וכואב להם
והם רוצים להיות חלק מהעולם שנע סביבם מהר מדי
ובמקום להתקרב, הם מרחיקים
ומדחיקים
ושוכבים עם ראש על השולחן
ומשקפיים שמוטות
ורע להם
רק כי הם אחרים.
והם לא יפים כמו בספרים
ולא נחמדים מדי
ולא מעניינים
והם יורקים קצת כשהם מדברים
כשהם מנסים לדבר.
והעולם סותם אזניים ועיניים ובורח.
לא רוצים
לא רוצים
ומי יבוא יום אחד ויאסוף אותם ויחבק ויגיד
אל תצעקו. אל תבכו. אל תדברו.
תהיו אתם. תירקו קצת. תדברו מהר מדי.
תחייו.
מי יבוא וירים אותם
יזקוף להם ראש , ירים להם כתפיים
וינשק אותם על הלחי.
מי?
לא אני. תעזבו אותי.
ברור.
לא אני.
יום אחד יבוא המשיח בשבילם.
ובחודש אלול אני אתעלה ואתפלל ואעריך אותי נורא, ואדחיק אותם לאיזה פינה אפלה במוח.
והם יישבו בבית כנסת לבד. וישמעו תקיעת שופר. וישמעו אמהות בוכות. וישמעו חזן. וישמעו את ההצטדקות שלי שם לפני אלוהים.
וישבו שם לבד.
...
..
.
בוא נאהב.
בואו.
בואו ניקח לנו פרוייקט קטן לבוא למישהו כזה, ולהרים לו את זוויות השפתיים לחיוך.
לדבר איתו 2 דקות.
להתעניין.
ולומר גם אתה חשוב.
גם אתה.

