שלום לכולם,
פעם ראשונה שלי פה
האמת שאני פשוט לא נושמת וחייבת איזה משהו להיאחז בו אז פניתי אליכם (אני יודעת שאתם לא ער"ן אל דאגה).
אני כמעט באמצע שנות העשרים שלי, אחרי תואר, עובדת ולומדת.
אבל בפנים, קורסת.
גדלתי בבית עם הרבה ילדים, אבל לאחרונה השבתות כמעט ריקות. חלק נשואים, עובדים, בחו"ל.
אני מוצאת את עצמי נשארת לבד עם ההורים, מנסה להעביר את הזמן.
פשוט משעמם לי. אתם מבינים?
אני מרגישה שאני לא נמצאת בחברת אנשים בגילי, לא מתפתחת, לא יוצאת.
כל החברות שלי מהתיכון נשואות פלוס ילד, רחוקות בגוף ועוד יותר ברוח, ההון האנושי בעבודה לא איכותי כל כך...
זה כל כך מגוחך ומביך להודות בזה, אין לי למי לשפוך את הלב.
ברור שיש אנשים טובים ומשפחה חמה בחיי, אבל דווקא הם אלה שהכי קשה להקיא מולם.
אני מתה מפחד מה יהיה המקצוע שלי (ברוב גאונותי סיימתי תואר בהצטיינות במדעי הרוח...)
ואין לי שמץ של מושג מתי ואיך אתחתן בכלל.
אני חושבת שזה הפחד שעומד בבסיס של הכל.
אני אקים בית? יהיה לי מישהו להיאחז בו? אני מסוגלת בכלל למצוא מישהו לאהוב?
איכשהו כל הבעתות האלה התפרצו בחג השני, אחרי שהבטחתי לעצמי שאתחיל את השנה בנחת ושמחה.
כן בטח.
אני מכריחה את עצמי ללחוץ על אנטר לפני שאשתפן.
רגע רגע, לא סתם פרקתי כאן את המטען שלי.
יש למישהו עצות מעשיות איך להתגבר על הבדידות?
שנה טובה לנו!
