קמתי ביום שישי עם שריטה מדממת לאורך כל הזרוע.
קמתי ביום שלישי שעבר עם וירוס ושתי חיידקים.
כל השבועות האחרונים קמתי עם דפיקות לב מהירות ושיער סתור ועיניים רטובות.
...

כל השבועות האחרונים מלאים בחלומות, אבל כאלו שהם מוחשיים בטירוף. בכל החלומות יש מוות של אדם או יותר שאני מכירה, שלהן ושלה ושל כולם.
אבל אני יודעת שזה חלום ואני נאבקת לקום. אני נאבקתי לקום כי ידעתי שזה חלום אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי להתעורר. ככה כל יום, נאבקת לקום ואני צורחת בחלומות וכולם סביב מתים וכל החלומות מלאים בהספדים והלוויות וצרחות וקולות של מעדרים מכים באדמה. וזה מוחשי כל-כך מצד אחד, מצד שני אני ממש יודעת שזה חלום ואני נאבקת לקום. ואני לא מצליחה. אני פשוט בתוך חלום רע רע רע ולא מצליחה להתעורר.
הינה, אני נאבקת- קמתי עם שריטה מדממת לאורך כל הזרוע. זה לא קרה סתם, אני מתהפכת ודופקת את הראש בקיר ואני יודעת שזה חלום ואני לא מצליחה להתעורר.
וקמתי עם חיידקים ווירוס וזה אחרי לילה שלם של חלומות מזעזעים שלא הצלחתי להפסיק לזוז במיטה ולנסות להתעורר
ואז אני לא רוצה לישון. לא רוצה לחלום ולא להצליח לקום ולבכות בלי סוף אחרי זה. אני מפחדת.
וגם אתמול שהייתי גמורה מעייפות וכל פעם שהתחלתי להרדם ישר תפסתי את עצמי כדי לא להרדם, כדי לא לשקוע בחוסר אונים הזה, בפחד המשתק, בכמויות של דמעות והספדים. בהאבקות הזאת לקום, בפחד הזה שאני לא יודעת מה אני עושה תוך כדי שינה. הדפיקות בראש בקיר ושריטות על הידיים
אין בי עוד כח לבכות.

באלי לחבק אותך כל כך חזק.

חושבת עלייך.