~7~
"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה ילדה מקצה הבמה.
"היא לובשת את הכובע," ענה לה ילד אחר, "נצטרך לציית לה."
"הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות," אמרה סופי, "הוא לנסות לקחת לה את הכובע."
"ואז מה נעשה איתו?" שאל מישהו.
"אפשר לתת אותו לילדה הנחמדה ההיא, שבאה לפה." הציע אחד.
"משיגת הגבול הזאת…" סיננה מישהי.
"זה דווקא רעיון טוב," הסכימה סופי, "נעשה את זה."
"כן, המפקדת." אמרו כולם.
"בואו נצא למשימה!" קראה סופי.
כולם ירדו מהבמה.
המסך ירד.
הקהל מחא כפיים.
"ההפסקה מתחילה," הכריזה גברת קרייג' דרך המיקרופון, "בעוד רבע שעה ההצגה תימשך."
סופי הלכה אל חברותיה, מאחורי הקלעים.
היא הוציאה מתיקה את בקבוק המים.
"את רואה?" אמרה אריאנה, "בסוף יצא לך טוב."
"את מנהיגה מעולה." צחקה סקיי.
"את חיילת מעולה." החזירה לה סופי מחמאה.
"וגם תסריטאית מעולה." אמרה סטפני, "ברצינות, התסריט הזה מדהים."
"טוב, תודה." חייכה סקיי קלות.
"להזדרז," קראה גברת קרייג', "כולם למקומות, תכף מתחילים! תשברו רגל!"
*****
"יש התפתחות משמעותית בחקירה," פתחה אשלי כשישבו בחדר הבנות, "נראה לי שמצאנו את קצה החוט שחיפשנו."
"מה זה?" התלהבה אריאל.
"אז ככה," אמרה אשלי, "נכון אמרתי לכן שכנראה פול גנב מכאן משהו לפני שהוא ברח?"
"כן…" אמרה יסמין בסקרנות.
"אז זה כנראה נכון, אבל לא מה שחשבנו."
"מה זאת אומרת?" שאלה סנואו.
"זוכרות את האקדח?" שאלה אשלי.
"כן." אמרה ג'יין, "פול השאיר אותו אחריו כשהוא ברח."
"והמכתב שמצאנו?" המשיכה אשלי.
"איך זה קשור?" ניסתה סנואו לרדת לשורש העניין.
"אז זהו," הנמיכה אשלי את קולה, "כל זה הייתה רק הסחת דעת מהדבר שפול באמת תכנן לעשות."
"לגנוב משהו." אמרה יסמין.
"בדיוק." אמרה אשלי, "וזה שזהותו לא ברורה? זה חלק בעניין."
"נו…" אמרה סנואו, "אני כבר סקרנית…"
"מסתבר," אמרה אשלי בחיוך, "שפול הוא חלק מאירגון פשע גדול, ושהוא כנראה לא באמת יתום."
"אז הם בעצם השתמשו בפול כדי לגנוב דברים מבתי יתומים?" ניסתה יסמין להבין, "זה מגעיל!"
"כן," אישרה אשלי, "אנחנו עוקבים אחריו ואחרי אירגון הפשע. עכשיו המטרה שלנו היא למצוא מה הוא גנב."
"ולדווח למיסיס דאדילין." אמרה ג'יין.
"ולדווח למיסיס דאדילין," חזרה אחריה אשלי, "היא בטח תדע מה נגנב."
*****
"מוכנים?" שאל המאמן יאניס, הוא שרק במשרוקיתו, "צאו!"
זה היה משחק ארבעה על ארבעה.
בקבוצה אחת היו הולד, סייליני, לונה ומאי, ובקבוצה השניה היו ארבעת הבנים הכי טובים בנבחרת: קרלוס, רוברט, ג'ורג', והשוער ג'ים.
שאר הקבוצה עקבה אחר המשחק, והיו מוכנים לתורם לעלות למגרש.
המשחק התחיל. לונה נכנסה לשער, סייליני הייתה בהגנה, והולד ומאי החלו את ההתקפה.
הם נכנסו לדקה השלישית מתוך שבע הדקות שהוקצו למשחק.
התוצאה הייתה עדיין 0:0.
מאי מסרה את הכדור אחורה לסייליני, שהרחיקה את הכדור לרחבה, שם הייתה הולד. היא בעטה לשער, ו… גול!!!
הקבוצה שאגה.
ואז, בתיאום מושלם, הן הורידו את חולצותיהן, וחשפו מתחתיהן את החולצות שהולד הביאה להן מצרפת, עליהן שמותיהן, מספרן וחתימות השחקנים.
הן רצו אל חבריהן לקבוצה, והציגו את החולצות לראווה, ואז חזרו לשחק.
*****
מנגינת הסיום מהסרט של "הקוסם" התנגנה ברגע.
בזה אחר זה עלו משתתפי המחזה אל הבמה, בעוד הקהל שואג ומוחא להם כפיים.
לבסוף השתחוו כל הילדים על הבמה וביחד עם גברת קרייג', וזכו לתשואות רבות.
"תודה רבה לכולם," אמרה גברת קרייג' אל המיקרופון, "ושיהיה לכם ערב טוב."
כולם ירדו אל מאחורי הקלעים, והחלו להוריד את התלבושות שלהם.
"כל הכבוד ילדים!" נכנסה מיסיס דאדילין לחדר במחיאות כפיים סוערות, "הייתם נהדרים! שאפו לכולם."
"תודה." אמרו כמה ילדים.
"פיונה," פנתה מיסיס דאדילין אל גברת קרייג', "היה נהדר, כרגיל."
"תודה." אמרה גברת קרייג'.
"וסקיי," אמרה מיסיס דאדילין וחייכה חיוך מלא שיניים, "התסריט מדהים."
"תודה." אמרה גם סקיי בביישנות.
סופי איבדה את הריכוז שלה, היא עזבה את מיסיס דאדילין שעדיין הרעיפה מחמאות לכל עבר, והחלה להתמקד בהורדת התחפושת והאיפור שלה.
"אני אעזור לך." אמרה סקיי, שהייתה לידה.
הן החלו בלהוריד את האיפור מפניה, מה שהיה כואב מאוד בהתחשב מכך שהאיפור לא ממש ירד עם מגבון.
היה צריך לשפשף ממש חזק עם סקוטש ומים כדי שהכל ירד.
לאחר מכן, הן החלו להוריד את התחפושת.
"וואו, זה היה מתיש." אמרה סופי לאחר שהן סיימו.
"את אומרת לי?" שאלה אותה סקיי ברטוריות בעודה מתנשפת, "כמה שכבות לדמות אחת?"
"את לא הזעת בתוך זה." אמרה לה סופי.
"צודקת," אמרה סקיי וחיוך קל נמתח על פניה, "ניצחת."
*****
"וואו!"
"-מאיפה השגתן את זה?"
"-ועוד עם חתימות מקוריות?" 
המשחק הראשון הסתיים, וסביב לונה, הולד, סייליני ומאי התאספו כמעט כל חברי הקבוצה, שהתלהבו מחולצות הנבחרת שלבשו הבנות.
"הולד הייתה בצרפת," אמרה לונה, "וקנתה לנו את זה."
"והיא פגשה את גריזמן, דמבלה ופוגבה במסעדה, אז הם חתמו לה על החולצות." המשיכה סייליני.
"וואו!"
"-מגניב!"
"די!" צעק המאמן יאניס, ושרק במשרוקיתו, "אתם יכולים להתפעל מהחולצות כמה שבא לכם אחרי האימון. עכשיו, השמינייה השנייה- עלו למגרש! קדימה! ראמוס! נו, פאבלו! קדימה!"
השמינייה השנייה עלתה למגרש, והמשחק התחדש.
"המאמן יאניס," ניגשה אליו לונה, ואיתה שלוש חברותיה, "חשבת כבר על ההצעה שלנו לפתוח נבחרת בנות? כי אני חושבת שמצאנו מספיק בנות לנבחרת."
"לא כולן ממש טובות, אבל הן רוצות ללמוד." אמרה סייליני.
"כמה בנות יש לכן?" שאל תואן יאניס.
לונה הוציאה את הפלאפון שלה וחשפה בפניו רשימה של עשרים וחמישה שמות של בנות שרוצות להיכנס לנבחרת הבנות.
"עשרים וחמש בנות?" התפלא יאניס, "אני מוכן לפתוח נבחרת בנות. אבל תודיעו לכל מי שרשומה כבר עכשיו שהיא תצטרך לעבוד קשה מאוד."
*****
"בואו נראה…" אמרה מיסיס דאדילין, ונראתה כאילו היא ממש מתאמצת לחשוב על משהו, היא הצמידה את שתי אצבעותיה לרכותיה, "אני לא מצליחה להיזכר במשהו," אמרה לבסוף, "צר לי. אבל תבדקו עם גברת בי. אולי כתוב לה באיזשהו מקום."
"איך לא חשבנו על זה קודם?" שאלה יסמין, "גברת בי היא המזכירה, היא בטח תדע מה נגנב."
"לא כתוב שום דבר על משהו שנגנב בזמן האחרון." אכזבה אותן גם גברת בי.
"מוזר." אמרה סנואו, "חייב להיות משהו."
"אני לא מוצאת כאן כלום." סיכמה גברת בי, "מצטערת."
"אז מה עכשיו?" שאלה ג'יין, בעודן הולכות חזרה אל חדר 95.
"אולי כתוב משהו על זה ביומן של פול." הציעה אריאל.
"לא יזיק לבדוק." אמרה אשלי.
הן נכנסו לחדר, והוציאו את היומן של פול, שכבר נשאר אצלן.
"אני לא רואה כאן כלום." אמרה אשלי, לאחר שבדקה שוב ושוב את כל הדפים, "לא כתוב כאן כלום על גניבה."
"יש לי רעיון." אמרה אריאל, "אבל אני לא בטוחה אם הוא יעבוד…"
 

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה

כמה הן שונות

כל אחת מיליטנטית בדרך שלה

מכניסות לי רוח לחיים

הקירות מתעוררים מתמתחים

הרהיטים קמים לתחיה

כל המציאות מוארת באור אחר

או חושך

תלוי בשיר

מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב

מפריע או לא מפריע לא החלטתי

הוא פשוט נמצא כמו הצעה

והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין

כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות

לחזור ולהיכנס מכל כיוון

להפוך להרים מקדימה מאחורה

מהתחלה או מהסוף

שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי

ההפסקה הולכת להיגמר

הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו

לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים

אחזיר אותן למגירה

עכשיו הן כבר חלק ממני

חוזר לעבודה

לעבוד

לא חוזר אותו אחד אבל חוזר

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל