~7~
"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה ילדה מקצה הבמה.
"היא לובשת את הכובע," ענה לה ילד אחר, "נצטרך לציית לה."
"הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות," אמרה סופי, "הוא לנסות לקחת לה את הכובע."
"ואז מה נעשה איתו?" שאל מישהו.
"אפשר לתת אותו לילדה הנחמדה ההיא, שבאה לפה." הציע אחד.
"משיגת הגבול הזאת…" סיננה מישהי.
"זה דווקא רעיון טוב," הסכימה סופי, "נעשה את זה."
"כן, המפקדת." אמרו כולם.
"בואו נצא למשימה!" קראה סופי.
כולם ירדו מהבמה.
המסך ירד.
הקהל מחא כפיים.
"ההפסקה מתחילה," הכריזה גברת קרייג' דרך המיקרופון, "בעוד רבע שעה ההצגה תימשך."
סופי הלכה אל חברותיה, מאחורי הקלעים.
היא הוציאה מתיקה את בקבוק המים.
"את רואה?" אמרה אריאנה, "בסוף יצא לך טוב."
"את מנהיגה מעולה." צחקה סקיי.
"את חיילת מעולה." החזירה לה סופי מחמאה.
"וגם תסריטאית מעולה." אמרה סטפני, "ברצינות, התסריט הזה מדהים."
"טוב, תודה." חייכה סקיי קלות.
"להזדרז," קראה גברת קרייג', "כולם למקומות, תכף מתחילים! תשברו רגל!"
*****
"יש התפתחות משמעותית בחקירה," פתחה אשלי כשישבו בחדר הבנות, "נראה לי שמצאנו את קצה החוט שחיפשנו."
"מה זה?" התלהבה אריאל.
"אז ככה," אמרה אשלי, "נכון אמרתי לכן שכנראה פול גנב מכאן משהו לפני שהוא ברח?"
"כן…" אמרה יסמין בסקרנות.
"אז זה כנראה נכון, אבל לא מה שחשבנו."
"מה זאת אומרת?" שאלה סנואו.
"זוכרות את האקדח?" שאלה אשלי.
"כן." אמרה ג'יין, "פול השאיר אותו אחריו כשהוא ברח."
"והמכתב שמצאנו?" המשיכה אשלי.
"איך זה קשור?" ניסתה סנואו לרדת לשורש העניין.
"אז זהו," הנמיכה אשלי את קולה, "כל זה הייתה רק הסחת דעת מהדבר שפול באמת תכנן לעשות."
"לגנוב משהו." אמרה יסמין.
"בדיוק." אמרה אשלי, "וזה שזהותו לא ברורה? זה חלק בעניין."
"נו…" אמרה סנואו, "אני כבר סקרנית…"
"מסתבר," אמרה אשלי בחיוך, "שפול הוא חלק מאירגון פשע גדול, ושהוא כנראה לא באמת יתום."
"אז הם בעצם השתמשו בפול כדי לגנוב דברים מבתי יתומים?" ניסתה יסמין להבין, "זה מגעיל!"
"כן," אישרה אשלי, "אנחנו עוקבים אחריו ואחרי אירגון הפשע. עכשיו המטרה שלנו היא למצוא מה הוא גנב."
"ולדווח למיסיס דאדילין." אמרה ג'יין.
"ולדווח למיסיס דאדילין," חזרה אחריה אשלי, "היא בטח תדע מה נגנב."
*****
"מוכנים?" שאל המאמן יאניס, הוא שרק במשרוקיתו, "צאו!"
זה היה משחק ארבעה על ארבעה.
בקבוצה אחת היו הולד, סייליני, לונה ומאי, ובקבוצה השניה היו ארבעת הבנים הכי טובים בנבחרת: קרלוס, רוברט, ג'ורג', והשוער ג'ים.
שאר הקבוצה עקבה אחר המשחק, והיו מוכנים לתורם לעלות למגרש.
המשחק התחיל. לונה נכנסה לשער, סייליני הייתה בהגנה, והולד ומאי החלו את ההתקפה.
הם נכנסו לדקה השלישית מתוך שבע הדקות שהוקצו למשחק.
התוצאה הייתה עדיין 0:0.
מאי מסרה את הכדור אחורה לסייליני, שהרחיקה את הכדור לרחבה, שם הייתה הולד. היא בעטה לשער, ו… גול!!!
הקבוצה שאגה.
ואז, בתיאום מושלם, הן הורידו את חולצותיהן, וחשפו מתחתיהן את החולצות שהולד הביאה להן מצרפת, עליהן שמותיהן, מספרן וחתימות השחקנים.
הן רצו אל חבריהן לקבוצה, והציגו את החולצות לראווה, ואז חזרו לשחק.
*****
מנגינת הסיום מהסרט של "הקוסם" התנגנה ברגע.
בזה אחר זה עלו משתתפי המחזה אל הבמה, בעוד הקהל שואג ומוחא להם כפיים.
לבסוף השתחוו כל הילדים על הבמה וביחד עם גברת קרייג', וזכו לתשואות רבות.
"תודה רבה לכולם," אמרה גברת קרייג' אל המיקרופון, "ושיהיה לכם ערב טוב."
כולם ירדו אל מאחורי הקלעים, והחלו להוריד את התלבושות שלהם.
"כל הכבוד ילדים!" נכנסה מיסיס דאדילין לחדר במחיאות כפיים סוערות, "הייתם נהדרים! שאפו לכולם."
"תודה." אמרו כמה ילדים.
"פיונה," פנתה מיסיס דאדילין אל גברת קרייג', "היה נהדר, כרגיל."
"תודה." אמרה גברת קרייג'.
"וסקיי," אמרה מיסיס דאדילין וחייכה חיוך מלא שיניים, "התסריט מדהים."
"תודה." אמרה גם סקיי בביישנות.
סופי איבדה את הריכוז שלה, היא עזבה את מיסיס דאדילין שעדיין הרעיפה מחמאות לכל עבר, והחלה להתמקד בהורדת התחפושת והאיפור שלה.
"אני אעזור לך." אמרה סקיי, שהייתה לידה.
הן החלו בלהוריד את האיפור מפניה, מה שהיה כואב מאוד בהתחשב מכך שהאיפור לא ממש ירד עם מגבון.
היה צריך לשפשף ממש חזק עם סקוטש ומים כדי שהכל ירד.
לאחר מכן, הן החלו להוריד את התחפושת.
"וואו, זה היה מתיש." אמרה סופי לאחר שהן סיימו.
"את אומרת לי?" שאלה אותה סקיי ברטוריות בעודה מתנשפת, "כמה שכבות לדמות אחת?"
"את לא הזעת בתוך זה." אמרה לה סופי.
"צודקת," אמרה סקיי וחיוך קל נמתח על פניה, "ניצחת."
*****
"וואו!"
"-מאיפה השגתן את זה?"
"-ועוד עם חתימות מקוריות?" 
המשחק הראשון הסתיים, וסביב לונה, הולד, סייליני ומאי התאספו כמעט כל חברי הקבוצה, שהתלהבו מחולצות הנבחרת שלבשו הבנות.
"הולד הייתה בצרפת," אמרה לונה, "וקנתה לנו את זה."
"והיא פגשה את גריזמן, דמבלה ופוגבה במסעדה, אז הם חתמו לה על החולצות." המשיכה סייליני.
"וואו!"
"-מגניב!"
"די!" צעק המאמן יאניס, ושרק במשרוקיתו, "אתם יכולים להתפעל מהחולצות כמה שבא לכם אחרי האימון. עכשיו, השמינייה השנייה- עלו למגרש! קדימה! ראמוס! נו, פאבלו! קדימה!"
השמינייה השנייה עלתה למגרש, והמשחק התחדש.
"המאמן יאניס," ניגשה אליו לונה, ואיתה שלוש חברותיה, "חשבת כבר על ההצעה שלנו לפתוח נבחרת בנות? כי אני חושבת שמצאנו מספיק בנות לנבחרת."
"לא כולן ממש טובות, אבל הן רוצות ללמוד." אמרה סייליני.
"כמה בנות יש לכן?" שאל תואן יאניס.
לונה הוציאה את הפלאפון שלה וחשפה בפניו רשימה של עשרים וחמישה שמות של בנות שרוצות להיכנס לנבחרת הבנות.
"עשרים וחמש בנות?" התפלא יאניס, "אני מוכן לפתוח נבחרת בנות. אבל תודיעו לכל מי שרשומה כבר עכשיו שהיא תצטרך לעבוד קשה מאוד."
*****
"בואו נראה…" אמרה מיסיס דאדילין, ונראתה כאילו היא ממש מתאמצת לחשוב על משהו, היא הצמידה את שתי אצבעותיה לרכותיה, "אני לא מצליחה להיזכר במשהו," אמרה לבסוף, "צר לי. אבל תבדקו עם גברת בי. אולי כתוב לה באיזשהו מקום."
"איך לא חשבנו על זה קודם?" שאלה יסמין, "גברת בי היא המזכירה, היא בטח תדע מה נגנב."
"לא כתוב שום דבר על משהו שנגנב בזמן האחרון." אכזבה אותן גם גברת בי.
"מוזר." אמרה סנואו, "חייב להיות משהו."
"אני לא מוצאת כאן כלום." סיכמה גברת בי, "מצטערת."
"אז מה עכשיו?" שאלה ג'יין, בעודן הולכות חזרה אל חדר 95.
"אולי כתוב משהו על זה ביומן של פול." הציעה אריאל.
"לא יזיק לבדוק." אמרה אשלי.
הן נכנסו לחדר, והוציאו את היומן של פול, שכבר נשאר אצלן.
"אני לא רואה כאן כלום." אמרה אשלי, לאחר שבדקה שוב ושוב את כל הדפים, "לא כתוב כאן כלום על גניבה."
"יש לי רעיון." אמרה אריאל, "אבל אני לא בטוחה אם הוא יעבוד…"
 

ועכשיו דממה. 

;)

עוד יצירות לגנזכי הלב. 

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?

השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"