

והמקור לזה מפורש בגמרא. -----

שמירת הבית היא לא עיקר המזוזה כמו שגשם בעיתו הוא לא עיקר שמירת המצוות - זה לא סותר את הסגולה או את הקביעה התורתית בנושא.

אף רב לא אומר שבדיקת מזוזה זה "במקום" פישפוש במעשים. ואם מצאת רב כזה, אל תכליל ותתרחק ממנו.
 

------