יכולה להיות בעיה לקרוא את האות ד' של המילה אחד באופן שונה מהדרך שבו קוראים את אותה אות בשאר התפילה וק"ש.

יש שאלה דומה, לגבי הגיית הקמץ בשם אדנות בהברה אשכנזית, כאשר את שאר התפילה מתפללים בהברה ספרדית. ראה כאן 

הגייה אשכנזית של שם ה' | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

וכאן-

https://www.yeshiva.org.il/ask/85374

וראיתי שהרב אליעזר מלמד מביא בשם הגר"י הנקין, (בשערים המצוינים בהלכה יח, ה), שהוא חושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא.

הגיית קמץ כמו פתח. ולא בשביל החלק הזה של הדיון הזכרתי את זה כאן. 

אבל אותם פוסקים שסברו שאין לומר את הקמץ של שם אדנות כצליל O, אם את שאר הקמצים הוגים באופן זהה לפתח, סברו את זה, למרות שבהגייה המדוברת אין מילה אחרת שנהגית ADONOY, ולכן אין בכך שינוי משמעות. ובכל אופן, הם התנגדו לזה. [ומאידך, היו שתמכו בזה, או לכל הפחות העדיפו את זה על הגייה שלא מבחינה בין פתח לקמץ לעולם].

[ומסתבר שאתה צודק שזו ההגייה המקורית].

אבל כמדומני שדוברי ההגייה הנפוצה לא יזהו את הצליל של ד' רפויה כד'. [ומבחינתם, המילה שאתה אומר נשמעת יותר קרובה ל'אחז', מל'אחד']. כך שהשאלה על שילוב ההגיות קיימת גם כאן.

וכנראה שסבר שאין בעיה לקרוא את האות ד' של המילה אחד באופן שונה מהדרך שבו קוראים את אותה אות בשאר התפילה וק"ש, ואפילו באותו משפט: את הדל"ת שבשם אדנות ביטא כרגיל.

הוא נהג כך לא רק בזכר למעמד הקהל, אלא בקיימו מצוות קריאת שמע באופן קבוע.

עד כמה שאוזני מסוגלת להבחין, בהקלטה ממעמד זכר להקהל הדלת נשמעת רגילה, וההארכה היא לפניה.

[ויש לי עוד סיבות, פחות טובות, לפקפק בייחוס הנהגה זו לגר"א שפירא].

[אבל לגבי הגיית הקמץ בשם השם, יש פוסקים שהעדיפו את השילוב ההגיות על פני הגיית הקמץ בהברה ספרדית, כך שדיעה שלא כ"כ חוששת לשילוב הגיות קיימת].

במעמד זכר להקהל שמעתי אותו באוזניי מאריך בדל"ת בהגיית TH כמנהג תימן.

לאחר זמן שמעתי מתלמידיו בישיבת מרכז הרב שכך תמיד הוא נוהג כשקורא קריאת שמע.

אמנם לא הייתי באירוע, אבל שמעתי את את ההקלטה משנת תשמח. הקשבתי לקטע הזה כמה פעמים, אחרי שכתבת את הדברים, ואני די משוכנע במה שכתבתי.

אין לי גם יסוד להניח שמישהו זייף את ההקלטה.

מתוך ניסיון לחשוב בצורה הגיונית ותואמת למציאות של דברי הגמרא האלה. אפשר לדמות את זה לניסיון לא מוצלח להתאים בכוח חלקים של פאזל, עד שעושים שינוי קטן בזווית ופתאום זה יושב ׳בול׳.

אבל כאמור הביאו כבר כמה חיזוקים לסברה הזאת והחשובה שבהן היא מסורת בני תימן. 

כתבו את ההלכה הזאת ולא הכירו את ההגיה שאתה מציין פה.

אפשרויות:

1 (לא סביר בעיני) הם הבינו שחסר להם מידע ולא ציינו זאת

2 הם הניחו שניתן להאריך בד' מבלי ההגיה הזאת. למשל פוסקים שציינו שלא להגות "אחדא" (בסגול), ומכאן שהם היו מודעים לקושי וחשבו שבכל זאת הדבר אפשרי וזאת כוונת ההלכה

מה חשבו חכמי הגמרא אינני יודע

מדברי רש"י על אתר נראה שהוא הכיר וביטא כהלכה ד' רפויה. 

