אני לא אוהבת
בדכ.
כי זה ככ עוקץ הרבה פעמים.
וזה לא נותן רצינות אפעם.
לא לקחת הכל ברצינות רבה מידי.
יש אנשים שיודעים להשתמש בה בחוכמה,
יש כאלה שפחות ובהחלט רואים את זה.
הגיוני
בסביבה שלי כמעט ואין את זה או שהרגישות שלי נמצאת בקיר ואני לא מרגישה כלום
בדרך כלל אני הציניקנית המובילה בסביבה
ובכל זאת מחשיבים אותי כאדם סוג של רציני.
תודה 
אבל אני לא העיפרון הכי מחודד בעניין הזה.
הקטע עם ציניות זה שהיא "ציניות, צינה, קור, קפוא לי"
אם רוצים ל______ (<השלימי מה שנראה לך מתאים) צריך רק להוסיף חיוך תואם/סותר שאפשר לעלות עליו,
לדוג', לומר משהו ממש מתנשא ולחייך חיוך שממש סותר את זה ואין לי מושג איך לתאר את זה
סליחה על זה שאני חופרת לך זה ממש לא בכוונה
משפט של המחנכת שלי לשעבר,
לא כולל ה"קפוא לי", זאת תוספת של מישהי אחרת

👍אנשים ציניים אני שונא
אני אוהבת,
אבל בתנאי שזה לא בזמן רציני או שאני רוצה שיהיה רציני,
ולא על חשבון מישו.זה עושה לי רע.
אבל עם אנשים מסויימים. כאלה שמביני גם את הציניות שלי..
לפעמים פשוט הציניות היא המפלט היחיד..
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול