עבר עריכה על ידי אנה דור בתאריך י"ז באלול תשע"ט 23:14
וראיתי די ועוד לא טיילתי מספיק. והגאווה מונעת ממני להתכופף על הברכיים, להתנצל.
והטיפשות לוקחת אותי שוב ושוב ל
אנשים ש
עושים לי
רע.
וכמה רע זה לגרום לעצמי רע. כמה רע יש ברע שלי.
ואולי כדאי לי להעניק לעצמי קצת טוב.
והרחמים הו, הרחמים
העצמיים,
הטיפשים,
ה- גדלתי עברתי ישבתי נפגעתי למדתי שם וראיתי את זה ואמא שלי ואבא שלי ואחותי ו
נשימה
ו
לפני שנה וכשנולדתי ולפני שנתיים
בירושלים
אולי באוטובוס אולי בבית כנסת. בית
בבית.
צלקות על צלקות על
גוףקטןשלי.
וזה בכלל רק רע שאני שופכת על עצמי במקום
לצעוק אל השמיים, שהי, הנה אני
חיה.
וזה טוב כנר
אה
אהה, בטח.
וטוב שם טוב משמן טוב. ויושבים עליך שבעה בחיים.
והנה זה לא סיפור עלי עכשיו זה רק עליה, כן עליה
ולא היה לה איפה לישון,
ומה לאכול, ואפילו לאכול היא לא יכלה
כי
מערכת העיכול שלה מעו
קלת
מקולקלת
והיא מקיאה כל מה שנכנס לה לוושט.
והווסת
והאימה
והבחוריםםם
םםם
מממ
ושקרים והלילות.
והירח שמאיר לה מהחלון והיא רק ביקשה חושך, נו תנו חושך. בחייאת.
וההודעות וההטרדות ושוב היא ברחוב שוב ברחוב שוב
והיא בורחת לגלים והגלשן שלה כבר מרופט כאילו עבר עליו איזה מאה גלגולים שעברו עליה
והיא מתנפצת על גל ועוד גל ועוד גל והים סוער
ו
טוב לה
והשיער רטוב והגוף שרוף ואין אפילו איפה להתקלח. היא נזרקת על החול ונרדמת רטובה סחוטה מזיעה מלוכלכת
מחכה ל
מישהו
שיציל
אותה.
