אני לא יודע איך עושים את זה. אף פעם לא למדתי להיות מבוגר. אני חושב שפעם בבית הספר לימדו את כולם מה עושים בחיים האלה ואיך בכלל חיים אותם ומה אמורים לעשות ובדיוק באותו יום הייתי חולה ונשארתי בבית. אני חי בתחושה שפספסתי מדרגה. כולם כל כך יודעים וחכמים ומבינים וזורמים ומתאימים לחיים האלה כאילו זה מובן מאליו, כאילו הם לרגע לא שואלים את עצמם את השאלות שמשאירות אותי ער כבר תקופה ארוכה. גם אני מתחפש לכזה, אבל ברור לי שזו הצגה שאני צריך לעבור כדי לא להחשב למשוגע וכדי להצליח פה. ופעם אחת אני וניר ואיתי יצאנו לשתות. ואחר כך שתינו עוד. ואז עוד. ובסוף עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן הסברתי להם בהתלהבות על הטרגדיה של החיים וכמה הם נמצאים בבועה שהם זורמים מכדי להיות מודעים אליה. אפשר לצאת מהקופסא יותר מידי. ואני כל הזמן חייב להוכיח לכולם שגם אני חי ונהנה ומבין ויודע מה אני רוצה וברור לי מה המקום שלי בעולם. ואני שותה עכשיו בירה שהכנתי בעצמי ולא ברור לי אם ניסיתי להוכיח משהו לכולם או לעצמי או להיות באמת מי שאני רוצה. ואתמול התקשרתי לטליה והסברתי לה במילים מגומגמות שצריך להקים קבוצת נפגעי, קבוצת נפגעים, קבוצת תמיכה למוצש, קבוצת תמיכה לנפגעי מוצש. והסברתי לה שהבנתי מהי בדידות, שפירושה הוא שאם אני ארים ידיים אף אחד לא ידע. שאם לילה אחת יגמר לי הכוח והרצון להלחם ואני אשכב בתעלה בצד הדרך ואעצום עיניים לא יהיה איש שידע איפה אני ואף אחד לא יקפוץ מאוחרי השיח ויגיד "הכל היה מופע ראווה אבל אל תדאג, ברגע האמת אנחנו פה בשבילך". ימצאו את הגופה שלי בעוד חודשיים כשנהג מונית יעצור להשתין באותה תעלה. והשבוע התחילו להגיד סליחות ואפילו לרגע בדקתי מתי מתפללים בישיבה כי אולי אני אצטרף אבל זה ברבע לאחת. רבע לאחת! ולמחרת תפילת שחרית בשמונה כי כולם יקומו מאוחר אבל אני אקום כרגיל כי אני צריך להריץ כבר את הטסטים של הקודד יו איי ולצ'קן את השינויים של טל ושמעון עם העדכונים שלי. ואני בכלל לא יודע מה להגיד בסליחות. חטאתי? רחם עלינו? אני מרגיש שגם זה וגם זה לא בדיוק נכונים... כלומר כולם מספרים שבעולם האמת יהיה משפט, אבל אני חושב שלא אני זה שאצטרך לתת תשובות. אני בסך הכל בן אנוש, עם נויירונים וכימיקלים וצפוי מראש, ולפעמים קמתי לזקנה באוטובוס ולפעמים לא ברכתי על השלוק קולה לפני ששתיתי, אבל אלוהים הוא כל יכול, היה באפשרותו לברוא אותי בכל מציאות, בכל מצב, וכל חלקיק של סבל וכל פיסת צער שעברתי פה הם החלטה יזומה ולא מקריים. אז אלוהים אולי אתה תעמוד למשפט ותסביר לי למה??? אחרי הכל גם "נהמא דכיסופא" זו מציאות שאתה יצרת. ואני אומר לצחי שלימדו אותי שעלי להדבק במידות הקב"ה, אבל אם אני אתנהג אל הילדים שלי כמו שהוא מתנהג אלי עוד לפני שאני אספיק להגיד 'כפירה' שירותי הרווחה יקחו לי אותם. אז מה לי ולסליחות? אז החלטתי שננסה לדבר יותר השבוע. לכתוב או לשתות או סתם לצאת לשיחות כמו פעם. ואין לי שמץ של תשובה למה להמשיך להלחם. בשביל לחיות צריך אמונה ובשביל אמונה צריך שליטה עצמית. לא צריך דווקא להאמין באלוהים, צריך להאמין במשהו... בעצמי, בחיים, בטוב כללי, העיקר שאני מאמין... כי אם חושבים במקום להאמין מגיעים לאמת הרציונלית, והאמת הרציונלית היא שאין למה ואין סיבה וככל שתכנע מוקדם יותר ככה תסבול פחות.
חפשו ביוטיוב brunuhVille, זה נהדר
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.