אפשר להוכיח למשל מדברי מרן השולחן ערוך, שהוא ביטא ד' רפויה, ור' לשונית, ולכן כתב להיזהר מהחלפה בהגייה של "אחד" ו"אחר".

רק בגלל שהמבטא המצוי בפרוביציה שלהם אינו תואם את המפורש בגמרא ובשו"ע.

לפיכך, גם אם במבטא המצוי במחוזם לא היתה דלת רפה, והם עצמם לא היו מבטאים דלת רפה ולא היו מאריכים בד' של שמע, אף אחד לא הרים את ידו לשנות את הנכתב במפורש בגמרא ובשו"ע.

מלבד זאת, אין לנו לדעת מה היה המבטא בזמנם ומקומם של הפוסקים, הרי רק באשכנז לבד היו 4-5 מבטאים שונים לתנועות מסוימות (כגון חולם), וזה בלי לכלול את גלילות צרפת ופולין.

ציינתי את הפוסקים שהיו מודעים לקושי להאריך בד', ולא הכירו ולא הזכירו את הפתרון של "ד' רפה".

רוב אירופה לא ידעה בכלל להגות דבר כזה (האות eth או edh היתה קיימת בשפות מעטות מאד - סקנדינביה ואנגליה. כך גם הגיית th שבוטאה באמצעות האות thorn). אם לא היתה מסורת מיוחדת, שאני מניח שהיתה משתמרת, אין סיבה להניח שהם היו הוגים את ה"ד' רפה" - ולכן הם היו נקלעים לבעיה והיינו מוצאים דיון בפוסקים איך להתמודד. והדבר היחיד שאנחנו מוצאים הוא פוסקים שאומרים להזהר ולהתאמץ.

האם היסטורית כך צריך להגות ד' רפה? יכול להיות.

האם ההלכה הזאת מחייבת אותנו להגות כך? טענתי היא שממש לא, ועל זה ציינתי שפוסקים הגו ד "שלנו" במשך מאות שנים.

האם ההלכה הזאת היא הוכחה שכך ראוי להגות? היא אולי הוכחה נסיבתית שכנראה כך הגו כי למה יטריחו את הציבור לשות משהו שקשה לעשות טכנית, אבל זאת לא הוכחה חותכת.

אתה מבקש רף של הוכחה חותכת, מה שאינה מצוי וכמעט אינו אפשרי בפונטיקה. לך תוכיח שמשה רבינו לא ביטא דל"ת כמו למ"ד.

לעומת זאת, ברף ההוכחה המציאותית, הנסיבתית, ברור שאין לך אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת להארכה בדלת. הצעת אחדא - אבל קריאה זו גם סותרת את כל כללי הדקדוק והקריאה שמוכרים לנו (בלשה"ק כל תנועה בסוף תיבה מצוינת בניקוד), וגם אין לכך שום מסורת, מלבד יחידים בדור שלנו שקראו את הסעיף בשו"ע וזה מה שיצא להם.

מהצד השני, יש לך מסורת ברורה שהולכת לכל הפחות מאות שנים אחורה לקריאה של דלת רפה, מעדות רבות. וגם חייבים אנו להניח שבאותיות בגדכפת, חייבת להיות הבחנה פונטית בין אות דגושה בדגש קל לאות רפה, ושהאות הרפה צריכה להיות ממינה וממוצאה של האות הדגושה. ואם נתבונן בדואליות שבין בּ-ב\כּ-כ, הדגושה תהה עיצור סותם והרפה עיצור חוכך. שזה בדיוק היחס בין דלת דגושה למבטא הרפה של הדלת בעדות רבות. הנה לך הוכחה נסיבתית ברמה גבוהה מאוד. יותר טובה לא תהיה עד ביאת גואל צדק במהב"י.

לא הצעתי את "אחדא" כ*פתרון*. הראיתי שבדורות קודמים היתה לאנשים הבעיה שהועלתה כאן, והפתרון השגוי שלהם היה להגות "אחדא". לכן בספרי פוסקים מוזכר שלא לעשות את הפתרון השגוי הזה אלא להאריך בד' בלי זה. מכאן אני מסיק - לגמרי לוגיקה - שלדעת אותם פוסקים, זה בסדר *ואפשרי* להאריך בד' "דגושה" - אחרת למה הם לא כותבים "ואין לומר "אחדא" אלא לא יאריך כלל כיון אין אנו בקיאים בהגיה זו"? פשוט כי הם הצליחו לעשות משהו שבעיניהם היה "להאריך בד'" בלי הטריק של "ד רפה".

זה מה שכתבתי, כהוכחה לזה שהכירו את הבעיה שהוזכרה כאן והתמודדו איתה, ולא חשבו לפתור אותה בדרך שהוזכרה כאן.

לא נכנס לשאלה מה הנכון על פי הפונטיקה או מה עשו לפני אלף שנה. בדברים האלה אני לגמרי מבין מה אתה אומר ואפילו מקבל שסביר מאד שאתה צודק.

השאלה שמעניינת אותי אם בתפילת ערבית היום אני צריך להגות "ד' רפה", והתשובה שלי היא לא. לכן ציינתי שבמשך מאות שנים היו הרבה פוסקים שלא הגו "ד רפה" ובכל זאת לתפיסתם כן האריכו בד'.

בגלל שאולי היה מאן דהוא מהאחרונים שכתב על קריאה שהיא בוודאות טעות שהיא אכן טעות, ולא הזכיר שיטה שאינה טעות שאולי לא היתה מוכרת לו, זו הוכחה שהיתה להם שיטה אחרת (או שיטה כלשהי בכלל), שאין לך אפילו השערה מה היא, בהארכת הדלת? נו, באמת. זו לא לוגיקה.

מלבד זאת, הקורא ק"ש עם "אחדא"  ייתכן שכלל לא יוצא ידי חובת ק"ש, ולכן היה מי שהתריע על שיטה שגויה זו. ולעומת זאת גם אם קרא דלת דגושה בלי להאריך בה כלל, או שהאריך בחי"ת, יצא ידי חובה - ובמקום בו אין מסורת לדל"ת רפויה, גם לא הפסיד את הסגולה\עניין של להאריך בדלת.

אין שום מכריח המציאות לפוסקים להזכיר זאת, אם לא מדובר בספרי הגיה ודקדוק.

1 הבעיה "איך להאריך בד'" היתה מוכרת. מוכר מספרי פוסקים שמספרים על פתרונות שגויים

1.1 הוכחה נסיבתית: ברוב מוחלט של אירופה לא היתה מוכרת ההגיה של ד רפה, ולכן סביר שהיתה להם בעיה בהגיה, כמו שצוין

2 אף אחד מהפוסקים האלה, שהכירו את הבעיה, לא חשבו שזאת בעיה שדורשת פתרן הלכתי, אלא בסך הכל קצת מאמץ

2.1 הערה: כנראה לא היתה מוכרת להם ההגיה של ד' רפה, ואם היתה מוכרת להם, היו מתלבטים אם זה פתרון לבעיה

מסקנה (1+2): יש בעיה, נדרש מאמץ.

הטענה "יש בעיה ולכן ההגיה צריכה להיות שונה" משולה לטענה "שחיטה של שור היא דבר נורא מסובך, ולכן לא יכול להיות שבעבר שחטו שוורים כמו שאנחנו עושים, אלא בהכרח היתה להם טכניקה שונה, וזו צורת השחיטה הנכונה"

לא טוען שההגיה של ד' רפה היא לא נכונה, רק טוען שכנראה ניתן להאריך באות ד שלנו וזה כנראה מה שעשו הפוסקים שלא הכירו את ההגיה של ד רפה במשך מאות שנים. זה מה שטענתי בהתחלה, זה מה שאני טוען עכשיו.

" אף אחד מהפוסקים האלה, שהכירו את הבעיה, לא חשבו שזאת בעיה שדורשת פתרן הלכתי, אלא בסך הכל קצת מאמץ"

מה שעשית זו קפיצה לוגית חסרת פשר. העובדה שהפוסקים לא דנו בצורת הארכת הדלת לא מכריחה את המסקנה שלך בשום צד ואופן. וזאת כי: זו לא בעיה הלכתית, אין שום בעיה הלכתית לאדם שלא האריך בדל"ת (כפי שאין בעיה הלכתית לאדם שלא האריך במ"ם של אמן), ובטח ובטח שאין שום בעיה הלכתית לאדם שלא האריך בדל"ת במקום בו אין מסורת לדל"ת שניתן להאריך בה. לכן הפוסקים לא דנו בזה, ולא חשבו שנצרך לכך מאמץ, ולא התלבטו בזה. כי הם לא כתבו ספרי הגיה ודקדוק כי אם ספרי הלכה.

