סיפור קצר, ישן מאוד מאוד. במבט לאחור נראה כל כך לא מלוטש. אבל אני כל כך אוהבת אותו..

להנאתכם:

קיץ. חם. כולן סביבה מזיעות. היא מפלסת דרך בין הנערות בחולצה הכתומה, מנסה להגיע הביתה. הביתה. מילה נשגבת כל-כך, טעונה כל-כך. מה הוא הבית? רק ארבעה קירות וגג. אך בשבילה הבית הוא הכל. קר לה בלב. ובחוץ כל-כך חם! בלתי נסבל לעמוד בחוץ, בלתי אפשרי לעמוד בפנים. ובתווך היא. יוצאת החוצה, אולי האוויר הטוב ירפא הכל. אך האוויר כאילו נעמד, בוש ונכלם במעשה האנושות. רוצה לצעוק: "לא בגדתי!". רוצה לזעזע את ההוא שם למעלה, שיקשיב לה. וכל-כך חם...

ומסביבה כולן זועקות. ואולי תצליח לכלוא את הרגע, לעצור את הזמן, שהקיץ לא יחלוף ויותיר אותה מאחור, פצועה וחסרת בית. והכל כל-כך חם. נדמה כאילו האדמה כועסת, בוערת מתחת לכפות הרגליים הרבות. רבבות-רבבות, נאחזים בכוח ברגבים-רגבים של אדמה לוהטת. והיא חושבת, אין דרך חזרה.

סתיו. הגשם הראשון עוד לא הגיע, אבל רוחות מתחילות לנשוב. רוחות חדשות, התחלות חדשות. הוא מנסה לשכוח ולא מצליח. יש מראות שאי אפשר למחוק. קולות, ריחות. ריח זיעה ועשן. ונדמה היה לו שהאדמה בוערת מתחת למגפיים, מנסה לסלק אותו מעליה. הולך ברחובות העיר, מנסה להתנער. רוח קרה פורעת את שיערותיו, את בגדיו, אותו. שתפרע, שתיקח, שתישא אותו מכאן הלאה-הלאה. טיפות ראשונות יורדות עליו, בתוכו. הטיפות הופכות לגשם. היורה הגיע מוקדם השנה, יגידו חכמים. כאילו שהעולם בוכה.

מסביבו ילדים צוחקים. מטרייה ראשונה, מגפיים. מרגיש כאילו לא יוכל לצחוק עוד לעולם. פעם גם הוא היה ילד, אבל 'פעם' היה כל-כך מזמן... מרגיש כאילו עברו שנים מאז. כאילו שהגוף נשאר צעיר אבל הנפש כל-כך זקנה. והוא חושב, אם יש אלוהים בשמיים.

חורף. הרחובות שוצפים קוצפים תחתיה, ואלו לא הרחובות שלה. זוכרת שלוליות, זווית של אור על המים. זוכרת הכל, לא שוכחת. כמה שתנסה, לא תצליח. והריח, הריח הזה שמחזיר אותה אחורה שוב ושוב. רצה בין שלוליות זרות, בין ילדים צוחקים. רוצה לזעוק: "איך נשאר הצחוק בעולם?", אך איש לא ישמע. אם היו שואלים אותה, הייתה מבקשת שיישאר הקיץ לנצח, שלא תצטרך להתעטף במעיל ההוא, הכתום, עם הריח שנשאר מהבוידעם ההוא, בבית שכבר לא קיים. בחוץ כל-כך קר, גם בתוכה.

מסביבה האוויר משתנה, שמיכות עבות נשלפות ממחסנים חשוכים, יוצאות אל האור. בשבילה, הקיץ יישאר לעד, חם ומלוח. מסרבת להשתנות, לשנות. רוצה לזכור את הבית, הנופים. רוצה קיץ תמידי, בלי חורף אפור שיכסה אותה, יבלע. בוכה עם הגשם. והיא חושבת, אם אפשר לבכות את הנפש.

אביב. ואיכשהו בין פריחה לפריחה הוא מוצא עצמו נובל. כאילו  הדמעות שבכו על כתפו חלחלו לתוכו והרעילו את השורש, אותו. מילואים ראשונים אחרי הקיץ ההוא, ועברה כמעט שנה. יושב בש"ג, מנסה לקלוט קרני שמש. "שמש-שקר", אימא שלו הייתה קוראת לה. נותנת אשליה של חום, אבל אין בכוחה לחמם את הלב הקפוא. מסדר את צווארון החולצה. אותו צווארון שנדבק לגופו מרוב זיעה בקיץ ההוא. מותח את צווארו לשמש השקרית ההיא, ועדיין קר לו. קר כל-כך.

מסביבו חיילים חוזרים ממטווח. ילדים שהפכו למבוגרים. ועליך אמרתי: הבטחתם יונה. ואולי תפרוץ מלחמה. כואב לו הלב. כאב פועם. לב שלא יידע לאהוב. ואיך יאהב אחרי שבגד במכורתו? והשמש השקרית ההיא, כמוהו, מנסה. תמיד מנסה. והוא חושב, ככה מרגיש כוכב נופל.

קיץ. ושוב חם כל-כך, והזיעה הזו שמחזירה אותה לשם. וכמה שרצתה שהקיץ ימשך לנצח, עכשיו היא רק רוצה לברוח ממנו. מהריחות, מהקולות. ואומרים חטופים. אומרים מלחמה. ואומרים שאם לא היו הורסים אותה אז, לא היו פורצות הלהבות מהצפון. זוכרת טיול אחד ל'צפון' ההוא, איך חזרו בסופו הביתה, לבית ההוא שאיננו. הבית שבגללו הכל ובגללו כלום לא. ועכשיו היא יודעת, החיים מתפצלים לשניים. אז ועכשיו. הבית, וכל מה שאינו. הקיץ ההוא, החורף שבא אחריו.

ומסביבה אנשים בוכים על אובדן. והיא רוצה לזעוק: "איבדתי!" אך הלהבות חזקות ממנה. ובאשר אבדתי-אבדתי. ומסביבה קיץ, והאדמה אשר אינה שלה- בוערת. והלהבות מאכלות אותה, אוהבות, שורפות באהבתן. והיא אבודה כל-כך בלי בית. והיא חושבת, וענן אלוהים עליי.

ושוב הקיץ. ארוך כל-כך. ובתוך הטנק חם ומחניק, והוא רוצה לנשום. ואולי לא היה צריך לאחוז באיש ההוא, האוהב, לנתקו מעל האדמה. ואולי הכל טעו, ואולי טעה אף הוא. כמו שה טועה במדבר, תר אחר מים. וכמה רצה שייגמר הקיץ ההוא, וגם זה שאחריו. וכל הקיצים וכל הקצים, עד קץ כל הימים. עשן מסמא את עיניו. נזכר בעשן אחר, אדמה אחרת. זמנים אחרים, עוד כשהיה אדם אחר. עוד כשהיה ילד. ואולי ילד שמנתק אדם מעל ביתו, כבר אינו ראוי להיקרא ילד.

ומסביבו אלפי אלפים של פרחים והרדופים, ומספיק רק גפרור אחד כדי להעלותם בלהבות השמיימה. ולוואי שלא היה שוב קיץ, שעונות השנה היו מתבטלות והופכות לחורף אחד ארוך-ארוך, נצחי. ואולי החיים מתחלקים לשניים: הילדות, ומה שבא אחריה. והוא חושב, ככה מזדקנים ילדים.

ומין עונה כזו, שהיא לא קיץ ולא סתיו. אולי כך היה התוהו ובוהו, החושך שעל פני התהום. אולי כך הרגיש אלוהים. בודד. אומרים, אחרי כל קיץ יבוא החורף. אחרי כל בצורת יבואו גשמי ברכה. אחרי כל עצב תבוא שמחה. וזו הנקודה הזו, שבה הכל מתהפך. והדמעות הופכות לגשמי ברכה. והבדידות הופכת לעולם ומלואו. וירא אלוהים כי טוב. והם חושבים, ככה נראית גאולה.

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

שוב נצבעים מי נהרִי

בכסף עננים

והרים מלאי סלע

ישנים בדמדומי האינסוף

כוכביי, ירחיי, שמשותיי, פנסיי ואורי הפנימי

רק הופכים את החלל למשהו יותר אפור

ופיסת הזוהר הקטנה נמשכת

אך כמה דקות.

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

יוצר אור,

בוא ראה חושך

או שֶׂה שלום,

ובוא ראה את הכל.

ליאב ויואב ונווה וניר ודור,

תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור

לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?

הלוואי שלא נצטרך שיפוצים

הכסאות שמורים לוותיקי המרום

החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום

ויש שידורים חיים מלמטה

והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא

וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים

עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים

ואור גדול בניגוד מוחלט

לעולם שממנו לא רואים כמעט

נצח שמיים ואינסוף

ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף

מה הלו"ז שם למעלה?

יש לו"ז בכלל?

נהנים מזיו השכינה?

חיים חיי כלל?

יש שם אחדות? יש געגוע?

הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?

ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,

איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?

גרעין של טוב? יש במה להאמין?

והבחירות שבפתח, וכל התככים,

תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?

יואב ודור וליאב וניר ונווה,

סליחה שהפרעתי לנצח מההווה

יש כמה ניחומי אבלים השבוע

ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע

יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה

ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה

אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה

תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה

תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול

רק פה בארץ הלב כבר חלול

דְּמָמָה פְּשׁוּטָה

בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.

לִשְׁטֹף רוֹצָה

מִקָּצֶה לְקָצֶה.

חֻרְבָּנָהּ -

בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.