אני שמח בשמחתו.
בין המאחלים הרבים מצאתי שלושה סוגים:
הראשון: "מזל טוב, בקרוב אצלך" בפנים מאירות.
מרגישים שהם רוצים בטובתי.
להם אני עונה אמן ותודה.
השני: "נו, מה אתך..?"
הגישה הזאת, התובעת, מכניסה אותי למגננה.
באמת מה איתי? וכי התשובה אצלי? אני עושה כל שביכולתי בכל המישורים. מכאן ואילך התשובה היא אצלו.
משאירים בי טעם מר.
השלישי, והוא הגרוע מכולם:
מרכינים ראש, נותנים חצי חיבוק: "ליבי עליך/ אני אתך".
נכון, ההשתתפות שלהם היא כנה ואמתית, אבל לא במקום.
יש בי כאב וצער. אני מרגיש את החוסר. משתדל לפרוק אותו במקום הנכון, ולנתב לאפיקים טובים.
עכשיו, בשמחה של אחי, זה לא הנושא.
אני אורז את כל השחור בכדור קטן ומחביא אותו עמוק בפנים. מתרכז בשמחה העכשווית.
ואז הם באים ומנקבים בי חור. מחזירים את תשומת הלב שלי למקום שנמנעתי ממנו.
מולם אני נותר שותק. מניד בראש לאות תודה על ההשתתפות, ומנסה לאסוף את עצמי מחדש אל ההתמקדות בשמחה הנוכחית.
