~7~
"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה ילדה מקצה הבמה.
"היא לובשת את הכובע," ענה לה ילד אחר, "נצטרך לציית לה."
"הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות," אמרה סופי, "הוא לנסות לקחת לה את הכובע."
"ואז מה נעשה איתו?" שאל מישהו.
"אפשר לתת אותו לילדה הנחמדה ההיא, שבאה לפה." הציע אחד.
"משיגת הגבול הזאת…" סיננה מישהי.
"זה דווקא רעיון טוב," הסכימה סופי, "נעשה את זה."
"כן, המפקדת." אמרו כולם.
"בואו נצא למשימה!" קראה סופי.
כולם ירדו מהבמה.
המסך ירד.
הקהל מחא כפיים.
"ההפסקה מתחילה," הכריזה גברת קרייג' דרך המיקרופון, "בעוד רבע שעה ההצגה תימשך."
סופי הלכה אל חברותיה, מאחורי הקלעים.
היא הוציאה מתיקה את בקבוק המים.
"את רואה?" אמרה אריאנה, "בסוף יצא לך טוב."
"את מנהיגה מעולה." צחקה סקיי.
"את חיילת מעולה." החזירה לה סופי מחמאה.
"וגם תסריטאית מעולה." אמרה סטפני, "ברצינות, התסריט הזה מדהים."
"טוב, תודה." חייכה סקיי קלות.
"להזדרז," קראה גברת קרייג', "כולם למקומות, תכף מתחילים! תשברו רגל!"
*****
"יש התפתחות משמעותית בחקירה," פתחה אשלי כשישבו בחדר הבנות, "נראה לי שמצאנו את קצה החוט שחיפשנו."
"מה זה?" התלהבה אריאל.
"אז ככה," אמרה אשלי, "נכון אמרתי לכן שכנראה פול גנב מכאן משהו לפני שהוא ברח?"
"כן…" אמרה יסמין בסקרנות.
"אז זה כנראה נכון, אבל לא מה שחשבנו."
"מה זאת אומרת?" שאלה סנואו.
"זוכרות את האקדח?" שאלה אשלי.
"כן." אמרה ג'יין, "פול השאיר אותו אחריו כשהוא ברח."
"והמכתב שמצאנו?" המשיכה אשלי.
"איך זה קשור?" ניסתה סנואו לרדת לשורש העניין.
"אז זהו," הנמיכה אשלי את קולה, "כל זה הייתה רק הסחת דעת מהדבר שפול באמת תכנן לעשות."
"לגנוב משהו." אמרה יסמין.
"בדיוק." אמרה אשלי, "וזה שזהותו לא ברורה? זה חלק בעניין."
"נו…" אמרה סנואו, "אני כבר סקרנית…"
"מסתבר," אמרה אשלי בחיוך, "שפול הוא חלק מאירגון פשע גדול, ושהוא כנראה לא באמת יתום."
"אז הם בעצם השתמשו בפול כדי לגנוב דברים מבתי יתומים?" ניסתה יסמין להבין, "זה מגעיל!"
"כן," אישרה אשלי, "אנחנו עוקבים אחריו ואחרי אירגון הפשע. עכשיו המטרה שלנו היא למצוא מה הוא גנב."
"ולדווח למיסיס דאדילין." אמרה ג'יין.
"ולדווח למיסיס דאדילין," חזרה אחריה אשלי, "היא בטח תדע מה נגנב."
*****
"מוכנים?" שאל המאמן יאניס, הוא שרק במשרוקיתו, "צאו!"
זה היה משחק ארבעה על ארבעה.
בקבוצה אחת היו הולד, סייליני, לונה ומאי, ובקבוצה השניה היו ארבעת הבנים הכי טובים בנבחרת: קרלוס, רוברט, ג'ורג', והשוער ג'ים.
שאר הקבוצה עקבה אחר המשחק, והיו מוכנים לתורם לעלות למגרש.
המשחק התחיל. לונה נכנסה לשער, סייליני הייתה בהגנה, והולד ומאי החלו את ההתקפה.
הם נכנסו לדקה השלישית מתוך שבע הדקות שהוקצו למשחק.
התוצאה הייתה עדיין 0:0.
מאי מסרה את הכדור אחורה לסייליני, שהרחיקה את הכדור לרחבה, שם הייתה הולד. היא בעטה לשער, ו… גול!!!
הקבוצה שאגה.
ואז, בתיאום מושלם, הן הורידו את חולצותיהן, וחשפו מתחתיהן את החולצות שהולד הביאה להן מצרפת, עליהן שמותיהן, מספרן וחתימות השחקנים.
הן רצו אל חבריהן לקבוצה, והציגו את החולצות לראווה, ואז חזרו לשחק.
*****
מנגינת הסיום מהסרט של "הקוסם" התנגנה ברגע.
בזה אחר זה עלו משתתפי המחזה אל הבמה, בעוד הקהל שואג ומוחא להם כפיים.
לבסוף השתחוו כל הילדים על הבמה וביחד עם גברת קרייג', וזכו לתשואות רבות.
