מלך בן אבשלום ושלומציון היה ילד פלא.
למלך היו זוג עיניים כחולות גדולות שיירש מאמו, ושפם שחור קטן שיירש מאביו. אך שערו של מלך- אויה- הסתלסל סביב פניו הרכות ושפע גוונים אדומים.
"מה זה?" מלמלה הסבתא כשהביטה במלך הפעוט "השיער שלו בצבע של מרק כתום"
"תגידי פשוט שיער כתום" רגזה שלומציון.
"אה" נחרדה הסבתא ושמטה את חוטי הצמר שבידה "לעולם אל תגידי דבר כזה"
"איזה דבר?"
"שמלך ג'ינג'י!" נופפה הסבתא במסרגתה האימתנית "את יודעת כמה צלקות נפשיות זה יוצר בגיל הזה?"
"לא אמרתי שהוא ג'ינג'י-" מחתה שלומציון, אך הסבתא היסתה אותה בגסות והורידה את המסרגה.
"הוא ערמוני" אמרה הקשישה כממתיקה סוד "הוא ערמוני והוא ישאר ערמוני, מלך הקטן שלנו"
ואכן, מלך הקטן גדל והיה למלך הערמוני. מלך הערמוני בן אבשלום שחור השפם ושלומציון תכולת העין.
ופעם באה הדודה פרומה, התיישבה על הכורסה שעליה ישבה הסבתא ז"ל, משכה את רגליה קדימה, הטילה את ראשה לאחור וסחה אל הילדון-
"אתה יודע, מלך, כמה אנחנו אוהבים אותך?"
אם מלך תהה בשם מי היא מדברת, הוא לא הראה זאת. "בטח שאני יודע" הוא אמר "אתם אוהבים אותי מלנת'אלפים, בגלל שהשיער שלי ערמוני."
הדודה הזדקפה באי נוחות "אה, ודאי מלך, אנחנו אוהבים אותך מאוד, למרות שיערך הג'ינג'י-"
"אמא אמרה שאני ערמוני!" מחה הקטן.
"כן" מלמלה הדודה "כן, ברור שאתה ערמוני, וגם אם היית- נניח- ג'ינג'י, היינו אוהבים אותך אותו הדבר."
מלך הקטן הפסיק לנסות להבין לאן הדודה חותרת, ופנה לשחק בקליקס.
כשמלך עלה לכיתה א', העיניים של המורה הגבוהה ננעצו בו מייד.
"מי זה הילד החמוד הזה?" צווחה המורה מעל ראשי התלמידים "מי זה החמודי הזה שיישב ליידי ואף אחד לא יציק לו ולא יקרא לו ג'ינג'י קלבסה?"
למה שיקראו לי ג'ינג'י קלבסה?, חשב מלך בקדחתנות, אני הרי ערמוני!
"אין שום סיבה" הנהנה המורה "שום סיבה שבעולם!"
החיים של מלך בן אבשלום ושלומציון התנהלו בדרך כלל על מי מנוחות, המילה ג'ינג'י למדה לחלוף על פניו בלי להותיר זכר, מלבד נמש או שניים. והוא היה למלך הערמוני, מלך בן אבשלום שחור השפם ושלומציון כחולת העיניים.
מלך הערמוני לבית ברוצקוס.
ויום אחד חמוטל בן לולו היפה, שלא הייתה ג'ינג'ית כלל ועיקר, סרה למקום מושבו של מלך הערמוני ואמרה לו "בוא נעשה שיעורים ביחד, ברוצקוס" , והוא הסכים, כמובן. ובסתר ליבו ידע שכל הטוב הזה לא היה נופל בחלקו אילולא שיערו הערמוני.
וכשגדל מלך הערמוני, והזדקנו עמו הוריו; אבשלום שחור השפם ושלומציון תכולת המבט, ישבו שלושתם במטבח החמים, ועטפו בידיהם כוסות תה.
"תראה , אבשלום, איך מלך שלנו גדל" התמוגגה שלומציון ופרעה את שיערו הערמוני של מלך.
אבשלום לגם בשקיקה את התה שנותר בתחתית הכוס, דג את התיון ובלע אותו בשלמותו, ורק אז אמר –
"אולי הגיע הזמן לספר לו, שלומצי?"
"השתגעת?" נבעתה שלומציון "איך נוכל להפיל עליו דבר כזה?!"
"אין ברירה" אמר אבשלום בקשיחות מדומה, אך חזהו השעיר חסם את קולות ליבו הנשבר, "במוקדם ובמאוחר הוא ידע."
כל אותה העת העביר מלך הערמוני את מבטו מאביו אל אמו, מאבשלום שחור השפם אל שלומציון תכולת העין.
"אני אדע מה?" לחש, ולבו הלם בפראות.
"אני מצטער, בן, היינו צריכים לספר לך קודם"
ידעתי! שאג לבו של מלך בקרבו, ידעתי!
"אתה לא מי שאתה חושב שאתה" אמרה שלומציון ברוך, והניחה את כוס התה מידה.
"אנחנו מצטערים, מלך, אתה-"
"אני ג'ינג'י!" זעק מלך "אני ג'ינג'י! ידעתי!"
מלך הערמוני שמט את הכוס הריקה, שהתנפצה על הרצפה, ופרץ בבכי תמרורים.
"ג'ינג'י." מלמל בדמעות "ג'ינג'י".
שלומציון שלחה מבט כחול ומופתע אל אבשלום, שגרד בחוסר אונים את שפמו השחור.
"אה- בן- "
הוא הניח את ידו על זרועו המנומשת של מלך, "האמת שהתכוונו למשהו אחר,"
עיניו הרטובות של מלך נקרעו לרווחה.
"מלך" אמרה שלומציון בקלילות "אתה לא ג'ינג'י."
מלך הערמוני בהה באמו דקה תמימה, פתח את פיו, וסגר אותו, ואז פתח , ואז שוב סגר. לבסוף פלט, כמתקשה להאמין- "אני לא ג'ינג'י!"
"אתה לא ג'ינג'י" חזר אביו על המילים ברוך "אתה רק מאומץ"
"רק מאומץ" אמר מלך, ופלט אנחת רווחה, "אני רק מאומץ, כבר חשבתי שאני ג'ינג'י!"
