אני לא יודע איך עושים את זה. אף פעם לא למדתי להיות מבוגר. אני חושב שפעם בבית הספר לימדו את כולם מה עושים בחיים האלה ואיך בכלל חיים אותם ומה אמורים לעשות ובדיוק באותו יום הייתי חולה ונשארתי בבית. אני חי בתחושה שפספסתי מדרגה. כולם כל כך יודעים וחכמים ומבינים וזורמים ומתאימים לחיים האלה כאילו זה מובן מאליו, כאילו הם לרגע לא שואלים את עצמם את השאלות שמשאירות אותי ער כבר תקופה ארוכה. גם אני מתחפש לכזה, אבל ברור לי שזו הצגה שאני צריך לעבור כדי לא להחשב למשוגע וכדי להצליח פה. ופעם אחת אני וניר ואיתי יצאנו לשתות. ואחר כך שתינו עוד. ואז עוד. ובסוף עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן הסברתי להם בהתלהבות על הטרגדיה של החיים וכמה הם נמצאים בבועה שהם זורמים מכדי להיות מודעים אליה. אפשר לצאת מהקופסא יותר מידי. ואני כל הזמן חייב להוכיח לכולם שגם אני חי ונהנה ומבין ויודע מה אני רוצה וברור לי מה המקום שלי בעולם. ואני שותה עכשיו בירה שהכנתי בעצמי ולא ברור לי אם ניסיתי להוכיח משהו לכולם או לעצמי או להיות באמת מי שאני רוצה. ואתמול התקשרתי לטליה והסברתי לה במילים מגומגמות שצריך להקים קבוצת נפגעי, קבוצת נפגעים, קבוצת תמיכה למוצש, קבוצת תמיכה לנפגעי מוצש. והסברתי לה שהבנתי מהי בדידות, שפירושה הוא שאם אני ארים ידיים אף אחד לא ידע. שאם לילה אחת יגמר לי הכוח והרצון להלחם ואני אשכב בתעלה בצד הדרך ואעצום עיניים לא יהיה איש שידע איפה אני ואף אחד לא יקפוץ מאוחרי השיח ויגיד "הכל היה מופע ראווה אבל אל תדאג, ברגע האמת אנחנו פה בשבילך". ימצאו את הגופה שלי בעוד חודשיים כשנהג מונית יעצור להשתין באותה תעלה. והשבוע התחילו להגיד סליחות ואפילו לרגע בדקתי מתי מתפללים בישיבה כי אולי אני אצטרף אבל זה ברבע לאחת. רבע לאחת! ולמחרת תפילת שחרית בשמונה כי כולם יקומו מאוחר אבל אני אקום כרגיל כי אני צריך להריץ כבר את הטסטים של הקודד יו איי ולצ'קן את השינויים של טל ושמעון עם העדכונים שלי. ואני בכלל לא יודע מה להגיד בסליחות. חטאתי? רחם עלינו? אני מרגיש שגם זה וגם זה לא בדיוק נכונים... כלומר כולם מספרים שבעולם האמת יהיה משפט, אבל אני חושב שלא אני זה שאצטרך לתת תשובות. אני בסך הכל בן אנוש, עם נויירונים וכימיקלים וצפוי מראש, ולפעמים קמתי לזקנה באוטובוס ולפעמים לא ברכתי על השלוק קולה לפני ששתיתי, אבל אלוהים הוא כל יכול, היה באפשרותו לברוא אותי בכל מציאות, בכל מצב, וכל חלקיק של סבל וכל פיסת צער שעברתי פה הם החלטה יזומה ולא מקריים. אז אלוהים אולי אתה תעמוד למשפט ותסביר לי למה??? אחרי הכל גם "נהמא דכיסופא" זו מציאות שאתה יצרת. ואני אומר לצחי שלימדו אותי שעלי להדבק במידות הקב"ה, אבל אם אני אתנהג אל הילדים שלי כמו שהוא מתנהג אלי עוד לפני שאני אספיק להגיד 'כפירה' שירותי הרווחה יקחו לי אותם. אז מה לי ולסליחות? אז החלטתי שננסה לדבר יותר השבוע. לכתוב או לשתות או סתם לצאת לשיחות כמו פעם. ואין לי שמץ של תשובה למה להמשיך להלחם. בשביל לחיות צריך אמונה ובשביל אמונה צריך שליטה עצמית. לא צריך דווקא להאמין באלוהים, צריך להאמין במשהו... בעצמי, בחיים, בטוב כללי, העיקר שאני מאמין... כי אם חושבים במקום להאמין מגיעים לאמת הרציונלית, והאמת הרציונלית היא שאין למה ואין סיבה וככל שתכנע מוקדם יותר ככה תסבול פחות.

חפשו ביוטיוב brunuhVille, זה נהדר

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?

השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

ועכשיו דממה. 

;)

עוד יצירות לגנזכי הלב. 

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"