שקט ואז דממה
יום המודעות ללידה שקטה
את
את ממש לא ראית את זה בא. זה הילד הראשון או אולי בת שלישית.
הריון שחיכית לו, או אולי הריון שהגיע בהפתעה.
ופתאום, משהו עוצר. בבדיקה שגרתית או אולי בדימום מטורף.
הייתה לך תחושה שמשהו לא בסדר, או שאולי בכלל לא היית בכיוון.
זה היה בשבוע 39, או 36, או 26. אבל כבר היה לה שם, או שקנית מצעים. או שלא.
איך זה קרה? הרי עוד הבוקר הרגשת אותו זז. ופתאום זה נגמר.
מחשבות מיותרות פולשות מהמוח ללב, מכסות אותו בשניות בעננים אפורים וכבדים. למה דווקא לי. לנו. אולי זה אני אשמה. היא היתה באחריותי.
האיש שלך לידך. אתם יחד באותו חדר, הוא לא מפסיק ללחוץ לך את היד. אבל אתם בודדים. כל אחד צולל לתהום הפרטית שלו.
הקפדת להגיד לילדים בבית שזה לא בית חולים, זה בית יולדות. והנה בעצם אתם בבית מתים.
אבל אין הרבה זמן, ודואגים לך ובזהירות מנסים לזרז אותך להתחיל. את עוד לא מצליחה להסדיר את הלב הדופק וכבר חייבים להתחיל. את הלידה.
הלידה הלידה הלידה.
שהלכתם לקורס לכבודה, או לדולה או שלא. ופתאום שואלים, חדר לידה או בניתוח?
והכל מטושטש ובוכה וכואב.
וזה נגמר, ואוי מה היה לך שם עד שזה נגמר. ואת לא יודעת אם להסתכל או לא. ואת לא רוצה, אבל הוא כן. ואי אפשר כבר לבכות יותר, כי את צרודה וכואבת ושבורה. ואז את אומרת שימו לי אותו. כמו בקודמים. ואת מתרסקת לתוך החיבוק האחרון הזה. ואין עין יבשה בחדר, חוץ מהעין שלו. של התינוק היפה הזה שלך. שכמה חיכית לו וכמה חיית אותו כמה חשבת עליו. הוא כבר לא יינק בחדר לידה, וכבר לא יצלמו תמונה מרוגשת לשלוח בקבוצה של המשפחה ושל החבר'ה.
ושאלות, וטפסים.
צריך לבטל את המלונית וגם את ההזמנת לידה. יומיים במחלקת נשים. ואת כאילו ליד המציאות. כאילו מתחת למים של הבריכה. וצריך לעדכן, אבל את לא מסוגלת לספר בשיחה, את גם לא יכולה לכתוב. מה תשלחי: "אין תינוק?" העברת את המשימה אליו.
והגוף ממשיך כאילו בנפרד. כאילו הוא לא קיבל את המייל. אין תינוק!.
הוא שורף את התפרים, ומפיק את החלב, ומכווץ את הרחם. אבל לא יותר ממה שהלב כבר התכווץ.
חזרתם הביתה. אין בלונים ושלטים ודובים. השמועה נפוצה. ואולי הבית נותר של זוג צעיר, ואולי חזרתם לבית עם הילדים, שהיו אמורים להפוך ל"הגדולים", אבל אין עכשיו בזכות מי.
עוד שבוע עוד שבוע עובר והעצב כאילו פה להשאר. והנשים האהובות עלייך ביותר מנסות לעודד, אבל האמת היא שלא באמת אפשר להבין אם לא היית שם, וטוב שכך. אנשים באמת באמת לא מבינים. אומרים דברים פוגעים נורא מתוך דאגה (וחרדה), מקטינים ממה שקרה מתוך רצון להשכיח את הכאב ולהמשיך הלאה, אבל זה לא אפשרי. זה ככ קשה כי היחידה בעולם הזה שהכירה את התינוק זו את. אמא שלו. ומבחינת שאר האנשים, זה לא "מישהו" שהיה, זה עובר מת והפער הזה אדיר ולא ניתן לגישור.
אמרתם שהזמן מרפא את הכל ושיקרתם. מדי פעם מישהו מתבלבל ושואל: "ילדת לא מזמן לא?" והכל חוזר. בעצם הוא לא חוזר, כי הוא בכלל לא הלך. ואת מתחילה לחשוב על מתי תלכי לטבול, איך תתני לו לגעת. אבל את כל כך רחוקה מהגוף הזה שלך.
אז את לבד גם בלי תינוק וגם בלי אנשים. את מרגישה שעברת לצד האפל של החיים, וכל אישה בהריון נראית לך תמימה באופן כואב ואת רוצה להזהיר אותה. שתדע. שלא תהיה יהירה בשמחה שלה. ובלב את מברכת אותה בברכה היחידה שבאמת ישנה: שתצאי בידיים מלאות.
* *
היא
היא הגיעה למשמרת. המחשבות נודדות עוד רגע למשהו מבית, וזהו. היא בעבודה והולכת ליילד. מחייכת. המחלקה שלה זה עולם אחר משאר בית החולים. עולם שמח וטוב. צמר גפן ומרשמלו.
המיילדות מתאספות. אלה שמסיימות ואלה שמתחילות משמרת. על הלוח שמות של נשים לפי רשימת החדרים. למטה, בקצה, חדרים 14-15. רחוקים יותר. שם רשומה אישה ולידה כתוב במינוח מקצועי שאצלה הכל שונה. מילה אחת, באנגלית, שאומרת הכל. לידה שקטה. והיא רואה שהשם שלה משובץ בחדר 15 והלב מחסיר פעימה ואז האדרנלין נכנס, וקדימה לעבודה ביותר כוח מתמיד..
לא יהיה פה מרשלמו. אבל אם היא רשומה שם, אז סימן שרק היא צריכה שם בשבילה. וככובד המסע, כך כובד המשא. והיא יודעת שהיא תעשה הכל, אבל הכל בשבילה!
ובפנים המוניטור שקט. וכמה ששקט ככה כואב לה באוזניים. מלחיץ. היא מחפשת את רעש הדופק ודהירות הסוסים למאית שניה. וקולטת באותה מחשבה שפה שקט וככה יישאר.
שקט. הזוג כבר עיכל, או שהם חושבים שהם עיכלו. היא יודעת שזה עוד יפול עליהם בצירי הלחץ, בלידה, בפרידה.
וכל המהלך רגיל. לידה רגילה. כמעט. והיא כל הזמן תדבר כרגיל. תתן מידע. תענה על השאלות. היא חייבת לגעת בכאב. היא שואלת האם תרצו לראות ולהיפרד? ואיזו קבורה? וניתוח לאחר המוות?
היא מלמדת את הזוג כבר עכשיו להסתכל אחד לשני בעיניים. כי ככה הם ישחררו אוקסיטוצין והלידה תתקדם. כי לבד שניהם בחדר הם יחוו ויבינו הכי טוב אחד את השני ואף אחד אחר לא יבין זאת כמותם. כי הם במשבר ואם לא יעזרו אחד לשני יווצר פה גם משבר נוסף, זוגי. וזה כבר יותר מדיי.
ובין לבין, בחדר השני שלי יש לידה, עם תינוק שבוכה, דמעות של אושר וידיים מלאות.
ואז לחצים, ולחיצות, כאב ודמעות, ולידה. ופתאום הקלה.
ובכי מהול בשקט. וגם היא מנגבת את הדמעות.
היא חוזרת הביתה עצובה אך שלמה. מרגישה שזו זכות שהייתה יכולה להיות שם בשבילה. מרגישה מרוקנת ומלאה.
* *
אנחנו
אנחנו לא משאירות אותה לבד. לרגע אנחנו לא חושבות שאולי היא צריכה זמן לעצמה.
אנחנו הלהקה שלה. ואנחנו לא מחכות שהיא תכתוב לנו. מספיק שהבשורה הגיעה.
אנחנו לא מתפדחות מעשרות ההודעות של :"נו?" ששלחנו ביממה האחרונה.
אנחנו לא קופאות כי אנחנו בהריון, ולא נעים. אנחנו לא עוזבות אחות וחברה בצד האפל.
אנחנו באות אליה הביתה. מקימות ועדת ארוחת יולדת פיראטית. כי היא אחרי לידה. והדבר האחרון שהיא מסוגלת או צריכה עכשיו זה להכין פתיתים למישהו.
ואנחנו מגיעות עם פינוקים, כמו ליולדת. להקל אליה. עם כרוב את הגודש, ועם אוכל בריא כדי לחזק אותה ועם עוגת שמרים. שתהיה שם פשוט.
ואנחנו מחפשות לה בנרות מישהי שעברה את זה. בעדינות הכי רבה שנמצא, בודקות עם שתיהן אם אפשר "לשדך", אם היא מוכנה לבוא אתנו אליה. ומשאירות אותן לבד. ביחד.
ואנחנו לא מנסות לעודד ולומר: בטח מהר תיכנסי שוב להריון,
ולא מעיזות להגיד: תנסי להתנחם בנחת שבאחרים שיש לך בבית.
ולא מצייצות את : את עוד צעירה.
אנחנו מנסות לשם שינוי לסתום ופשוט להיות.
ואנחנו לא קוראות לזה עובר מת, או וולד. אנחנו קוראות לו התינוק. כי זה מה שהוא היה.
התינוק שלה.
* *
אני
ואני רוצה לחזור עשור וחצי אחורה. כשהתקשרת ואמרת בקול שבור: "היא מתה לי".
אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי נוסעת אליך בכל האוטובוסים. ונכנסת אתך למיטה במחלקת נשים. מחבקת אותך בחיבוקים ארוכים וחזקים. מנשקת לך את כל הכאבים. ומאכילה אותך שוקולד שהבאתי. מנסה להמתיק. והיינו שוכבות שם מחובקות ובוכות. והדמעות היו ממליחות את כל המתוק. והייתי מלטפת לך את הראש ולוחשת לך באוזן: "אוף. אוף. אוף. אוף."
רויטל וטיליזון גיקובס
מוצש - השבוע החדש שלך
איור Moran Barak
אבל זה כבר לפעם אחרת)
תודה על התגובה!