כל זאת נכון שבעתיים באשכנז בה הדקדוק לא היה מקובל (כפי שכתב רבי אליהו בחור: אם תראה חמור מטפס בסולם תראה אשכנזי מדקדק), והיו הגיות שונות ומשונות לעיצורים ותנועות, עד שבאשכנז בלבד היו 4 הגיות לחולם (ראה שרשי מנהגי אשכנז), מלבד ההגיות והמבטאים בהונגריה, פולין וצרפת. אפשר להביא עשרות דוגמאות אחרות בהן ההגיה במקום זה או אחר התנגשה עם המקובל בדקדוק והנכתב בחז"ל וראשונים. למשל האפשרות לומר את שמיה, כרעותיה, מלכותיה וכו' עם מפיק הא ודיפטונג צירה יחדיו - משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת אין אפילו פוסק אחד שדן בזה. בדקתי.

אני מסכים שלא עסקו בדקדוק. לא הכרתי את הביטוי של ר"א בחור (הביטוי "שיעלה חמור בסולם" הוא קדום, לא הכרתי בהקשר הזה). לכן לגבי מפיק ה"א בצירה אני מקבל את טענתך. אבל אף אחד לא כתב "יש להקפיד להגות מפיק ה"א בצירה" מתוך הידיעה שזה בלתי אפשרי.

הטענה שלך, שפוסק כתב "צריך להאריך בד'", לקוראים שהוא ידע שינסו לעשות את זה שוב ושוב - מילדותם המוקדמת ועד זקנותם המופלגת (בניגוד לקדיש, שהם לא אמרו בילדותם, גם אם החליטו לדקדק) - והוא עצמו קורא קריאת שמע פעמיים באהבה בכל יום, ומעולם לא שם לב לזה שהמשפט - לא בפרשנות, לא במקרה קצה; במקרה האחד והיחיד שהוא מדבר עליו! - הוא בלתי ניתן לביצוע - זאת טענה שמאד קשה לי לקבל.

ועכשיו הלכתי ופתחתי בפנים. ב"ח בסימן סא. 

"וצריך להאריך בד' דאחד פי' כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו כו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין"

הוא כותב בדיוק מה כן לעשות ומה לא לעשות. הוא כנראה ניסה בעצמו. אם זה פותר את הבעיה אני לא יודע, מה שבטוח זה שהוא חשב שזה פותר את הבעיה. כי הוא כותב לעשות את זה, ולא "אין לי מושג איך עושים את זה אבל ככה כתוב אז אני אכתוב עד שיבואו התימנים ויגלו לכולם את האמת" (לא אומר שזאת לא האמת, רק אומר שההלכה הזאת מתקיימת גם לפי שיטתנו)

היתה בידו קבלה מהמהרש"ל (וייתכן שהיה גם מנהג חכמים אחרים) איך לנהוג. והיו גם אנשים שטעו והוא תיקן אותם.

אילו לא היתה בידו קבלה, מה היה עושה? מוחק סעיף משו"ע? מקריץ פתרונות שאין להם מסורת או שיטה? הזו דרכה של תורה?

נראה באמת סביר מאוד להעתיק סעיף בשו"ע כלשונו בלי להגיה, אם בשל אילוצי הגלות אין לך מסורת או שיטה בהם וגם אין נפק"מ גדולה.

ומהר"ש לובלין (זה לא מהרש"ל) מה? הוא לקח את זה במסורת ממי? אז או שיש מסורת ממשה רבינו ש"יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו, או שבאיזה שהוא", ואז ברור שאין צורך לטעון שיש הגיה של ד' רפה, או שמישהו, בדור כלשהו, מצא בעיה וחיפש פתרון.

ובאמת שאינני יודע למה אתה מלביש עלי שצריך למחוק סעיף משו"ע או שמישהו חשב לעשות כך.

