~7~
"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה ילדה מקצה הבמה.
"היא לובשת את הכובע," ענה לה ילד אחר, "נצטרך לציית לה."
"הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות," אמרה סופי, "הוא לנסות לקחת לה את הכובע."
"ואז מה נעשה איתו?" שאל מישהו.
"אפשר לתת אותו לילדה הנחמדה ההיא, שבאה לפה." הציע אחד.
"משיגת הגבול הזאת…" סיננה מישהי.
"זה דווקא רעיון טוב," הסכימה סופי, "נעשה את זה."
"כן, המפקדת." אמרו כולם.
"בואו נצא למשימה!" קראה סופי.
כולם ירדו מהבמה.
המסך ירד.
הקהל מחא כפיים.
"ההפסקה מתחילה," הכריזה גברת קרייג' דרך המיקרופון, "בעוד רבע שעה ההצגה תימשך."
סופי הלכה אל חברותיה, מאחורי הקלעים.
היא הוציאה מתיקה את בקבוק המים.
"את רואה?" אמרה אריאנה, "בסוף יצא לך טוב."
"את מנהיגה מעולה." צחקה סקיי.
"את חיילת מעולה." החזירה לה סופי מחמאה.
"וגם תסריטאית מעולה." אמרה סטפני, "ברצינות, התסריט הזה מדהים."
"טוב, תודה." חייכה סקיי קלות.
"להזדרז," קראה גברת קרייג', "כולם למקומות, תכף מתחילים! תשברו רגל!"
*****
"יש התפתחות משמעותית בחקירה," פתחה אשלי כשישבו בחדר הבנות, "נראה לי שמצאנו את קצה החוט שחיפשנו."
"מה זה?" התלהבה אריאל.
"אז ככה," אמרה אשלי, "נכון אמרתי לכן שכנראה פול גנב מכאן משהו לפני שהוא ברח?"
"כן…" אמרה יסמין בסקרנות.
"אז זה כנראה נכון, אבל לא מה שחשבנו."
"מה זאת אומרת?" שאלה סנואו.
"זוכרות את האקדח?" שאלה אשלי.
"כן." אמרה ג'יין, "פול השאיר אותו אחריו כשהוא ברח."
"והמכתב שמצאנו?" המשיכה אשלי.
"איך זה קשור?" ניסתה סנואו לרדת לשורש העניין.
"אז זהו," הנמיכה אשלי את קולה, "כל זה הייתה רק הסחת דעת מהדבר שפול באמת תכנן לעשות."
"לגנוב משהו." אמרה יסמין.
"בדיוק." אמרה אשלי, "וזה שזהותו לא ברורה? זה חלק בעניין."
"נו…" אמרה סנואו, "אני כבר סקרנית…"
"מסתבר," אמרה אשלי בחיוך, "שפול הוא חלק מאירגון פשע גדול, ושהוא כנראה לא באמת יתום."
"אז הם בעצם השתמשו בפול כדי לגנוב דברים מבתי יתומים?" ניסתה יסמין להבין, "זה מגעיל!"
"כן," אישרה אשלי, "אנחנו עוקבים אחריו ואחרי אירגון הפשע. עכשיו המטרה שלנו היא למצוא מה הוא גנב."
"ולדווח למיסיס דאדילין." אמרה ג'יין.
"ולדווח למיסיס דאדילין," חזרה אחריה אשלי, "היא בטח תדע מה נגנב."
*****
"מוכנים?" שאל המאמן יאניס, הוא שרק במשרוקיתו, "צאו!"
זה היה משחק ארבעה על ארבעה.
בקבוצה אחת היו הולד, סייליני, לונה ומאי, ובקבוצה השניה היו ארבעת הבנים הכי טובים בנבחרת: קרלוס, רוברט, ג'ורג', והשוער ג'ים.
שאר הקבוצה עקבה אחר המשחק, והיו מוכנים לתורם לעלות למגרש.
המשחק התחיל. לונה נכנסה לשער, סייליני הייתה בהגנה, והולד ומאי החלו את ההתקפה.
הם נכנסו לדקה השלישית מתוך שבע הדקות שהוקצו למשחק.
התוצאה הייתה עדיין 0:0.
מאי מסרה את הכדור אחורה לסייליני, שהרחיקה את הכדור לרחבה, שם הייתה הולד. היא בעטה לשער, ו… גול!!!
הקבוצה שאגה.
ואז, בתיאום מושלם, הן הורידו את חולצותיהן, וחשפו מתחתיהן את החולצות שהולד הביאה להן מצרפת, עליהן שמותיהן, מספרן וחתימות השחקנים.
הן רצו אל חבריהן לקבוצה, והציגו את החולצות לראווה, ואז חזרו לשחק.
*****
מנגינת הסיום מהסרט של "הקוסם" התנגנה ברגע.
בזה אחר זה עלו משתתפי המחזה אל הבמה, בעוד הקהל שואג ומוחא להם כפיים.
לבסוף השתחוו כל הילדים על הבמה וביחד עם גברת קרייג', וזכו לתשואות רבות.
"תודה רבה לכולם," אמרה גברת קרייג' אל המיקרופון, "ושיהיה לכם ערב טוב."
כולם ירדו אל מאחורי הקלעים, והחלו להוריד את התלבושות שלהם.
"כל הכבוד ילדים!" נכנסה מיסיס דאדילין לחדר במחיאות כפיים סוערות, "הייתם נהדרים! שאפו לכולם."
"תודה." אמרו כמה ילדים.
"פיונה," פנתה מיסיס דאדילין אל גברת קרייג', "היה נהדר, כרגיל."
"תודה." אמרה גברת קרייג'.
"וסקיי," אמרה מיסיס דאדילין וחייכה חיוך מלא שיניים, "התסריט מדהים."
"תודה." אמרה גם סקיי בביישנות.
סופי איבדה את הריכוז שלה, היא עזבה את מיסיס דאדילין שעדיין הרעיפה מחמאות לכל עבר, והחלה להתמקד בהורדת התחפושת והאיפור שלה.
"אני אעזור לך." אמרה סקיי, שהייתה לידה.
הן החלו בלהוריד את האיפור מפניה, מה שהיה כואב מאוד בהתחשב מכך שהאיפור לא ממש ירד עם מגבון.
היה צריך לשפשף ממש חזק עם סקוטש ומים כדי שהכל ירד.
לאחר מכן, הן החלו להוריד את התחפושת.
"וואו, זה היה מתיש." אמרה סופי לאחר שהן סיימו.
"את אומרת לי?" שאלה אותה סקיי ברטוריות בעודה מתנשפת, "כמה שכבות לדמות אחת?"
"את לא הזעת בתוך זה." אמרה לה סופי.
"צודקת," אמרה סקיי וחיוך קל נמתח על פניה, "ניצחת."
*****
"וואו!"
"-מאיפה השגתן את זה?"
"-ועוד עם חתימות מקוריות?" 
המשחק הראשון הסתיים, וסביב לונה, הולד, סייליני ומאי התאספו כמעט כל חברי הקבוצה, שהתלהבו מחולצות הנבחרת שלבשו הבנות.
"הולד הייתה בצרפת," אמרה לונה, "וקנתה לנו את זה."
"והיא פגשה את גריזמן, דמבלה ופוגבה במסעדה, אז הם חתמו לה על החולצות." המשיכה סייליני.
"וואו!"
"-מגניב!"
"די!" צעק המאמן יאניס, ושרק במשרוקיתו, "אתם יכולים להתפעל מהחולצות כמה שבא לכם אחרי האימון. עכשיו, השמינייה השנייה- עלו למגרש! קדימה! ראמוס! נו, פאבלו! קדימה!"
השמינייה השנייה עלתה למגרש, והמשחק התחדש.
"המאמן יאניס," ניגשה אליו לונה, ואיתה שלוש חברותיה, "חשבת כבר על ההצעה שלנו לפתוח נבחרת בנות? כי אני חושבת שמצאנו מספיק בנות לנבחרת."
"לא כולן ממש טובות, אבל הן רוצות ללמוד." אמרה סייליני.
"כמה בנות יש לכן?" שאל תואן יאניס.
לונה הוציאה את הפלאפון שלה וחשפה בפניו רשימה של עשרים וחמישה שמות של בנות שרוצות להיכנס לנבחרת הבנות.
"עשרים וחמש בנות?" התפלא יאניס, "אני מוכן לפתוח נבחרת בנות. אבל תודיעו לכל מי שרשומה כבר עכשיו שהיא תצטרך לעבוד קשה מאוד."
*****
"בואו נראה…" אמרה מיסיס דאדילין, ונראתה כאילו היא ממש מתאמצת לחשוב על משהו, היא הצמידה את שתי אצבעותיה לרכותיה, "אני לא מצליחה להיזכר במשהו," אמרה לבסוף, "צר לי. אבל תבדקו עם גברת בי. אולי כתוב לה באיזשהו מקום."
"איך לא חשבנו על זה קודם?" שאלה יסמין, "גברת בי היא המזכירה, היא בטח תדע מה נגנב."
"לא כתוב שום דבר על משהו שנגנב בזמן האחרון." אכזבה אותן גם גברת בי.
"מוזר." אמרה סנואו, "חייב להיות משהו."
"אני לא מוצאת כאן כלום." סיכמה גברת בי, "מצטערת."
"אז מה עכשיו?" שאלה ג'יין, בעודן הולכות חזרה אל חדר 95.
"אולי כתוב משהו על זה ביומן של פול." הציעה אריאל.
"לא יזיק לבדוק." אמרה אשלי.
הן נכנסו לחדר, והוציאו את היומן של פול, שכבר נשאר אצלן.
"אני לא רואה כאן כלום." אמרה אשלי, לאחר שבדקה שוב ושוב את כל הדפים, "לא כתוב כאן כלום על גניבה."
"יש לי רעיון." אמרה אריאל, "אבל אני לא בטוחה אם הוא יעבוד…"
 

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני

מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה

נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.

והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

זה? במקום שיהיה בפורום השני

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.