"תודה רבה לכולם," אמרה גברת קרייג' אל המיקרופון, "ושיהיה לכם ערב טוב."
כולם ירדו אל מאחורי הקלעים, והחלו להוריד את התלבושות שלהם.
"כל הכבוד ילדים!" נכנסה מיסיס דאדילין לחדר במחיאות כפיים סוערות, "הייתם נהדרים! שאפו לכולם."
"תודה." אמרו כמה ילדים.
"פיונה," פנתה מיסיס דאדילין אל גברת קרייג', "היה נהדר, כרגיל."
"תודה." אמרה גברת קרייג'.
"וסקיי," אמרה מיסיס דאדילין וחייכה חיוך מלא שיניים, "התסריט מדהים."
"תודה." אמרה גם סקיי בביישנות.
סופי איבדה את הריכוז שלה, היא עזבה את מיסיס דאדילין שעדיין הרעיפה מחמאות לכל עבר, והחלה להתמקד בהורדת התחפושת והאיפור שלה.
"אני אעזור לך." אמרה סקיי, שהייתה לידה.
הן החלו בלהוריד את האיפור מפניה, מה שהיה כואב מאוד בהתחשב מכך שהאיפור לא ממש ירד עם מגבון.
היה צריך לשפשף ממש חזק עם סקוטש ומים כדי שהכל ירד.
לאחר מכן, הן החלו להוריד את התחפושת.
"וואו, זה היה מתיש." אמרה סופי לאחר שהן סיימו.
"את אומרת לי?" שאלה אותה סקיי ברטוריות בעודה מתנשפת, "כמה שכבות לדמות אחת?"
"את לא הזעת בתוך זה." אמרה לה סופי.
"צודקת," אמרה סקיי וחיוך קל נמתח על פניה, "ניצחת."
*****
"וואו!"
"-מאיפה השגתן את זה?"
"-ועוד עם חתימות מקוריות?" 
המשחק הראשון הסתיים, וסביב לונה, הולד, סייליני ומאי התאספו כמעט כל חברי הקבוצה, שהתלהבו מחולצות הנבחרת שלבשו הבנות.
"הולד הייתה בצרפת," אמרה לונה, "וקנתה לנו את זה."
"והיא פגשה את גריזמן, דמבלה ופוגבה במסעדה, אז הם חתמו לה על החולצות." המשיכה סייליני.
"וואו!"
"-מגניב!"
"די!" צעק המאמן יאניס, ושרק במשרוקיתו, "אתם יכולים להתפעל מהחולצות כמה שבא לכם אחרי האימון. עכשיו, השמינייה השנייה- עלו למגרש! קדימה! ראמוס! נו, פאבלו! קדימה!"
השמינייה השנייה עלתה למגרש, והמשחק התחדש.
"המאמן יאניס," ניגשה אליו לונה, ואיתה שלוש חברותיה, "חשבת כבר על ההצעה שלנו לפתוח נבחרת בנות? כי אני חושבת שמצאנו מספיק בנות לנבחרת."
"לא כולן ממש טובות, אבל הן רוצות ללמוד." אמרה סייליני.
"כמה בנות יש לכן?" שאל תואן יאניס.
לונה הוציאה את הפלאפון שלה וחשפה בפניו רשימה של עשרים וחמישה שמות של בנות שרוצות להיכנס לנבחרת הבנות.
"עשרים וחמש בנות?" התפלא יאניס, "אני מוכן לפתוח נבחרת בנות. אבל תודיעו לכל מי שרשומה כבר עכשיו שהיא תצטרך לעבוד קשה מאוד."
*****
"בואו נראה…" אמרה מיסיס דאדילין, ונראתה כאילו היא ממש מתאמצת לחשוב על משהו, היא הצמידה את שתי אצבעותיה לרכותיה, "אני לא מצליחה להיזכר במשהו," אמרה לבסוף, "צר לי. אבל תבדקו עם גברת בי. אולי כתוב לה באיזשהו מקום."
"איך לא חשבנו על זה קודם?" שאלה יסמין, "גברת בי היא המזכירה, היא בטח תדע מה נגנב."
"לא כתוב שום דבר על משהו שנגנב בזמן האחרון." אכזבה אותן גם גברת בי.
"מוזר." אמרה סנואו, "חייב להיות משהו."
"אני לא מוצאת כאן כלום." סיכמה גברת בי, "מצטערת."
"אז מה עכשיו?" שאלה ג'יין, בעודן הולכות חזרה אל חדר 95.
"אולי כתוב משהו על זה ביומן של פול." הציעה אריאל.
"לא יזיק לבדוק." אמרה אשלי.
הן נכנסו לחדר, והוציאו את היומן של פול, שכבר נשאר אצלן.
"אני לא רואה כאן כלום." אמרה אשלי, לאחר שבדקה שוב ושוב את כל הדפים, "לא כתוב כאן כלום על גניבה."
"יש לי רעיון." אמרה אריאל, "אבל אני לא בטוחה אם הוא יעבוד…"
 

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.