היתה לי טענה אחת ויחידה, ואחזור עליה בצורה הכי "רזה" שלה כאן פעם אחרונה ווויתרתי.

הטענה שעלתה כאן היא "קשה עד בלתי אפשרי להאריך בדל"ת "שלנו", לכן בהכרח - כיון שגמרא כתוב לעשות כך, ואם כך זה בוודאי אפשרי - צריך להגות ד' רפה בצורה שונה".

הטענה שלי "פוסקים שהכירו את הקושי הזה חשבו שעדיין ניתן להאריך בדל"ת, וכך צריך לעשות, ואם כך, יכול להיות שגם חכמי הגמרא התכוונו לעשות מה שהב"ח ומהר"ש לובלין אמרים, ולא התכוונו דוקא להגות ד' רפה בצורה שונה מהדגושה. ממילא אין כאן הוכחה"

הנתונים הם:

א. ישנה מסורת עתיקת יומין לדלת רפה בקרב עדות רבות (וגם לגימל ותיו)

ב. ברור כשמש שבהגיה המקורית (גם לשיטה הטברנית וגם הבבלית) חייב להיות הפרש בין בגדכפת דגושות לבגדכפת רפות

ג. כל אותיות הבגדכפת שעליהן ישנה מסורת בכל העדות בשינוי הביטוי, היינו בית, כף ופא, השינוי הוא בין הגיה סתומה והגיה חוככת - למרבה הפלא, בדיוק כמו היחס בין דלת דגושה לרפה

ד. בעדות מסוימות נשכחו הגיות כאלה ואחרות

ה. בעדות שנשכחה הגית הדלת, אמורה להתעורר השאלה איך מאריכין בדלת של ש"ע

ו. מכך שלא נתעוררו בכך הפוסקים, אתה מסיק שישנן הגיות אלטרנטיביות לדלת שאותם הפוסקים הגו

ז. אותן ההגיות הפוטנציאליות\ערטילאיות קיימות רק בלוגיקה ההסקתית של חבר פורום, בניגוד למסורת קיימת, נפוצה וברורה - ובכל זאת הן אופציות לא פחות טובות מדלת רפה

ח. מכאן "ההוכחה הניצחת" שדלת רפה אינה מוכרחת המציאות

נעשה תרגיל: בעדה מבודדת מעבר לנהר סמבטיון, נשכח כתב סת"ם. בכל זאת, חכמי העדה המשיכו להעתיק וללמוד את ההלכות הקשורות לתפילין וספרי תורה. לכשנחשפו לעדות האחרות להן כן היתה מסורת ברורה על הכתב...הם טענו שבגלל שפוסקיהם העתיקו את הלכות הסת"ם כלשונן, זו הוכחה ניצחת לכך שהם בוודאי המציאו כתב סת"ם חדש מליבם. ואף על פי שאף אחד לא ראה ולא שמע על כתב דמיוני זה, טענו בני העדה, לבטח סברו חכמינו שכשר כתבם הדמיוני יותר מכתב הסת"ם של בעלי המסורת וההוכחות. מעט מגוחך, לא?

כי כך יהיה לי קל להתייחס. אולי כך תבין מה אני טוען.

א. מקבל

ב. די ברור שלהגיה הבבלית והטברנית אכן היתה מסורת כזו. אין עדויות על זה באירופה

ג. כמובן

ד. כמובן. תופעה עתיקה מימי שבט אפרים, משניות לגבי החיפנין והבישנין.

ה. כל עדה שאיננה הוגה ד רפה, בין אם מסיבות של שכחה או שזה המקור, תתקשה להאריך באות ד

ו. מכיון שהב"ח כותב מה לעשות, אני יודע שיש פתרון לבעיה, ולכן אי אפשר להוכיח שום דבר מזה שיש בעיה

ז. אותן ההגיות שברור שהב"ח ורבותיו לפניו השתמשו בהן, מעידות על כך שלדעתם אפשר לקיים את התורה כולה על פרטיה ודקדוקיה - ובכלל זה להאריך באות ד - גם בהגיה הזו.

התרגיל מעניין. לא ברור לי איך קשור. מעולם לא טענתי - תעבור על כל מה שכתבתי כאן או בכל מקום אחר - שהגיית ד' רפה איננה נכונה. כל מה שאמרתי היה שאם תטען שסעיף זה בשו"ע מכריח *אותי*, בל המסורת השונה, לקבל את המסורת הזאת כנכונה *יותר משלי*, אשוב ואטען שאפשר לקיים את התורה כולה גם בלי להזדקק למסורת האחרת, גם אם היא נכונה יותר היסטורית. זה מה שטענתי, זה מה שאני טוען. יש לי רושם שבאמת אינך טורח לקרוא את מה שאני כותב

בגלל שיש לך הבנה אצל פוסקים מסוימים שחשבו שזה אפשרי. 

היה מעניין אותי לשמוע איך אתה מאריך בדלת בהגייה המקובלת בימינו ולהספיק לכוון שאתה ממליך את בורא עולם בשמיים ובארץ ובארבע רוחות העולם שזה אמור לקחת כמה שניות בהנחה שרוצים לעשות את זה ביישוב הדעת, וכל זה בלי שיצא לך אחדא.

אפשר אולי להאריך טיפה ממש בדלת ואז אחרי זה לכוון את מה שצריך אבל מהגמרא ברור שאפשר וצריך לעשות את זה ביחד. 

כן, פוסקים אומרים שזה אפשרי, אבל המציאות היא שזה בלתי אפשרי? נראה לי שאתה פשוט לא מקבל את זה שיש אנשים שמכירים מציאות שונה ממה שנראה לך

אז כן, זה לא בלתי אפשרי להאריך בהגיה של ד.

אם הטכניקה מעניינת אותך, אז את המגע של הלשון בחך שיוצר ד אני משאיר לקצת יותר זמן. סוג של נ של מצוננים אבל לא מהאף אלא כמו ד.

לא יודע כמה זמן זה אמור לקחת. כמה שניות במושגים של דיבור/מחשבה זה המון זמן.

ב. מסורות הניקוד וההגיה הטברנית והבבלית הן המסורות היחידות. אין דבר כזה מסורת אירופאית, אם לא הגיעה משם.

ו. דברי הב"ח לא מוכיחים שלדעת החכמים "אפשר לקיים את התורה כולה על פרטיה ודקדוקיה" גם עם אילוצים של אונס גמור. אף חכם לא יכול לטעון כזה דבר, כי אלו הם דברי סכלות. הם כן מוכיחים שאפשר לנסות להתקרב לאמת ולנכון עד כמה שאפשר, אבל ברור לכל בר דעת שבעלי מבטאים שונים ומשונים איבדו בעל כרחם לא מעט הן במצוות (ור"ע לעיל עניין הקדיש שהזכרתי) והן בתלמוד. קוריוז מעניין ששמעתי: בברכות מובא שהרואה חתול בחלום אם אם באתרא דקרו ליה שונרא נעשת לו שירה נאה ואם באתרא דקרו ליה שינרא נעשה לו שינוי רע. אבל במבטא החסידי הגמרא הזו מאבדת כל קשר למציאות, שהרי במבטאם שונרא ושינרא נשמעים בדיוק אותו דבר, ומה הפשר אם כן ל"באתרא דקרו ליה"?

זה לא מוגבל לאשכנז כמובן, שיבושים מגבילים כאלה יש בכל מבטא, גם בספרדי ובתימני.

היו שני סוגי הגיה בקהילה האשכנזית הקדומה (אלה שהגו ח יותר דומה לכ, כמוו האשכנזים היום, ואלה שהגו יותר כמו ה). הם הכירו את שתי ההגיות כלגיטימיות. צורות ההגיה בקהילות של יוצאי ספרד (טורקיה ואחרים) הן בהרבה מקרים דומים לאלה של האשכנזים בעיצורים, ולכן יש סבירות גבוהה שבספרד הנוצרית הגו כך (הם לא דיברו ערבית - על אף שכנראה היא היתה נוכחת - ולכן יש סבירות שלא היו רגילים להגאים האלה).

זה שהיתה מסורת בארץ ישראל לגבי צורת ההגיה לא אומר מה היתה צורת ההגיה בכל העולם היהודי. 

כמובן דיברתי על דקדוק הלכתי מסוים - שעליו דיברנו, שהב"ח סובר שאפשר לקיים גם עם ההגיה האשכנזית. זה כל מה שרציתי לומר. ברור שלא חשבתי שאפשר להקריב את קרבן התמיד בלובלין. אם התכוונת לומר משהו אחר באמת לא ברור לי מה. פחות האשמות של דברי סכלות יאפשרו לי להבין מה אתה רוצה להגיד.

ובכל מקרה נראה לי שכבר אמרתי חמש פעמים את טענתי המאד פשוטה. זה הכל.

התימנים קוראים ככה..

ולהלן תשובות של הרב מוצפי הי"ו

האם האות ד' שהיא רפויה נהגית כ th באנגלית אם כן ראיתי בפרוש לתפילה

איך אפשר להאריך באות ד' של אחד בזמן שהאות ד' היא אות עיצורית האם י

לגבי מה שכתבה מנוחה: 

"...לפיכך ד' רפויה צריכה להאמר כחוכך קולי במיקום הקרוב למכתש (מאחורי השיניים). - עד כאן מדויק." 

אך ההמשך:

"המיקום ואופן ההגיה של ד' זהים לאלו של ת' "  -- כך אכן מבטאים בני תימן, אך זה לא לגמרי תואם את ההנחה הנכוחה שכתבה לעיל:

"עיון בזוגות של בגד כפת ... מראה כי בכל זוג ... תכונת המיקום כמעט לא משתנה".

המבטא של דלתא יוונית רפה - תואם יותר את מיקום הדל"ת הדגושה. 

זה נשמע דומה לד' רפויה של בני תימן, אך מבוצע ממיקום שונה מעט: מיקום הלשון זהה למקום החיתוך של ד' דגושה: במכתש, ולא בין השיניים.

לגבי ג רפויה. לא הבנתי אותך. את טוענת שג׳ רפויה היא כמו ר ? 

הגימל הדגושה (JIMAL) היא למעשה הג'ים הערבית, ואינה אות חיכית כפי מסורת מוצאות הפה בגיכק. ואינה דומה בהיגויה כלל לגימל הרפויה שאצל התימנים נהגית כריש שלנו (RIMAL) וגם היא קרובה לא להיות חיכית אלא גרונית.

האות הרפה והדגושה צריכות להיות ממוצא זהה או דומה, וכאן המרחק הפונטי ביניהן גדול. וגם עומד בסתירה למסורת מוצאות הפה ולספר היצירה.

מעניין אותי לדעת

זה הגיוני, כי בהמון שפות יש קישור של G-J ואם זה היה כל כך רחוק פונטית זה לא היה קורה

לשיטתו לחיצת הלשון בחיך יוצרת הברה דומה ל-J. אבל למעשה בלי שימוש בשיניים (קל לבדוק - לשום אצבע בין השיניים) אין אפשרות ליצור צליל כזה, אלא זה יוצא DZ עמום (כמו Ж ברוסית למי שיודע), וגם הקריאה של הרב רצאבי לא נשמעת כך ושום קריאה של אף תימני לא נשמעת כך.

אתה מתכוון שצריך להגות אותה כמו غ בערבית ? ככה נראה לי שמעתי תלמיד של הרב מאזוז עושה. 

http://beta.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_13055_156.pdf

מאת הרב יעקב לויפר

כלומר, אפשר לבטא רגיל, ולהאריך בכוונת המילה, וכך לצאת לכתחילה ידי חובת הגמרא.

זאת בנוסף למנהג התימנים.

לְאִטֵּךְ דַּבְּרִי שִׁירֵךְ, דְּבוֹרָה, / אֲשֶׁר קִרְיַת “שְׁמַע” מִפִּיךְ יְקֹרָא,

מְיַחֶדֶת וּמַאְרֶכֶת בְּ“אֶחָד” / וּמַתֶּזֶת בְּזֵכֶר רָם וְנוֹרָא,

אֲשֶׁר נָתַן דְּבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ / וְשָׂם לָךְ לַהֲדֹף אוֹיְבֵךְ מְררָה.

הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה – / כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.

חֲמוּדוֹת טִהֲרוּ אוֹתָךְ, וְאֵינֵךְ / כְּשֶׁרֶץ עוֹף אֲבָל צִפּוֹר טְהוֹרָה. 

חבר הראה לי, שמע זאת מאבשלום קור

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה