כן אני באמת שמחה, כל כך שמחה בשבילך
אבל תביני, זה גם קשה לי
זה כואב לי.
אני באמת שמחה שהגעת לשלב הזה, שמצאת את בחיר ליבך,
אני שמחה לראות אותך, חברה יקרה ואהובה שלי עם חיוך ענק,
שמחה לראות אותך מעופפת ולא כל כך איתי (לא אשקר,לפעמים זה כבר מעצבן)
שמחה לראות אותך בכל ההכנות,
שמחה לראות את הטבעת המהממת על היד שלך,
שמחה לראות אתכם עם הצלחת שציירנו.
אבל באלי שתביני את המקום שלי, שכל כך רוצה להגיע למקום שלך.
כבר זמן מה שאני יוצאת ועושה השתדלות כדי לזכות להקים כבר בית נאמן.
ולא הולך, תקוע.
ועכשיו, שאני בשלב בלי הצעות בכלל אז עוד יותר קשה לי עם זה שעוד ועוד חברות מתארסות.
נכון, אולי אני קנאית
אבל מי אמר שאסור לי לקנא בדבר כזה?
מי אמר שאסור לי לקנא שאת עושה צעד ענק בשליחות שלנו כנשים,כאמהות יהודיות,
שאני רוצה לעצום את העיניים ולרגע קט לדמיין את הילדים המתוקים שיהיו לי, איזה צדיקים.
לראות אותם יחד משחקים, מתנדנדים בנדנה, מתמלאים בחול בארגז חול, שרים, רוקדים, לומדים ביחד, הולכים עם אבא לבית כנסת..
ומיד פותחת וחוזרת למציאות.
מרגישה גרועה. היאוש מחלחל עמוק, תקופה שאין הצעות אני מרגישה לא שווה כלום.
נכון, אני יודעת שאני צריכה להאמין שזה יגיע בעיתו ובזמנו והכי מדויק ומתאים לי,
אבל עכשיו קשה לי.
עכשיו מבולבל לי לראות עוד ועוד חברות מתארסות כשאני כל כך רוצה ונשארת מאחור.
מקווה שתביני אותי.
שמחה מאוד בשבילך, מתפללת להגיע למקום שלך בקרוב.
חברתך האוהבת.
מכירים את המצב הזה?
אני סתם משוגעת וחברה לא טובה שלא מצליחה פשוט לשמוח ולהיות איתה?
מה עושים במצב כזה? איך קמין מהיאוש?




