מכניס ולוקח
בזרוע בכוח
חודר וצורח
מקלל ובורח





משאיר אותה יתומה
זעקותיה קורעות הדממה
עיניה מביטות ניכוחה
כבויות מתות באימה

צל לחישות
נדמה כסופה
מבקש לדעת
קץ לסבלה

רוצה למות
לברוח אל עצמה
להעלם ולאבד
את טיפת הגיונה

לאו דווקא,
בדרך הנכונה
שילוב של שתים
כמו פצע
שמוציא מוגלה
מכוסה
אך מגולה
חידות נפתרות
בשעת בין ערביים
עיינים עצומות
נפקחות בנתיים
היכל חסום
נפתח באחת
דממת שועלים
שיגיון נחת.

לו יכולתי למרק את חיי
להציגם כראי
שיראוני ערום ועריה
שיפענחו צפונות ליבי

לו הייתי
דג ששט בים
לו יכולתי לדאות
לו הייתי נעלם

לו היו שפתיי מפיקות
זמירות לאל עליון
לו היה שולחני ערוך
ולא נתוץ לאבדון

לו ידעתי לשורר
ולו מעט משיריי
לו הייתה בי דעת
לו הייתי שה איתן

לו היו כנפי נפתחות
ובוראות עולם של משתנים
לו היה קיים קצת שקר
בתוך ים של רחמים

אם הייתי
כבר יודע
מה כוחה של אהבה
אז לבטח
הייתי שומע
את צלילי הד נשמתה.

חיפשתי לי מילים
אך הם חמקו עברו
ונעלמו כלא היו

אני מלך המילים
נותרתי חסר מילים
ללא צלילים הסרים למרותי
ללא שתיקות נוטפות רגש
ללא הגיון
חסר ערך

נטול הכס
נטול שליטה
שרביט אדם
הפך
לעלה תאנה

מילים, מילים
חיים, חיים
שברי חיים
שברי מילים
עפים
חומקים
נעלמים

לו רק יכולתי
לו רק רציתי
לפרוס כנף
לדאות
אל עבר
שום מקום

אל עצמי.

לעולם לא עוד
הוא מילמל והבטיח
לעולם לא דמעות
יתערבבו בדם השיח

טיפות דמים
וזעקות שבר
כלים מנופצים
מתיזים איבר

וכחול ימים
שלוהט בשחור
ושיברון הדמים
זועק מן הבור

ולחישות פיות
נוטפות מור ואלם
ורסיסי חיים
זולגים מן הצלם

ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם
ועיינים מתות
בוערות בנהם

וכאב
של חתן דמים
הוא לי ולך

ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח בליבך














כתבתי את השיר על רצח,
הפיגוע בפריז ליתר דיוק
מה שהיה במערכת העיתון
הפעם העליתי אותו
בגלל אדם ישקר שזכיתי להכיר
ונרצח שבוע שעבר במהלך דייט בירושלים
שלום שרקי הי"ד


כלים מנופצים
מתיזים איבר

פצצות שמתפוצצות ומתיזות אברים לכל מקום
הן ברמה הפיזית והן בלבבות שמתרסקים לאחר מכן.

ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם

האיסלאם שהופך את המלחמה
כביכול שלו ל"מלחמת מצוה"
שמעיד לתרץ זאת בהוראה אלוקית
כגון אותם גברים שמשתמים בדת
כדי להצדיק את ההתעללות בנשותיהם.

ועיינים מתות
בוערות בנהם

עיני המחבל-
קנאות ואש דתית שרוצה לשרוף את העולם.

והדרך השניה
פתלתלה ומכוסה
שחור עצים
מתערבל בשתיקה
ערפל מוריק
מרקד בלחישה
ובסוף
כמו זורח
מאיר נר
אבוקה
אך למעשה
חשיכה שוררת
דממה ועוד שתיקה.

עת סובבנו אט
ברחבי הבירה
שירח משקיף מעלינו
שמעתי את שירת
רחשי ליבי
ששרים לך
שיר הלל

עת עצרנו
למול נופינו
דמינו לשמוע
את קול האל

מרכינים ראשנו
עמדנו דוממים
נוצרים במבט
זיכרונות ראשונים

ובעת כרעתי ברך
וביקשתי את ליבך
את פרחי אהבתי לך נתתי
לשים טבעת בידך

וכשעמדנו יחדיו
וחופת עננים פרושה מעלינו
בדוק של קדושה
שמים נפתחו
ומתוך הערפל
נראה הוד תפארה
ובשקט נשא קול

היו ברוכים
היו מלאכים
היו איש ואישה
לבנין איתנים.

כמה הוא חשוב לי.
אבל אני בספק אם הוא ידע אי פעם
הוא לא יבין, הוא יפרש זאת לא נכון
והמצב רק יחמיר.
לפעמים עדיף לשתוק, גם כשאתה רוצה
להתפוצץ מרוב מילים.
מרוב רגש שבוער לך בפנים.
ואתה יודע הוא חייב לצאת.
אז אתה שותק, וכותב...
כותב לו, כותב לך, כותב להם
את מה שהפה לא יוכל להגיד
אולי לעולם.
כי אמת עירומה לעולם תשאר
ובאין - מבט דמע
לעד ינצר.
אני שותק ואני אוסיף לשתוק
אבל אתם -
אתן חייבות לצרוח.

אני שטן ומלאך
שטן ומלאך
מלאך ושטן
והם חגים יחדיו
מסתובבים במעגלים
אינסופיים
נופלים, קמים
מתאווים, יגעים
מתהפכים.
בגוף אחד
סערה
מתחת לעומק
רוחשת עלטה
מתחת למים
ישנה ביצה
טובענית, מבעבעת
כוספת לנשימה
נעדרת
נהדרת
תשוקה
מלטפת
ולוחשת
דממה
רק דממה.

ועיינים
אבודות
בין אלף מבוכים
של דמעות
וריקנות
מבט ריק
מבט חלול
מת
כמו בובה
על חוט
נע כאחוז כישוף
כישוף כושל
כישוף כושל

נע ונד
נד ונע
קללת המת- החי
נהפכה לברכה
עם כאב עולמים
וצרחת אלמוות
עם זעקות וקללות
וכיסופי מוות

שיברון
הפך לחלום
והגיון
נמוג לדמיון
ופחד
חסר שם
מלא פנים
הפך למציאות
מפלצת חזון
הפכה לתפלצת
משוגע,
משוגע
משוגע, משוגע, משוגע
ודם אדום
כמו הלילה עצמו
עשוי מאש לוהטת
ששוצפת
ומבקשת
לשרופני חיים.

שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.

שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.

ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.

ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.

ואת פוסעת חרש,
הולכת מעודנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.




והאמת /
שאין אמת אחת או שתיים,
ציפור ברחה לי מהידיים,
והשקר בן חלוף.
(שלומי ארצי)

בחשיכת בין ערביים
הם
כוססים ציפורנים
נועלים מגפיים
גבוהים
שיסתירו את כל
מה שהם מפחדים
שיראו.

בחשיכה
הם רוקדים
ריקוד מתערבל
נעים במעגלים
זה סביב זה
יחדיו
כאחוזי טירוף.

הם חגים
מנהלים דיאלוג
כמעט נימוסי
כמעט
כמעט אנושי
מתחת לפני השטח
משייפים ציפורנים
מחכים.

מחכים לשעה
שבה יוכלו לתקוף
מתחת לקרקע
אורבת המפלצת
מחכה
מחכה
מחכה
דוממת
משוועת לדם
לחישות.

הוא ענה
היא שותקת
הוא גונח
היא זועקת
זעקות שנלחשו בעלטה
רסיסי דמעות
רסיסי חיים
במעטה של
מתנה.

והרוח לוחשת
נשכחות
מפיגה זיכרנות
מתמלאת כיסופים
למקום אחר
לעולם אחר
לצלילי זיכרנות
ורגעים.







"אני אדם משומקום
שמחפש לו
רק
סיבה
לנשום"
(אביב גפן)

את יודעת
אתמול חלמתי עליך
ראיתי אותך עטופה בלבן
עם שמלה וזר
מחכה לחתן
ראיתי את פיך הנפער
בשאלה
אך הד קולך לא הגיע לאוזני
רציתי לצעוק
רציתי לבכות
אך קולי נאלם
רציתי לדעת שעוד נותר לי סיכוי
להינצל
שעוד לא איבדתי כל
רציתי לשאוף לרצות ולגעת
רציתי רק מעט
לנשום.

וכשהד לחישותי הטמירות
נשא את אחרון כיסופי הנסתרים
החלו עיני ממטירות דמעות
נושאות זיכרונות, נוצרות רגעים

וכשדממת הלילה הגדול
איימה לבלועני חיים
נשאתי מבטי מעבר לאופק
אל המקום בו צוחקים המתים

חשבתי להתחכם
להביס את אחרון שברי האדם
אך מלך
ללא כס
ללא צלם
נדם.

ומי ישורר את אחרון רינוני
יזכיר את הד שברי מחשבתי
ומי יתאונן ויצעק ויגע
בכאב אשר שוכן בתוך לבבי

וחושך עמוק
עשוי ללא חת
נעוץ כחרב
בתוך סלע מצפוני

וקיסר שהפך
לעלם מת
ונשאר עתה
רק אביון חרישי

ונדם השיר
נמוגו צלילי
התו האחרון שנכתב בדמי
עוד נותר קצת חותם
עוד נאסף, עוד לא תם
את אשר ביקשתי על מיטתי






"עומק טוב נמצא בעומק רע
רק עמוק יותר..."

את לילה
אני חושך
שנינו משחקים
מחבואים.

את בוקר
אני אושר
שנינו מתערבלים
כמו זוג יונים.

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר
שכחתי.

ואת זוכרת
גם לתהות
על החיים
עלי
ועל אתי

ואת
נהרות ושצף אש
ואת מילים צלילים ונס
ואת תהום
ואת צללים
ואת יללת הרוח
בין ההרים.

ואת קוסמת
שמכשפת אותי
אליך
ואת נושמת
אבק דרכים
שמחול מדבר
בעקבותייך.

ואת פוסעת
שאור הכוכבים נוגע
בכפותייך
את נפתחת
פורשת זרעותייך
וצונחת
אל התהום.

ואם נגיד את האמת
בעולם אחר
אולי היה סיכוי
לפרוח

ואם נגיד
את האמת
כבר לא נותר
ממנה דבר

ואם נגיד
ואם נשתוק
ואם נזמר
עוד שיר
אחרון

ואם נדע
להאמין
שאולי
יגיע יום אחר

ואם נגיד
את האמת
שאין כבר
שום אמת
רק בור ריק
של אסונות

ומציאות
של הזיות
הופכות
חוזרות
ומתהפכות
בעיר אחת
של אסונות

ואם נגיד
את האמת
פשוט עייפתי
מכל המשחקים
מהשקרים
שבחיי
ממשחקי
המבוכים

ואם נגיד
שאמרתי די
ואם שוועתי
לפרח דל
למיטה חמה
לשמיכה קרה

ואם נגיד
או פשוט נשתוק
ואם נידום
או סתם נימוג
ואם נביט
ואם נסבול
ואם ניקח
ואם ניפול

ואם נגיד
אולי
והלוואי
ואם נזכה
לאורו של אכזר
ואם נביט
ואם ניפול
לתוך השווא
אל החלום.

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מרגיע אותך כשאת עצובה?
מי מחייך אליך בלילה
ללא מילים?
מי שר לך שירים
ללא תווים?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מייחל אליך בכל ליבו?
מי אורג לך שירים במסתרים?
מי כוסף אליך יותר מהחיים?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי חולם עליך גם כשקשה?
מי ילטף וימחוק את כל פחדייך?
מי יאמר לך שאת אהובה?

מי ישמור עליך בלילה?
מי יסתכל עליך במבט של אוהבים?
מי יחלום רק איתך לבנות לו בית?
מי ידע להתבונן אל הנשמה?

מי אוהב אותך
כן, מי אוהב אותך
יותר ממני...?!

חושך,צלמוות
קור שחודר לו לאט
דמעות של אהובה
שנופלות אט אט

ריח אדמה חרוכה
נישא באוויר
פרחים מלמטה
למעלה מלחשים

פרח נקטף
וקמל לו ברגע
נעלם,אבד
ונבל גם הרגע

לאיש לא יחסר
דמעה לא תרד
רק שקט יזהר
באש האמת

המנסר,החתוך בבשר החי
דם חיי זולג כמים
נשפך על חרון אף וכעס
מבלי תכלית ונסיון להבנה.
והם בצחוקם הגס
מביטים בי
צחוקם מהדהד באוזני
זמן רב אחר שהד קולם נדם
ואני יודע
שיום נקם עוד יגיע
"ואומר לך בדמייך חיי,ואומר לך בדמיי חיי"!

העייפות שבקצות אצבעותיי
מפהקת את אחרון פיהוקיה הטורדניים
מחשבות כבדות ללא נשוא
מהדהדות כאלף תופים
ומולי הליל
מצלצל חרישית
מזכיר נשכחות
מלטף הצרחות
ובהס הכל נודם

כשבובה בלי עיינים
בוכה בתוך כפור אפל
אצלי נעצמות השפתיים
כמתוך סרט נופל

ובאבוד קולי
אדמם בלאט
ובשיכרון כוחי
ארמוס דעת

ובעת שיברון
מחשבתי האחת
ינגון צליל
חיוורון המוות הנורא

ידום מיתר
ינתן האות
באבוד חיי
תנצנץ הבשורה.

ביום בו הלכת
השמיים הוריקו פתאום
ורוח חרישית נשאה מילותיי

ביום בו אבדת
זכרתי את הד נשימותייך
וכאב עז כמו דקירות סכין
חרך בבשרי

זיכרונות מתוך נבכי הנפש
צפו מעל פני השטח
נושאים את שמך בדומיה

מלאכי מרום נדמו
הס הושלך בעולם
כמו היה מבצרו של מלך
בשר ודם

וכשכאב שאול הנפש-באר הדמים
איים להכרעיני באחת
מצאתי בעומקי עומקים
את כוחי שאבד

נעול בתיבת שבעה מנעולים
עטור עוז והדר
אך כמו תיבת פנדורה נעלמה
משקיף אל עבר הגן

אך בטרם אגע
ואפתח את פיתוחי חותם נפשי
נגוזו צלילי
נשימת שלהבת כפור
נדמה באחת
ומבעד לפתח התשוקה
צנחתי.

אחר הצוהרים אביבי היה אותו היום, עת הבטתי חרישית באופק. גן הכוכבים שבשמיים החל כבר לנצנץ במלוא עוזו, ושלהבות גחלי השמש החלו במסעם אל עבר חציו השני של הכדור. וכל שרפי הלילה פרשו כנפיהם, ומבעד לשמיים שחורים כאור עצמו נגלו למולו מראות השמיים. לגבי דבר אחד לא היה לי ספק, הרגע הזה הוא רגע של פעם בחיים. או שמא רגע של פעם במוות. שנות אור רבות עברו מאז אותו היום בו הוריקו השמיים חרישית ורוח נושאת אבק אפפה הכל, עת השמים החלו ממטרים כדורי אש משל היו דרקון הפוער את לועו. אולי היה זה רק דרכי לזכור את אותו היום אך בליבות כולנו קיננה ההרגשה שזהו שחרו של עידן חדש, האם עידן זה יהיה טוב מקודמו או שמא שוב תשוקותינו הבלתי נשלטות יבאינו אל אחרית קצינו, בידינו הדבר. כלה דבר השמיים והארץ החלה לומר את דברה. עלו גלי הים, תהומות רבה פערו לועם והארץ זעמה כבמחול שדים. קור וסער החלו מכים בכל, ומעטים היו הניצולים. אבי לקחני בזרועתו ביודעו שאלו רגעיו האחרונים השליכני אל ספינת החירום ואמר: לך לדרכך בני, שליחות גדולה נפלה בחלקך היום להיות מושיעו של גזעינו, לך בכוחך זה והושעת את עמינו. אלה היו דבריו לי טרם הטסני מרחק אלפי שנות דור אל כוכב זעם זה בו הנני שוכן היום. אלי הטוב ריחם אלי וחונן אותי להיקלע לחווה נידחת באמצע שדה תירס שם זוג איכרים אימצני על חיקו ובין זרועות האם המגוננת מצאתי לי מקלט. אלה דברי לי לכם, שארית זרעי. אוי לי כי מעלתי בשליחותי אך מה אעשה וגזע כוכב זה הינו חלוש ותאב כוח ולא היה לי מנוס אלא לעת ככל יכולתי על מנת להושיעו. אוי ילדי גולו את חרפת גזעי מעלי ומצאו את שארית תקוותנו האחרונה. וטוהר אבותינו יהיה בעזרכם. לאו ידריך אתכם וישמש לכם כמנהיג לאחר לכתי אל קברות אבותינו. ואל תפחדו ממתן שם ושארית לזכרינו. רוע גדול ניצב באופק ואליכם להיות מוכנים כנגדו בבוא היום, בו יכה אתכם ללא רחם.
אלו דברי נאום קל-אל מכוכב קריפטון המכונה בפני בני האנוש בשם סופרמן.

אתם יודעים
מה זה
לשוטט בעולם
שרק הד פסיעותך
מארח לך לחברה?!

לדמיין את תכול השמים
ואוויר הפסגות
ולנשום רק ריק חיוור
של אלף אסונות?

ערים שנכחדו
מלאות בעפר
ולב שנדם
טמון עם אפר

ושלכת הסתיו
מוריקה חרישית
בבוא האכזב
מבכה היא שנית
את עומק השסע
מיני השנאה
בעמק לוחשת
מילות נחמה.

ופרח זרזיף
שקמל עד בלי די
זוכר נשכחות
נסתרות עד מתי
בו העצב ינבל
תעלה שוב שמחה
ושמים תכולים
ינהרו למולה.




"שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס
לשמים מתגשם
וחוזר..."

(שלומי סרנגה, מקום אחר)

הוא ידע תמיד שהרגע הזה יגיע
אצבעות ידיו דיגדגו
האור נע סביבו כבתוך מחול טירוף
הוא לא זכר איך הגיע לשם או מה הוא עושה
הוא רק ידע שיש לו משימה גדולה מידי
מכדי לשכוח אותה.
הוא ניסה להיזכר
שואב כל קמצוץ של זיכרון מתוך נבכי מחשבתו
במעומם התחילו מנגינות הזיכרון לשוב אלי אט אט
הוא נזכר בבית קטן בערבה
גינה מטופחת, פרחים מנצנצים מכל עבר,
ילד וילדה משחקים בגשם.
הוא פתח את השער חרש
נחוש בדעתו לסיים את הפגישה בהקדם האפשרי.
האדם שבא לפגוש
"האדם ההוא" קרא לו בינו לבין עצמו
לא היה איש שנעים לפגוש
"ככל שאסיים את השיחה מוקדם יותר כך ייטב" חשב לעצמו בזעף.
אבני החצץ חרקו תחת מגפיו
אך מעבר לכך דבר לא השמיע קול
כאילו העולם עצמו נעצר בשער בחצר
לא המיית פרה, לא נעירת חמור דבר לא חדר את מעטה השקט.
הוא המתין לו בצללים עם שתי כוסות ג'ין על השולחן
הוא התיישב מולו והמתין.
הזר בלע בשקיקה את הכוס הראשונה ולאחריה מבלי להניד עפעף בלע גם את הכוס השניה.
הוא גרגר לרגע ואז פתח את פיו, קולו היה נשמע כקול שמגיע ממרחקים, קול שלא נשמע בעולם זה זמן רב מידי.
"אתה יודע מי אני ויש לי שליחות בשבילך" הזר הניח בידו קופסה יפיפה מעוטרת בתכשיטים רבי עוצמה וקסם וצבועה בצבע שיברון לב.
"קופסה זו נועדה ללורד נעמן" לחש לו
"לא לאיש מלבדו אסור לאיש מלבדו לפתוח אותה" התרה בו.
האיש עזב את החדר כלעומת שבא, מבלי משים החלו רגליו לפצוח בהליכה מהירה משל שלטו הם בו ולא הוא בהם.
כששם לב לכך מצא את עצמו כבר ביעד אליו שלחו הזר.
לפתע הוא חש דחף בלתי נשלט לפתוח את הקופסה, הוא ניסה להילחם לזה לרגז הזכיר לעצמו את עוצמתו של הזר
ואת כוחו האינסופי. אך במשנהו לא הצליח לעמוד בפיתוי ופתח את הקופסה.
בפנים על מאבד עלי שושנה אדומים כדם נחה לה יד
ולא סתם יד, הייתה זו יד של ליידי עשירה עוד לפני שהבחין בטבעת הזהב משובצת היהולמים היה בטוח בכך.
העדינות של האצבע הזו, פיתולי הקווים העדינים לא הותירו מקום לספק שאין זו יד של משרתת.
קריאת תדהמה פרצה מפיו שהבליחה בו ההבנה
כי אין זו אלא ידה של אשתו של לורד נעמן.
אחוז חלחלה סגר בחבטה את הקופסה, הוא תמיד היה מודע לאכזריותו של הזר אך רמות כאלה של סדיזם הותירו אפילו אותו אחוז אימה.
הוא עמד שם בפתח טירתו של הלורד
והרגיש שעמוק עמוק בתוכו תמיד ידע
שהרגע הזה יגיע...

התאמיני בי
גם כשאבד התום
התאמיני בי
גם כשאבד החום

התאמיני בי
גם כששגאיתי
התאמיני בי
גם כשחשכתי

בעולם של שטויות
מבוכים,תהיות
כולנו באותה הסירה.
נבוכים ונופלים
משתטים,צוחקים
לעבור את הלילה הבא.

כמו אלוהים
כך חושבים וטועים
מסתובבים בעולם.
משועממים ומחפשים
ולעולם לא מוצאים
את האושר הנעלם.

כי למרות הכל
אנחנו בני אדם
ששוגים יותר מכולם.
אך איננו יודעים
ממשיכים,מכחישים
כביכול ליבנו נדם.

אך מנגד אמשיך
להעיז,להביט
אל תוך עייניך
ואבקש אז בקול
מבוייש אך נבון
סליחה על רגשותיך

והאפור יתגלה
נוצץ,יפיפה
ויאיר את כל הצבעים
ואזי אדע
עווני אשא
עד סוף הימים










מנגינות מדומות, משטות, מזייפות
מטשטשות לי את שביל הזהב
מתנגנות בי, משקרות לי, מציקות.
רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך
וסמכתי עלייך שאת תגלי לי את הדרך.
ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך
התהלכתי שולל עד לכאן.

אני רואה, אני מרגיש
אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול
אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל
אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן

אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים
רוקדים ונשרפים לאורו של ירח,
להשתגע, להתבדח,
סתם כי מישהו רצה כל כך
להרגיש כמו איזה מלך

(עמיר בניון,הכל עד לכאן)

כאב עמום הפנה מקומו
לזעם עצור
שעולם החל לנוע
כבתוך מחול שדים
עלים מוללו
צללים יללו
ואני
בערתי מזעם.

כשעולמי חרב
כאחוז טרף
חיפשתי מוצא
או לפחות קצת מקלט
ידים מגוננות
נהפכו לצרחות
הקאות, הכאות ודם.

ואלוהים שצחק
עם מרפי שצעק
שגיון, שיגעון, נגיחות.

ועצור שזעק
ודימם וצעק
ואצלם?!
רק נביחות...

ומילים שצרחו
את כאב השתיקה
שעצר בעצמו
מבלי די

וסבל חדש
שחשב שנדם
עוד שב, פרח
ואז שוב נרדם.

אם תביט
אל כחול השמים
הניבטים באופק
כשהעננים זזים

אם תדע להקשיב
לקול הנפש
גם בשעות
שהאוהבים נפרדים

אולי אי שם
בין פיכחון לאשליה
תחזור להאמין
בהם - בעצמך

מתוך כאב
תצמח תקווה
מתוך האין
תשאר אתה

כי יום חדש מגיע
נושא בכנפיו בשורה חדשה
עוד אופק ממריא
מעבר לרוח
הגיע היום
בו תהיה עצמך.

הוא נכנס לחדר והצדיע.
המפקד הורה לו בניד ראש לשבת.
"למה אתה כאן?" הוא שאל.
הוא הביט לו הישר בעיינים ואמר:
"כי החלטתי שמפה אני יוצא רק באחת משתי האופציות,
או בתור קצין,
או בשקית."

היה ואבד
עודנו בדד
רוצה לחזור לעצמו

ואתה זוכר
צליל מתעורר
מנגינה שנושאת אותו

למחוזות אחרים
רחוקים נושנים
כמו מקיץ משנתו

ועתה אחר
שמח,זוכר
את עומק דברו



"ישנו קו דק מאוד שמפריד בין עומק לדיכאון"
הגענו לראשון אך לא יכלנו להכילו די זמן
גופנו לא עמד בעומס... אז הוא ברח...
אבל מה אם אתה לא יכול לברוח?
כי אין לך לאן?
ואתה רוצה... כל כך רוצה!!!
כי זה קשה! כי אתה חנוק ולא יכול יותר!!!
אבל שום סירה לא תשא אותך לנינוה?
כי אחרי הכל... זה אתה...
ומעצמך אולי אפשר לברוח,
רק עד הסערה...

אתמול נעלם
מחר נדם
ועתה רק שקט נשאר

דממה מלטפת
מערפלת,לוחשת
על הסוף המר

ונשמתי זועקת
בוכה מיואשת
על אודות האכזר

האש תשיב
ברגע משיב
את נהמת העכבר

וזיכרון יגעש
לפתע נרעש
ממוטט חדרי הענבר

ועתה נעלם
ההד הנדהם
מאותו גורל נמהר

משמים
הד ניתז
והדף אלף מבועי תבל

משמים
רעם צץ
והארץ רעדה כצל

וקול אימים משווע
זועק יללות שמחה
בינות לכאב ולשיברון
עוד נשמעת מנגינה

כבישי הנפש
דרך הסתרים
שבילים אבודים
צצים ונראים

ועם שאבד
ביום חשוך של שמחה
עוד מעט ויוותר
לבדו בדממה

ולו תשכילו
רק להביט
מעבר למראה הנשקף
אולי תצליחו
להאמין
לקול הרפש
שזעק

לבד
והיאוש שוב עולה ומפעפע
בודד
בים של פיתוים שוב טובע
נפרד
בין גלים לשכחה מתגעגע
והוא
עוד מעט כבר משתגע

נשמה כלואה בגוף
רוצה לזעוק
צלקות שנחרטו בלילה
בחשיכה אז מצאה מקלט
ואילו עתה המפלט הפך לכלאה

לו יכולתי לזעוק
את כאב הדמים
על אובדן ושיברון
של תמימות
לו יכולתי
לספר במילים
על הזעם, הכאב
והרצון למות

אך באין מילים
אזעק דמעותי
תחת סלע השטן
ובעת אשא ידי
לקטוף שושנים
רק קוצים אראה
אל מול עיני

היה ילד
שבגר מבלי דעת
אך נשאר עוד כזה
רוצה לחבוק וגם לגעת
עוד בדובי כשקשה
ועולם אכזר
שהחריב את חייו
בית נתוץ לרסיסים
משפחה מתרפקת
משפחה מתפרקת
כאב, כאב
וצללים.

קול מצהלות ילדים
עת הזמר מפציע
ועינוגי פעמונים מנגנים
ניגון אינסופי ומפתיע

צלילי שלכת נופלים
ואנו באמצע
מבטים לפתע נפגשים
בזוהר הרקיע

עיתים שמחים
עיתים נובלים
ריקוד מתערבל
מבעד לעננים

ובטרם חרש בלאט
תחת פתח חלונך
אשא עיני אל-על
ואפגוש במבטך

ענוגה-נאווה
היפה בנשים
כפרח הרימון רקתך
סוגה בשושנים

ובעת אנדור
נדר קודש עולמים
על אצבעך ענדי לעד
זר שילומים

שבועת עולמים
לנצח תבער
הנני-אלוף נעוריך
נושא שיר נמהר

מלאך לבן ממעל ירד
ואל ליבה חדר לו חרש
שמיים רעמו באש ועפר
עת ניצתו לבבות הרס

והאביר על הסוס
שינה את אורו
ולאלוף בשחור אז הפך

ומחלום מקיצה
אבודה וסתורה
מחפשת את שלהבת הפך

ימים עברו
ליבה כמו נדם
מנגינות חשיכה היא לוחשת

שגיונות ודמעות
רגעים זיכרונות
בדום סערות נתלשת.

יד מול יד
לוחשת, מייחלת
התאזין? התשמע?

את קולה לא תהין
עוד שמוע
עת מיתרי קולה נדמו
בין שחפת חרישית
וצהלולי ילדים
בין אוושת הרוח
וימים לוחשים

היא עוד כאן
מלטפת
בין שברי אבנים
ועלוות העלים
היא עוד כאן
נוכחת, שותקת
עטויה כיסופים

ואתה מושיט יד
מייחל קצת לגעת
בפיתוחי החותם
בסוד נשמתה הנכספת
להביע מילות אור
מחוללות פלאים
להנגיש את עמקי כיסופי משאלותיה
אל לבבות האנשים

ולוואי וסוד קסמך
יוסיף להלך בעולם
כציפור כנף נושאת שיר
כזמיר מזמר על עצי התמיר
כשמש עטויה מחצלת זהב
כאופק מוריק בין שלכת לסתיו

כספתי, ייחלתי
נשמתי עמוקות
נשאתי זיכרונה החיוור
עטופת השתיקות

רחל, אוי רחל שלי
לו יכולתי רק לגמוע עוד מעט
מהאוקיינוס האין סופי של נשמתך
לו יכלו מילותייך שנית
להביע את רחשי ליבך

לו היו שמיים הופכים ליריעה
והימים לדיו
והעולם עצמו היה נוצק
לנוצת זיו הודו
לא היו מספיקים
כל רזי העולם
להביע את עומק תמותך
ואת כאבך האכזר

כמו מילות אהבה
כמו משורר גלמוד
כמו אושר שחלף
כמו ילד אבוד

את הלכת ואינך
נמוגה באפלה
ואני ייחלתי רק עוד קצת
לגעת באהבתך הטמירה.

שנינו/כפיר גולן

ובא תחבק אותי
עכשיו חזק חזק
תלחש שאתה אוהב
שאני כבר לא לבד

ובחוץ הגשם
עוד יורד בלי הפוגה
אתה נושם אותי לאט
מחפש קצת מנוחה

לפעמים צוחק
לפעמים בוכה בלי קול
כשהעננים שבים
להיות או כבר לחדול

מישהו חיכה לחושך
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

מישהו בוכה בלילה
מישהו רועד מקור
כשהפחד שוב דופק
נעלם גם הדמיון

ואיך אפשר לברוח
שהחושך כה בוער
והפיתוי עמוק בלילה
ובשקט שוב חוזר

על ימים ללא לילות
על שתיקות מלאות צרחה
עלי וגם עלייך
על כאב הנשמה

מישהו חיכה לאושר
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

ואת לוחשת-בוא אלי
תהיה קצת אמיתי
תעצור את המרדף הזה
תדבר קצת גם איתי

ושבענינו נמוג האור
את צוחקת אל החושך
שני ילדים בתוך מדבר
עייפים כבר מהצורך

אל הבדידות האפלה
אל הים והדמעות
שנינו שוב סוף סוף ביחד
מול הים והשתיקות.

עת שתיקות/כפיר גולן

עת שתיקות
ואת עומדת בצד
מביטה בי שוב
ואני מכסה את פניי
ואת נואשת
מחכה להפוגה

עת שתיקות
ואני שוב בורח
ענן אפור מתקרב במזרח
עיינים עייפות, לב רוטט
ואת עודך כאן
לבד

עת שתיקות
ואת עוד מחכה
מאמינה בי גם ששכחתי
מה היא אהבה
יודעת שעוד אחזור
אל חיקך בלחישה

עת נשיקות
כנפי מלאך מחפים
חוף מול חוף
יד ביד אוחזים

ובואי
תפשטי את ידיך
הנשואות אל על
הכוספות ומבקשות
טיפת מרגוע

ובואי
הסירי את מרבד העלים
שטווית בלכתך
בדרך זרועה בוץ
וסופות

ובואי
לטפי את שלהבות נשמתך
את מחולות כיסופייך
חוללי שנית
כשתיקה רווית מחשבות

את אש רוח נפשך
הוסיפי לחזות
את אושר מבט עייניך
נשאי שנית

ובואי
הכניסיני תחת כנפייך
כגונן אם על עוברה
לחשי מילות אהבה
בין מפלי האימים
של סערות חיי

ובואי
בין לילה
לאיילת השחר
בין עומק כוסף
לים מרובד
בין כניעה חרישית
לתוך זרועות הלבד

האירי שנית לילותיי
חשפי את אור טוהרך
הנגלה עתה
למול ירח
שותק.

לך
שעוד לא זכיתי להכיר
האם את שומעת
האם את יודעת
את כיסופיי אלייך
בלילה?

עת כל אנשי הבוקר
נמים את שנתם
ורק מעט אנשי לילה
עוד ערים
אני משווע לשמוע
את צלילך
את טפיפות רגלייך היחפות
הנושאות אותך
אל גני
בין ערוגת הבושם
ופרחי המור
בין ציפור שיר
נושאת מזמור
בין אופק מוריק
נושא אהבה
אני מחכה לך
אהובה.

והלוואי
וכבר תבואי
כי אני כה
מלא געגועים
והלוואי
וכבר תגידי
נגמרו התירוצים
והלוואי
שאגלה שוב אותך
ונתחיל מבראשית
לצעוד יחדיו בשבילי החיים
לצעד יחדיו
חרישית.

ואולי תבואי
כמו זריחה חרישית
באופק מוריק
תסירי את עלוות העלים
החונקת אותי
מבלי משוא

ואולי תלטפי
את הריק בחיי
המשווע וכוסף
כל כך
אלייך

ואולי
בין פיכחון לאשליה
תהיי שם ניצבת
לבטח
איתנה

ואולי
בין קרעי חלום
למציאות נושכת
בין מכאוב ודמעות
והזייה מצולקת
אגלה אותך
שנית כבראשית
נושאת עוז והדר
כשתיקה חרישית.

ואולי
יום יבוא
שוב נלמד לחייך
בין שבילי החיים
נצעד אל ביתך
בין שדות ופרחים
ואגמים צוהלים
תפתחי את ליבך
אלי
לעולמים.

ובואי עכשיו
תפרקי לי את הלב
כמו טיפת זיעה
מלוחה ביום שרבי
כמו יקיצת ירח ערפילי
בליל סער
ושתיקה.

ובואי
תעיפי את שמיכות
חדרי ליבי האטומים
תלחשי לי משאלות
הישר אל תוך הנפש
תפרטי לי על מיתרים
שכבר מזמן שכחתי
תנערי את שכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי
נשמתי.

תלחשי
בשקט בשקט חזק
שאת אוהבת
תחבקי
כמו שמזמן לא קיבלתי
את האור בעיני
והטעם שבא אל חיי
תלטפי, תחבקי, תלחשי ותגידי
שעכשיו הכל
אפשרי.

ומול ירח
שותק
נלחש את שלהבת נשמתינו
הצופנת שתיקות רווי חלומות
את מיסתורי כסופינו
נגלה שנית
עירומים למול ירח
המגלה את פגמינו
המלטף ומאיר
את האושר
של שנינו.





"את האור בעיניי
והטעם שבא אל חיי
רודף אהבה בימים
איתך שוב הכול אפשרי..."

תני לי לאהוב
אותך
כמו פעם
באהבה עזה
מחממת
לא שורפת

תני לי לאהוב
אותך
כמו סערה
סוחפת
לא הורסת

גלי לי שנית
את רזייך
את האור
הבוהק בעייניך
את האושר
הזריחה
את הפרח האדום
בשקיעה

תני לי הזדמנות
לגלות שנית
את ליבך הנסתר
את עומק תומך
בעת להט נסתר

תני לי שוב מהאש
שבוערת בעומק תשוקתך
תני לי לנשום שנית
להרוות את צימאונך

תני לי אושר
שמתערבל עם חושך
מחובקים יחדיו לעד
אוהבים.

תני לי להרגיש
איך זה שוב למות
קחי את חייך שנית
כמו לפרוח בטעות

תלחשי לי
נשיקות ענוגות
בעת סהר
שיברון חלילית
תני לי לחוות
סופית
את אסון חייך
מכה לילית

תני לי טיפת
אושר מלוח
כמו קרמל
שפתיים מרפרפות
כנפיים לוחשות
עולם שותק
ונמוג
להט חלילים
מלא עשן
בחשיכה המלהטת
המתערבלת
היפיפה.

לפעמים את נחשפת,
כמו איזה חיוך קטן שמבליח.
שמראה שיש משהו מעבר,
משהו שרק אני עוד רואה בך.
יודע שהוא תמיד קיים,
מתחבא לו אי שם.
מחכה לשעת אושר-כושר
שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.
אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.
ושאני מנסה להתקרב
לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך
את נסגרת.
כמו פרח לב הזהב
שהרגיש שנגעו בו,
דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה
שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו
דווקא אז הוא נסגר.
אבל אני יודע,
אני רואה את האור שעוד בוקע
מבין החרכים.
שעוד נמצא שם,
קבור מתחת לאינסוף שכבות.
ואני מאמין בך,
גם שאת שכחת מהי אמונה.
אני פה,
למרות הכל
גם שאת שכחת
מהי אהבה.

ולפעמים
לפעמים הלב מדמם
את משברי החשיכה
הכאב והבדידות

ולפעמים
ידים מחבקות
הופכות לאגרוף קמוץ
בזעם

ולפעמים
בלילה
אני נשבר
פורק את הזעם
שלא נותן מרגוע
את הכאב שמאכל
את הריק השחור
שבנשמתי

ולפעמים
לפעמים אני כוסף
אלייך
עד עומק הוויתי
הכוספת
שתיקות רווי חלומות

ולפעמים
את מתגלה לרגע
כמו קרן אור
בחשיכה חרישית
מבליחה לרגע
ואז נחבאת
מזכירה לי שעודך כאן
מחכה

רק רציתי שתדעי
שאני מתגעגע
בין כאבי בדידות חרישית
ודמעות שלא יודעות מרגוע
בין צפיה חרישית ללילה
ולאור שיגאל את סיוטיי
בין עצב לזעם אצור
בין אושר חרישי רחוק טמון בצור

אני נזכר
בנשמתך
בשלהבת הליל החרישית
שעוד היינו יחדיו
בזמן אחר
רחוק מני ים
טרם בואנו לעולם נסתר זה

אני נזכר
בנשמתך האצילית
שחיבקה אותי
ברוך
שהאיר את חשיכת הליל
האפל ביותר

והלוואי
והלוואי שכבר תגיעי
כי אבדה לי הדרך
הדרך אלייך








"אתה תמיד אומר
שלאנשים הפשוטים קשה יותר להסתבך
כי הם לא מחפשים ממה לצאת..."

יש ירח בשמיים
שמשקיף אלינו עכשיו
גם הוא כמהה
להיות שלם
כמו שנינו

יש ירח בשמיים
שאורו כה נסתר
מאז היותו לחצי
הוא אוגר את קרנם
של הכואבים והבודדים
הוא סופח אל קרביו
את כאבם הקרוע
הנזעק עלי אכזב
לאור ירח חיוור
הנישא אל על

בשעות החשוכות
באים חבריו
הכוכבים
ללטף את משברי כאביו
לתת לו מעט מאורם הזועם
למלא את החסך והריק השחור
שבתוכו
מנסים להרגיע
לומר שהכל יהיה בסדר
שעוד יבוא יום
והוא שוב יהיה
שלם

והלוואי ואף אנו
הזועקים של שלהבות נשמתינו
הכוספות זו לזו
למול ירח שותק וחיוור
נדע יחידו להתאחד
וקולותינו ינשאו
עם הרוח החרישית
הנודדת ברחבי העולם
ומפגישה שנית
נשמות אבודות
הכוספות כל כך
לאיחוד







"בדיוק כמו הירח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות
אלמד לזרוח..."

פעם היה אלוקים
ואז הוא מת
טוב, לא ממש מת
יותר מת בתוככי
כלומר... אני חושב שזה מה שקרה
שתמר עזבה אותי כל העולם שבניתי סביבי
התפרק באחת
ונשארתי ריק, כל כך ריק
שיכור, מחולל עייף ויגע
ובתוך הריק הזה נשברתי
ועם השבר נשברה גם האמונה
זה התחיל עם הציצית שאף פעם לא הייתה
אהובה עלי במיוחד, במהירות התעופה
היא מצאה עצמה מונחת בקרן זוית
מחכה לשעה שאגאל אותה מכאב בדידותה
קצת כמו ליבי היגע והכוסף
אחריה הגיעה תור הכיפה
אט אט כל יום ויום היא הצטמצמה לה
יותר ויותר כמו ליבי ההולך ומצטמק לו אט אט
כמו שזיף מיובש שאבד וחינו
אני זוכר את אותו היום
בו הכל השתנה
קמתי בבוקר, פתחתי את הפייסבוק
והכותרת שנזעקה מול עיני
לא הותירה מקום לספק:
"בואו לראות את שירו החדש של הזמר חנן בן ארי"
היא זעקה, באותיות קידוש לבנה
נכנסתי ללינק- חצי משועמם, חצי מצפה
וממה ששמעתי צימרר אותי עד עומקי הוויתי
שחנן עלה וזעק "מה אתה רוצה ממני, מה?"
אני זעקתי ביחד איתו
את משברי הכאב והבדידות, את הבכי בלילה לכרית
שהייתה היחידה שהייתה עדה לדמעותיי הרותחות
את צלקות הכאב, והשיברון זעקתי באותו היום
כפי שלא זעקתי מימי
אפילו לא ביום שבו נתנאל מת
והשמים הפכו שחורים משחור
וגשם זלעפות ניתך ארצה
משל אף השמיים בוכים ביחד עימנו...
השיר נשא אותי הלאה הלאה
למקום אחר ולזמן אחר
נזכרתי במבט עיניה
העיינים שכה השכלתי להבין, לדעת ולהכיל
העיינים שדרכם אלף מבועיי החיים ניבטו דרכם
נוטעים ומנביטים בי זרעים קטנים
של פריחה וליבלוב
וכאבתי, ורתחתי, וכאבתי
כפי שלא כאבתי מימי
בזעקה שאין שניה לה
בגעגועים אינסופיים שאין בלתם דבר
התאחדנו יחדיו
אני, היא, השיר והמנגינה
בעולם אחד
בלב אחד
בכאב אחד.

ערוץ 7 ראשי
פורומים
עדכני
מסרים
שיחה אישית
עריכת מועדפים
כרטיס אישי
חיפוש...


ראשיפורומיםלקראת נישואין וזוגיותובואי
שרשור חדש
פורום לקראת נישואין וזוגיות
בהנהלת: יעל מהדרום, ניצנים, קוד אבל פתוח
ובואי מזמור לאל ידי

ובואי
תפשטי את ידיך
הנשואות אל על
הכוספות ומבקשות
טיפת מרגוע

ובואי
הסירי את מרבד העלים
שטווית בלכתך
בדרך זרועה בוץ
וסופות

ובואי
לטפי את שלהבות נשמתך
את מחולות כיסופייך
חוללי שנית
כשתיקה רווית מחשבות

את אש רוח נפשך
הוסיפי לחזות
את אושר מבט עייניך
נשאי שנית

ובואי
הכניסיני תחת כנפייך
כגונן אם על עוברה
לחשי מילות אהבה
בין מפלי האימים
של סערות חיי

ובואי
בין לילה
לאיילת השחר
בין עומק כוסף
לים מרובד
בין כניעה חרישית
לתוך זרועות הלבד

האירי שנית לילותיי
חשפי את אור טוהרך
הנגלה עתה
למול ירח
שותק.
כ' תמוז 21:07
אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב...



"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"



ורק אני
מרוב כאב,
כותב

תגובה פתח תגובות (27)

לך מזמור לאל ידי
מדהים n.l
תודה. מזמור לאל ידי
איזה יופי! מחפשת^
ואולי מזמור לאל ידי
מדהים ונוגע.. תודה על השיתוף. שבותי
ובואי מזמור לאל ידי
תני לי מזמור לאל ידי
תני לי לאהוב
אותך
כמו פעם
באהבה עזה
מחממת
לא שורפת

תני לי לאהוב
אותך
כמו סערה
סוחפת
לא הורסת

גלי לי שנית
את רזייך
את האור
הבוהק בעייניך
את האושר
הזריחה
את הפרח האדום
בשקיעה

תני לי הזדמנות
לגלות שנית
את ליבך הנסתר
את עומק תומך
בעת להט נסתר

תני לי שוב מהאש
שבוערת בעומק תשוקתך
תני לי לנשום שנית
להרוות את צימאונך

תני לי אושר
שמתערבל עם חושך
מחובקים יחדיו לעד
אוהבים.

תני לי להרגיש
איך זה שוב למות
קחי את חייך שנית
כמו לפרוח בטעות

תלחשי לי
נשיקות ענוגות
בעת סהר
שיברון חלילית
תני לי לחוות
סופית
את אסון חייך
מכה לילית

תני לי טיפת
אושר מלוח
כמו קרמל
שפתיים מרפרפות
כנפיים לוחשות
עולם שותק
ונמוג
להט חלילים
מלא עשן
בחשיכה המלהטת
המתערבלת
היפיפה.
כ"א תמוז 07:09
אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב...



"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"



ורק אני
מרוב כאב,
כותב

תגובה
לפעמים מזמור לאל ידי
לפעמים את נחשפת,
כמו איזה חיוך קטן שמבליח.
שמראה שיש משהו מעבר,
משהו שרק אני עוד רואה בך.
יודע שהוא תמיד קיים,
מתחבא לו אי שם.
מחכה לשעת אושר-כושר
שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.
אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.
ושאני מנסה להתקרב
לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך
את נסגרת.
כמו פרח לב הזהב
שהרגיש שנגעו בו,
דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה
שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו
דווקא אז הוא נסגר.
אבל אני יודע,
אני רואה את האור שעוד בוקע
מבין החרכים.
שעוד נמצא שם,
קבור מתחת לאינסוף שכבות.
ואני מאמין בך,
גם שאת שכחת מהי אמונה.
אני פה,
למרות הכל
גם שאת שכחת
מהי אהבה.
כ"ז תמוז 07:10
אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב...



"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"



ורק אני
מרוב כאב,
כותב

תגובה
ולפעמים מזמור לאל ידי
ולפעמים
לפעמים הלב מדמם
את משברי החשיכה
הכאב והבדידות

ולפעמים
ידים מחבקות
הופכות לאגרוף קמוץ
בזעם

ולפעמים
בלילה
אני נשבר
פורק את הזעם
שלא נותן מרגוע
את הכאב שמאכל
את הריק השחור
שבנשמתי

ולפעמים
לפעמים אני כוסף
אלייך
עד עומק הוותי
הכוספת
שתיקות רווי חלומות

ולפעמים
אתה מתגלה לרגע
כמו קרן אור
בחשיכה חרישית
מבליחה לרגע
ואז נחבאת
מזכירה לי שעודך כאן
מחכה

רק רציתי שתדעי
שאני מתגעגע
בין כאבי בדידות חרישית
ודמעות שלא יודעות מרגוע
בין צפיה חרישית ללילה
ולאור שיגאל את סיוטיי
בין עצב לזעם אצור
בין אושר חרישי רחוק טמון בצור

אני נזכר
בנשמתך
בשלהבת הליל החרישית
שעוד היינו יחדיו
בזמן אחר
רחוק מני ים
טרם בואנו לעולם נסתר זה

אני נזכר
בנשמתך האצילית
שחיבקה אותי
ברוך
שהאיר את חשיכת הליל
האפל ביותר

והלוואי
והלוואי שכבר תגיעי
כי אבדה לי הדרך
הדרך אלייך








"אתה תמיד אומר
שלאנשים הפשוטים קשה יותר להסתבך
כי הם לא מחפשים ממה לצאת..."
א' אב 14:59
אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב...



"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"



ורק אני
מרוב כאב,
כותב

תגובה
יש ירח בשמיים מזמור לאל ידי
יש ירח בשמיים
שמשקיף אלינו עכשיו
גם הוא כמהה
להיות שלם
כמו שנינו

יש ירח בשמיים
שאורו כה נסתר
מאז היותו לחצי
הוא אוגר את קרנם
של הכואבים והבודדים
הוא סופח אל קרביו
את כאבם הקרוע
הנזעק עלי אכזב
לאור ירח חיוור
הנישא אל על

בשעות החשוכות
באים חבריו
הכוכבים
ללטף את משברי כאביו
לתת לו מעט מאורם הזועם
למלא את החסך והריק השחור
שבתוכו
מנסים להרגיע
לומר שהכל יהיה בסדר
שעוד יבוא יום
והוא שוב יהיה
שלם

והלוואי ואף אנו
הזועקים של שלהבות נשמתינו
הכוספות זו לזו
למול ירח שותק וחיוור
נדע יחידו להתאחד
וקולותינו ינשאו
עם הרוח החרישית
הנודדת ברחבי העולם
ומפגישה שנית
נשמות אבודות
הכוספות כל כך
לאיחוד







"בדיוק כמו הירח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות
אלמד לזרוח..."
א' אב 15:17
אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב...



"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"



ורק אני
מרוב כאב,
כותב

תגובה
.. מזמור לאל ידי
הרבה זמן לא כתבתי ככה, תהיו עדינים🙈 - פרוזה וכתיבה חופשית
ג' אב 05:59
אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב...



"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"



ורק אני
מרוב כאב,
כותב

תגובה
ילדת פיות מזמור לאל ידי
היא הייתה ילדת פיות
שחיפשה אבק קסמים
היא הייתה ביערות
בין צלילים לרעמים

היא דילגה בין גאיות
חצתה את הרי הלב והאימה
היא חיפשה אי שם בלאט
את השיר - שיר הנשמה

והיא לא ידעה
כי בסוף הדרך
אין פרח לב זהב

והיא לא שמעה
את קולות הרפש
שדבק בשערה

והיא ייחלה לבוא גואל
אך שכחה מזמן את דרכה
היא אבדה אי שם
בינות למיסתורי ליבה

והוא-
הוא רק היה משוגע
שרצה לראות את הכוכבים...

כמו לאבד יד.
אולי אפילו יותר
כמו לחתוך את ליבך
בעודך בחיים
להשאיר אותך להלך
על פני האדמה
ריק
שיכור
מחולל
אתה סב סביב עצמך
מוקף מעגלים
מוקף זאבים
משחרים לטרף
אורבים בין הצללים
מחכים לשעתם שתגיע
שעת הדמדומים
בינות למשברי
הכישרון והחשיכה
בין שדי עבר
לשדי עתיד
ניצבת תהום
עמוקה מני ים
עמוקה עד להחריד
ואתה לוגם
לגימות עמוקות
מהשחור שחור הזה
שותה עד אובדן חושים
מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!

איפה
זה
כואב?!

אולי את שם
אולי את פה
מסתתרת, מתחבא
יעלת החן שלי
ואני מחכה לך כל כך
מתאווה ומצפה
בלי גבול וקץ
שתבואי,
שתגאלי אותי מהכאב הזה
מייסורי הבדידות
מחוסר השלמות הזה
מהריקנות שלא נגמרת
מהבור הזה שלא חדל להציק
ולא מתמלא לעולם.
ומחכה,
מחכה לך
שתמלאי אותו באהבה,
בחום
ברגישות
באושר
בצחוק
באמונה
בשלווה
ובכל הטוב האינסופי
ששנינו יודעים שטמון בך
אז
רק תבואי
כי אני לא מפסיק לחכות
לך.




"די נמאס
מלכבות שריפות
מלחפש עובדות
שיחזקו אותי
פעם אחר פעם..."

(די לך,ישי ועמיר)

הייתי רוצה מישהי
שתקשיב
שתדע לחבק גם
כשכואב
עמוק, עמוק בתוך הלב

מישהי שביחד
נהיה תמיד שלמים
שאדע תמיד
שבלעדיה
חיי אינם
חיים

מישהי
שבחיוך אחד
תעלים כאביי
שתדע לתת מזור
לנפשי
ותקווה לחיי

מישהו שאוכל
לומר לה שאני
אוהב
כמו שלא אהבתי
מעולם

שאת חיי
אהיה מוכן
להקריב למענה
לו רק
אוכל

הייתי רוצה
מישהי
שתרצה שאני אהיה
לה
מישהו

"יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב..."

(אביתר בנאי, יש לי סיכוי)

ומי יבין את הכאבים בלילה?
ומי ילטף את הצלקות?
ומי ילחש שעכשיו ביחד-
מותר לפעמים גם לבכות?

מי יאמר- אני כאן
ממש לידך
מי יחבק וימחוק ברגע
את סבל נשמתך?

ומי יחייך מבין הדמעות
יתן נשיקה שלא תמחה
מי ישלים את צליל חייך
וידע תמיד לתת מענה?

מי יאהב אותך
כמו שלא אהבו
לא אז
ולא היום

מי ירצה לגעת,
לחבק
וגם לחלום?

ואת לוחשת
אהובי
מתי כבר תברח?
תעזוב את היאוש
המר- מתוק הזה
ותשכח
לילות מלאי עצבות
ערפילי בדידות
של שחר

אהובי
מתי תפרח
שנית
בליל ירח
וסער?

ואני נודם
רדוף שתיקות
רדוף שדי עבר
המכים ללא הרף
שתיקת בלהות
נודמת
להט חלילים
מלא עשן
נמוג בעלטה
האינסופית
הלוחשת
המפתה.

ובבוקר
אור חיוור
מנתץ חלומי
גודע חיי
ונפשי
מרוב חמצן
לא יכולים
פשוט
להיות
פשוט
לנשום.

אני לא חייב לך דבר
אבל את תמיד שותקת
אני לא חייב לך
אבל את תמיד הולכת

ושבעייניך נוגע אור
אני נכבה
ושאת נוצרת מבט
אצלי דממה

אני לא חייב לך דבר
אבל אני נשרף
מבפנים
אני לא חייב לך דבר
אבל את הורגת אותי
בלי מילים

אולי את יודעת
ואולי לא
אבל אני לא
חייב לך
דבר

אז היום אני משחרר אותך
מעצמי
היום אני מתחיל לחיות
להיות שוב
חופשי

אני לא חייב לך דבר
ואת לא לי
אבל רק היום
היום באמת
אני מתחיל
להיות
אמיתי.

אתמול כאבתי לראשונה
את כל כאביי הנשכחים
אתמול הבטתי לראשונה
בצחוק ענוג
של מלאכים.

בעינים דומעות
עצרתי זיכרונות
מילים שנלחשו בעלטה
שברי חיים
שברי סודות

כשראייתיה לראשונה
אלוהים עדי
כמעט פרחה נשמתי
נעתקו מילותיי
נדם קולי
עת הושיטה ידה
לפרח הדל

ועת נגעו אצבעותיה
מוללו עליו וגבעוליו
ייחלתי כל כך למגע ידה
לו רק הייתי
פרח אכזב.

כי כשמעיניי
זולגות דמעות
תמיד היא שם לנחם
עוטפת בחום
נוצרת מבט
ואזי- ודאי אתנחם

תלתליה שחורות כפחם
ושפתיה ענוגות
עייניה כזוג יונים
משחקים בין ערוגות

קול צחוקה
כקול מעיינות מפכים
וכשהיא בוכה
גם מלאכים דומעים

ואיך אוכל כלל לתאר
את שפעת איילתי הנאווה
ואיך אכתוב לך שיר הלל
בין שמירה לעוד שמירה

אך רק זאת דעי
ולדברי הטי אוזנך
אחת את יונתי תמתי
ולעולם לא יעום יופייך

אז עד מתי
נהייה לחצי
גלי לי נא את רזייך
שימי ידך בידי
ונצעד יחדיו לעד.

לאהוב זה
לבכות מגעגוע
שבחוץ יורד גשם
שנינו שותקים
בלי מילים

כשאצלי עכשיו חושך
את אוהבת
אותי
כמו שאני
בלי שינויים

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

ושבעינינו נוגע אור
שנינו נודמים
מהופנטים אל הזוהר
החרישי הזה
שאומר שאנחנו
אוהבים

ושאת הולכת
אני מביט בגווך המתרחק
ואם הייתי יכול הייתי רץ
עכשיו אלייך
ומחבק

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

וכשאני חוזר הבייתה
את מחכה
עם חיוך ומבט
של הפתעה
אני נושם אותך
נוצר את הרגע
שנינו עכשיו פה
לעד
חיים לפתע.

שנינו/כפיר גולן

ובא תחבק אותי
עכשיו חזק חזק
תלחש שאתה אוהב
שאני כבר לא לבד

ובחוץ הגשם
עוד יורד בלי הפוגה
אתה נושם אותי לאט
מחפש קצת מנוחה

לפעמים צוחק
לפעמים בוכה בלי קול
כשהעננים שבים
להיות או כבר לחדול

מישהו חיכה לחושך
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

מישהו בוכה בלילה
מישהו רועד מקור
כשהפחד שוב דופק
נעלם גם הדמיון

ואיך אפשר לברוח
שהחושך כה בוער
והפיתוי עמוק בלילה
ובשקט שוב חוזר

על ימים ללא לילות
על שתיקות מלאות צרחה
עלי וגם עלייך
על כאב הנשמה

מישהו חיכה לאושר
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

ואת לוחשת-בוא אלי
תהיה קצת אמיתי
תעצור את המרדף הזה
תדבר קצת גם איתי

ושבענינו נמוג האור
את צוחקת אל החושך
שני ילדים בתוך מדבר
עייפים כבר מהצורך

אל הבדידות האפלה
אל הים והדמעות
שנינו שוב סוף סוף ביחד
מול הים והשתיקות.

במקום מסוכן שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
כי למרות שיש כסף יש הרבה אנשים עניים

עכשיו מעונן...

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית
ההורים נפרדים שיהיה יותר טוב
אבל הבית שלי הוא נמצא בין רחוב לרחוב

במקום די מפחיד שנקרא לו הבית
בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק
הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק

אולי עכשיו מעונן...

פעם היה כאב/כפיר גולן

פעם היה כאב
והכאב רטט וזז
ומתוכו נבעו חיים
והחיים משכו אור
שהלך והעצים
עד אשר ירד
אל עולם המחשבה
ומדממה הפך לחיים

והימים חלפו
ומשברים חדשים נוצרו
והכאב גדל אף הוא
התרחב וטפח למימדים עצומים
ובתוכו נוצרו
מעגלי מעגלים
על ילדה בלי ילדות
וילד שלא יודע לצחוק
על אבא רוצח
ודמעות נוטפות צלקות
על עולם אכזר
ועל רוע שמעתק נשימה
על עצמי ועליך
על כאב הנשמה

וככל שהכאב גדל ותפח
תפחו גם שיריו
וממילים רכות נוספו גם צלילים
כמו שלכת וסתיו

עד אשר הכאב
פגש בכאב גדול עוד יותר
כאב שדומם אותו לגמרי
הגוף שתק
הגוף צעק
הגוף בכה
הגוף
הפך גופה

ומתוך השברים
לא נוצרה הארה
לא התאחו הסדקים
והמתים ממש לא קמו לתחייה
נותר רק חור
שגדל ורחב
והשאיר את הכאב
בדד, מפוחד

ומילים של שלטון
נהדפו בהד מחשבה
ומיזמורים ולחשים
נגנזו בסיתרי חשיכה

ודיבור הפך אילם
נמוגו צליליו
ואין אדם ואין אל
שיאירו דרכיו

וניסה הוא דרכים
חדשות
לתעל את כאביו
אך החור נשאר
והמשיך וגנח
ודימם לגמרי
את אחרון כוחותיו.

לעזאזל אהבה, המכאובים שלך
לעזאזל אהבה עם לב האבנים שלך
כמה רעה האהבה, כל הכשפים שלך
כמה טובה אהבה, עם כל ההבטחות שלך

לעזאזל, מה את רוצה?
שיחקת בי כמו בילדה קטנה
חיכיתי לך שנה אחרי שנה
ואת לא באת אליי
כמו תמיד אולי מחר
את תזדחלי אליי בשקט למיטה
אני חיפשתי בך אמת פשוטה
ואת לא באת אליי

אהבה, אהבה, הטעויות שלך
אהבה ארורה, את והשטויות שלך
עם כל הניגונים שרקמתי בקולך
אני אולי חזקה אבל קטנה מולך

לו רק הייתי
קצת יותר אמיץ
לו רק הייתי יודע
להוציא את העסיס מהעציץ

הצל שאורב
טללים חורש
בחשיכה נעלמת
בוקעת לוחשת

ועיינים שניבטו בחיוך
הפכו דומעות בנתיים
חלום עבר
שיברון נדם
בחשיכת ליל ערבים

חיוך זוהר
צובט ונובר
אך עמוק בליבו יודע
את צרותיו אז ילחש
בשקט ירעש
מסתורי ליבו הנובע

על פי התורה(אגב גם על פי ההיגיון)
הנשים נוצרו לאחר הגברים
מה שאומר שלפי הדרווניזם(שאני מסכים איתו רק בקטע השכלי)
הן אמורות להיות מפותחות יותר מהגברים,
בעלי יכולת הישרדותית גבוהה יותר
ובעלות כושר הסתגלות גבוה יותר לתנאי החיים.
במאמרי זה הוכיח בעז"ה את הדברים:
ראשית הבנות הינן בעלי רמה רגשית גבוה בהרבה
משל הבנים,מסקנה שאליה הגעתי כבר מזמן
לימדה אותי שלרמה רגשית גבוהה יש יתרון רב
על פני רמה שכלית גבוהה
אך אני לתומי חשבתי שאדם בעל רמה אינטלקטואלית
גבוהה לא רק שלא כדי לו לוותר על רמתו האינטלקטואלית
למען רמה ריגשית גבוהה יותר
אלא אף יש בכך משום פחיתות במעמדו מכיון
שהוא זקוק לנקודת חולשה שכזאת על ידי
שימוש ברגשות אנושיים הם בעצם מוריד מרמתו האינטלקטואלית.
בעקבות שיחה שהייתה לי עם חבר בשבת האחרונה
התבררה לי טעותי שגם לאדם בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה
מותר ואף רצוי לו לוותר על כך בעבור רמה רגשית גבוה
(אגב יתכן שהסף רגישות הגבוה שניתן לאלה שהינם בעלי
רמה אינטלקטואלית גבוהה נובע מהצורך של אלוהים
למשהו שידרבן אותם להתקדם ולממש את הפוטנציאל שלהם
לטובת הכלל...)
ישנם כאלה שחושבים שיכולת הישרדותית טובה יותר נעוצה
אך ורק ביכולות שכליות ופיזיות יותר
על מנת לממש את החוק מספר 1 בטבע
ש"רק החזק שורד"
איך אין זה כך, כיון שתנאיי החיים השתנו
השתנו גם הצרכים והרגלי השרידה
בעולם כשלנו דווקא רמתם הרגישית
של הנשים עוזר להם לשרוד בצורה טובה יותר
מאיתנו הגברים.
כיצד?- במציאות חיים שבו אנו חיים
הסביבה הופכת להיות מקום מאוד ווירטואלי
ודווקא אצל הגברים זה מתבטא ביתר עוצמה
הצורך שלהם להוכיח את כוחם ועלינותם
גורם להם לשקוע עמוק יותר יותר בתוך עצמם
גם שקשה להם והם בורחים למערתם
הם מסתגרים בתוכה זמן רב ביחד
עם טלווזיה/מחשב עם אינטרנט ברשת מהירה/סמארטפון
על מנת להמשיך לברוח, במקום להתמודד באמת עם הבעיות...
וכאן נכנס לתוקפו העליונות הברורה של הנשים.
כשלאישה קשה היא חשה צורך עז לשתף
בכך אחרים(בעיקר חברותיה) בניגוד עלינו הגברים
שדווקא אז זה הזמן המתאים לנו ביותר להתכנס עוד יותר בתוך עצמינו
אצל הנשים זה בדיוק להפך.
וזה מה ששומר אותן כחברה מגובשת בתור הפייסבוק והסמארטפונים
הצורך שלהן להיפגש, להרגיש שהן חלק ממשהו גדול יותר
חלק מקבוצה אחת גדולה יותר,שהאינטרנט על כל עלינותו הטכנלוגית
לעולם לא יהווה פיתרון ותחליף מוחלט לכך.
יתרה מכך בגלל סף הרגישות הגבוה של הנשים
הן מניעות אותנו הגברים לצורכיהן(שיתכן שהן גם צורכינו)
במקרי קיצון הם ישתמשו בדמעות שיגרמו לנו להרגיש חסרי אונים
וקטנים ולתת להן את מבוקשן ועוד יותר מכך
מרוב שנפחד מהמצב הזה נעשה את מה שהן רוצות עוד טרם הם יגיעו לשלב הבכי.
ישנו גם דמיון רב בין תינוקות וילדים לנשים
משהו שהופך את הנשים למשהו בראשיתי וטהור יותר
גם אצל ילדים רמת הרגישות גבוה לאין ערוך יותר מאצילנו
עד שזה מתאזן בגיל ההתבגרות
ומשם מתפתח בהתאם לצורך
בגלל זה תינוקות בוכים הרבה יותר אך גם צוחקים יותר
(תינוק מחייך בין 300 ל400 פעם ביום!)
רמת הרגישות שלהם מאוזנת הרבה יותר
ואם יורשה לי לומר גם בריאה יותר.
זאת גם הסיבה שלנשים יש יכולת הסתגלותית
טובה יותר לתנאי החיים-הנשים מטיבן
הן חרוצות יודעות לתפקד ולבצע דברים,להניע תהליכים
(ובכלל זה גם אותנו הגברים)
בגלל זה אגב כיום ישנם הרבה יותר נשים במקצועות שבעבר היו
נחלתן הבלעדית של הגברים
(מה שאגב על פי רבנים מסמן את הגאולה המתקרבת)



נ.ב הדברים נכתבו לפני שנים רבות- לא בטוח שאני חושב כך כיום.

שדרת עצים
ליל אפלה
ירח זורח לו בנחת

ואי שם בחורשה
מין צליל דק נשמע
גניחה חרישית ודומעת

הוא והוא
לא
היא והוא
שכבו אפרקדן
שם בחושך

הוא והוא
לא
הוא והיא
רכבו על סיפוקם
שגם נושך

ובינות לשיחים
רעדו האוחזים
גלגולי חיבוקים, נשיקות

לבבות פועמים
בזעם אין אונים
שריפת אהבה, נשמות

הוא והוא
לא
היא והוא
שכבו אפרקדן
שם בחושך

הוא והוא
לא
הוא והיא
רכבו על סיפוקם
שגם נושך

השחר עלה
מלובן כסופה
והוא עוד ממשיך ונובר

ואי שם בשדה
גופה מכוסה
עודנו גונח, קודר

עטי כסף דקים,
עצבי ברזל נחושים.

חומות עפר,
חומות תקווה
נמוגות בערפל
בעשן כלאה.

מבעד לסורגים
נשלחת יד
זועקת,מתחננת
מבקשת מתת.

פיות שנפערים
בלי קול
נושאים זעקה
באלם רון.

בלי שיער,
בלי קול,
מחצלות גופה
נדמים לנפול.

שקט,
הטי ילדה,
הטי אוזנך.
רינון ציפורים נשמע.

הבטי ילדה,
הבטי
עוד זורחת חמה.

מחלקה 2 הקשב!
המ"מ עמד מולם והתבונן בהם,
גברים צעירים.
מסודרים שלשות, שלשות.
מתים כבר לעוף הבייתה.
הוא ראה את הלהט בעינהם,
המ"מ הנערץ שכל אחד מהם ייחל להיות כמוהו.
בעודו מנסה לשווא להבליע חייך אמר:
מחלקה 2 עברנו שבוע לא קל,
היו לנו הרבה אימונים, מטווחים ושדאות,
ועמדתם בכך בכבוד ששומר ללוחמים.
עשיתם אותי גאה בכם,
ואף המ"פ ציין אתכם לשבח.
תהנו בשבת,
משוחררים!

הלך הצידה והביט בהם.
צוחקים, ממהרים לקחת את התיק,
להספיק את הרכבת.
מחליפים בניהם חוויות.
לרגע הוא קינא בהם,
על השמחה הפשוטה שלהם,
על אחוות הלוחמים
שכה ניסה להנחיל בהם מתחילת הטירונות.

בזוית העין הוא קלט את רועי-מפקד מחלקה 1
מתקרב אליו במהירות.
"המ"פ רוצה שתיכנס אליו למשרד"
תגיד לו שאני כבר מגיע הוא מילמל בקול עייף.

במשרד המ"פ האווריה כבר הייתה הרבה יותר ניחוחה.
תקשיב רציתי לשבח אותך על השבוע האחרון.
המחלקה שלך עשתה דברים מדהימים,
אחוות הלוחמים והדביקות במשימות,
הרשימה אותי מאוד.
דע לך ששמתי עליך העין,
והמלצתי לגורמים הבכירים על קידום עבורך.

הוא הרגיש את האושר מציף אותו,
הקידום המיוחל סוף סוף נראה קרוב וממשי.
ותוספת המשכורת בטח לא תזיק.
הוא חשב לעצמו.

יאללה אתה נוסע איתנו?
רועי קטע את הרהוריו
בצ'אפחה ידידותית על הכתף.
אנחנו עוברים ליד הבית שלך,
נוכל להוריד אותך שם.

תודה אחי, רק תן לי רגע להביא ת'תיק.
נוסעים, רועי מדבר ומצחיק את כולם,
והוא שקוע במחשבות.
כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בבית?!
חודש? חודשיים?
הוא כבר הפסיק לספור.
מבלי משים כבר הגיעו לביתו.

אחי, תעשה טוב ולך לנוח איזה שבוע-שבועיים
אתה נראה חצי-מת
אומר רועי לקול פרצי צחוק מצד הח'ברה.
יאללה שבת שלום,
עוד לחיצת יד והוא נפרד מכולם.

לוקח את התיק הכבד ותוהה
מה ימצא כשיגיע הבייתה.
כבר במדרגות הסירחון מכה בו
בקבוק בירה ריק מגלה לו שאבא שוב שתה.
והצעקות,
בהם לא אפשר לטעות.
יודע שחצי רחוב לפחות שומע אותם בדיוק כמוהו.

את תלמדי לכבד אותי!
שאני מגיע הבייתה האוכל כבר צריך להיות מוכן!
ילדה קטנה ומטונפת,
מאכילים אותך בחינם כפוית טובה שכמותך!

מבלי משים הוא מתחיל לרוץ,
הוא יודע שהוא חייב להגיע לשם עכשיו
לפני שהעסק יתדרדר עוד יותר.

כל מדרגה הוא שומע את הצעקות
חזק יותר ויותר
מקוה שיספיק להגיע בזמן לפני שזה יתחיל.

מסתובבות עם חברות ומתבטלת,
ישנה כל היום.
פלא למה אין לה כוח וזמן לכבד את אבא שלה!

הוא פורץ בשעטה הבייתה,
ושם במטבח
הוא מוצא אותם.

אביו עם יד מורמת ואחותו
הקטנה מכווצת מייבבת על הרצפה.

הוא ניגש לשם במהירות,
בעוד הצריחות ממשיכות לנסר בחלל האויר.
הוא יודע שהוא חייב להיות שם בשבילה.
ריח האלכוהול מכה בו בשנית
נוטף הישר מפיו של אביו.

הוא עמד מול אביו.
המבט המבולבל של אביו
התחלף להרף עין
במבט של שמחה
והוא קיווה שאולי,
רק אולי,
הפעם זה יהיה אחרת.

אתה שלא תתערב אתה שומע,
מישהו צריך לדאוג לחנך אותה!
ילדה מופקרת! מה יצא ממנה בסוף!

אבא,
בבקשה תירגע.
ספק מבקש-ספק מתחנן
אך אביו כבר היה שקוע בעולם אחר
והשיכרון רק הוסיף שמן למדורה.

אביו הרים את ידו,
והוא ידע שזה עומד להגיע
בהבזק שניה
הוא חצץ בגופו בין אביו לאחותו.

הסטירה נחתה עליו בבום.
ולאחריה עוד אחת,
ועוד אחת.
מבול של כאבים ואלימות
שאין לו התחילה ואין לו סוף.

סומא מכאב הוא ניסה לעצור את אביו,
בטרם תגיע החגורה
זה היה מאוחר מידי.

הדבר הבא שהוא זוכר
היה החלוקים הלבנים
הם גערו מעליו,
עטפו אותו,
והוא רק רצה לנוח.

שהתעורר שוב
כבר כל הסגל היה שם.
המ"פ ניגש אליו.
שמח לראות שחזרת אלינו,
כבר חששנו שלא תצא מזה.

מה בעצם קרה לך?
זאת, הייתה... תאונה...
הוא מילמל בקול צרוד
מקווה שהקול יצליח להסוות
את השקר שבדה.

נסעתי עם האוטו,
איבדתי שליטה, ונתקעתי בעמוד.
הוא המשיך.

שתדע לך שהיה לך מזל גדול,
אם היית מאבד עוד קצת דם,
כבר לא היית איתנו.

יאללה שמו אותך ברם 2.
תהנה, תחליף כוחות,
ותחזור אלנו רענן.
החיילים שלך מחכים לך!

הם עזבו אותו,
והוא נשאר לבד עם המחשבות.
לו רק הם היו יודעים...

אבל אסור!
אסור שידעו שמפקד מחלקה 2
הקצין הנערץ שמפקדיו מנבאים לו גדולות
וחיילו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים
הוא גם אותך אחד שבביתו שלו
סופג מכות מאביו,
אותו אחד שיכול להוביל את חיילו לשדה הקרב.
אך את המלחמה הפרטית שלו
הוא הפסיד מזמן.













דם חיים נשקף בצללים
דם חיים-אש ומתים.

נשמה אחת
שכוחת אל
זועקת-מתייסרת
פרח נובל.

מגואלת-מכוסה
דם קברים-דם גופה.

נשימות, לחישות
עצמות אילמות.

לבן לא בוהק
אלא מסמא
כלאה לחישות
טיפות חייה.

צהוב זורח
הופך חולני
חיוור וחלש
נהי ובכי.

להט החרב המתהפכת
לוהט בכתום
צבעי מלחמה
עומדים דום.

שקיעת-זריחה
לחישה ישנה
אהבה איתנה
לעד נצורה.

































נקודות והס
לחישות חרש
מילים, שאלות
זעקות אילמות

מבוכים, דרקונים
יורקים ונושפים
מתאווים ורוצים
מוסיפים, יגעים

עיינים רעבות
אוזנים כבויות
נשיפות, רעידות
שלהבות מרקדות

הנשק דרוך
החבל כרוך
האור הברוך
מוכן וערוך

נגמר, נעלם
באש ודם
כבה הידם
אבד אדם

































נתזי נשק עפים
רשפי אש עולים
סילונות דם נורים
קני רובים שחורים

יללות, צרחות ודם
מאירות, שמחות לאידם
קרות, אדומות בעדם
לעומת צללים בעודם

יריות נורו
זמנים קפאו
רפאים נראו
רוחות רעמו

נצור, מוכן
כבה, הודם
לאש, אומן
אבד כבודם












































דם ואש ותמרות עשן
גלילי נייר עפים
וקול צועק פקודות ענן
ריחות עזים, הומים

המון אדם מצטלצל
יודע שכך לעולם
יעום האור בצל
לעד כבה אורם

עוד דומם
בחבלי כסף רכים
נעוץ ברגבי אדמה
בהר, בערים ובצלילים

בלילה מעייני חכמה נפתחים,
דווקא בהעלם הכל גלוי.
שערים נעולים
מתחברים יחדיו.
כיסופים נעלמים
מאירים רנניו.

אור זורח
שופע יורד
נשמות נוגעות זו בזו.

לבבות פועמים
נפרדים, מתאחים
מבעד לזוהר הודו.

"המפקד?!"

"הקשב המפקד!"
"כמה פעמים צריך לומר לך את זה?"
גיא המ"כ הביט בו בזעם.

שיט, הוא קילל חרש יודע שהסיכוי
שיאשרו לו את הבקשה הולך וקטן.

"מממ, הקשב המפקד
אוכל לצאת הבייתה לשבת?
פשוט, זאת השבת האחרונה לפני השיבוץ בקרבי
ונורא חשוב לי..."
המבט שהחזיר לו המפקד גרם לקולו לגווע.
הוא עמד מולו-
כתפיו זקופות, מבטו מושפל וידיו מוצבות מאחורי גבו.

"תראה, אתה יודע שיש לנו מחסור חמור בכוח אדם,
והמ"מ גם ככה כבר עצבני על כל השחרורים של הח'ברה בזמן האחרון,
והסיפור שהיה עם רן בטח לא טרם למצב רוח שלו.
יודע מה, תן לי לחשוב על זה ומחר אחזיר לך תשובה.
יאללה עוף לעזור לכולם לקפל אוהלים
ואתה שומע: תנקה טוב טוב את השירותים"
גיא קרץ לו.

הוא רץ,
מלא אושר לפני ההתנהגות של גיא נראה שהוא תפס אותו
במצב רוח טוב במיוחד.
זה בטח בגלל החברה שלו היא גיחך לעצמו בשקט.
נזכר בבלונדה שהגיע לבסיס לפני יומים לחפש את
"גיא המפקד" איך גיא הסמיק והציג אותה כבת דודה שלו.
עאלק "בת דודה" איך כל הבסיס צחק אחר כך.
אבל רק מאחורי גבו כמובן.

יום שישי בבוקר
גיא ניגש אליו
טופח לו על השכם ואומר:
יאללה אחי, סע הבייתה
אבל דירבלאק אם אתה חוטף דו"ח מ"צ
המ"מ לא ממש מודע לכך שאתה יוצא
אז עשה טוב ואל תתפס.

הוא לא היה צריך לשמוע יותר מזה,
ברגע הוא תופס את התיק ושועט לתחנה.

האוטובוס מגיע והוא עולה.
רגע לפני שהוא נרדם
הוא מתקשר להודיע לאמא שהוא מגיע הבייתה.
ברקע הוא שומע את הודיה מנקה את הבית
"בטח הריחות של התבשילים מתפשטים בכל השכונה"
הוא חושב חרש.
"אהלן אמא תקשיבי רציתי לומר ל ש..."
מזווית העין הוא הבחין בצעיר בעל חזות מזרחית
שהוא שלף את האקדח זה כבר היה מאוחר מידי...

נעמה לא הבינה למה השיחה נקטעה באמצעה,
שלפתע שתי יריות פילחו את הדממה.
"רועי מה קורה שם? הכל בסדר?" היא שאלה בצעקות.
"רועי?"
"רועי?!"

נפשי תקשיב שירו
שירי שלי שירו שלו
כבמין מחול אינסופי
חגים אנו יחדיו
כמו רקיע ומים
כמו אדמה ושמיים
סובבים אט אט
נוגעים ומתקרבים
נרתעים ונסוגים
אך שבים ונפגשים



"ואולי זה רק הזמן
שמתיימר לפתור הכל
ואולי אי שם למעלה
אלוקים אחד גדול
אולי זה סתם רגע מאושר
אולי אני עדין שר"

(אז, עידן עמדי)

עטוף במחרוזות עלי תאנה
נאדר ואזור בשיר
צלילי נעימות מתנגנים בחופזה
בכל סימטאות העיר

ואני- אך עלם רך
כגדי היונק אל תוכו
מיני ארזים כטל הדק
השב אל בית מעונו

וחורשת עצים עטופה בתוגה
נהירות וקולות בוכיים
וליבי, אוי ליבי האכזר
נשסע לאלפי רסיסים

ומנגינת הנפש פורצת באחת
מכל בית וניר
על מקדש שחרב ומלך שנדד
עיני דמעות אביונים

ובעת אחפש בסתר,בלאט
מרגוע לנפשי שדאבה
לבית כנסת אפסע
שם נפשי ששצפה
תבכה בכי תמרורים

וכל איש ישראל והמון לאומים
לשלהבת אחת יתלכדו
ובאש האחווה
אז רקיע יבקע
ושרפי אש יתגלו

ואדון כל
מלך כביר
אז קולו ישא בגאון
וכל תינוק קט ועלם רך
אליו יצביעו בהמון


ואכן מה נורא
יהיה יום הנשגב
עת שברי תימהון יתנפצו
ועינים דומעות
ועיי חורבות
לשמחה אדירה יתנקזו

ומשיח נגלה
מעוטר כפריחה
וכתר חבוש לראשו
ובורא שיצהל
ובריאה מרנינה
תהדהד אל מול שמחתו

לקראת השנה החדשה
אני רוצה לאחל לי
ולך
שנלמד להשתלם (לא להיות מושלמים!)
אני מחפש אותך
ותוהה אם אי שם
גם את מחפשת אותי
אבל גם אם כן
וגם אם לא
קחי את הזמן עד פגשתינו
כדי לתקן את עצמך
כדי להכין את עצמך בצורה מיטבית לפגישה בנינו
את- הזיווג שלי
אני מאחל לעצמי ולך
שנדע לבנות את עצמינו כל אחד לחוד
וכל אחד ביחד
שנדע להתגבר על קשיים ומכשולים
וגם שענני ערפל יכסו את האופק עד למלוא העיינים
נזכור תמיד שמעליהם עוד זורחת השמש
ועם כל הקושי, הכאב והצער
השמש עוד תשוב ותזרח
וגם אם זה יקח זמן
וגם אם אמשיך לחפש רבות
ואת תוסיפי לדאוב ולחפש אותי
ביום שבו נפגש
נדע ונבין שכל המכשולים שעברנו בדרך
נועדו להכין אותו לאותו הרגע
לחשל אותנו לבאות

אז אני כאן
משתדל להכין את עצמי
אליך
אוהב ומתגעגע מאוד
בעלך.

לילה,
ליל אפילה
מנגינות של חשיכה
מנגנות לי צלילים.
צלילים של חושך,
לוחשים פיתוים
מבקשים שאניח
להם, לעצמי.

רצון אבד,
עלם בגד,
מים סערו
דמים געשו.

חשיכה
טהורה צלולה ויפה
מושכת, מפתה
איתנה
אך פזיזה.

להירדם
להניח הכל מאחורי
לעזוב היום
לפתע בדום.

טפרי דוב
שותתי דמים
עיינים כבויות
שטפי דם כהים.

עייני בובה
שקמה לחיים
חיות
זועקות נקם
לעולמים.

בלילה, בלילה
שכולם ישנים או נמים
הוא שוכב ער
מבטו מכוסה
עיניו מצועפות
ורק הכר רואה את דמעותיו

כי הרי הוא חזק! הוא גיבור! הוא חסון!
אך בעומק נפשו פנימה הוא כה פגיע
ונפש כלואה מתייסרת באלם
מחפשת מפלט לשווא
כלאה לחישות
אובך ערפלים
קולות מן העבר,
זיכרונות, רגעים
ויד כותבת, מדממת.

משפחה אין
פרנסה מאין
מירוץ רדיפות ותפיסות
חיפזון או זריזות
מבוכים, האבקות
דמעות זולגות בנתיים.

ולב מרוסק
מנסה קצת לגעת
ומוח עצור שרוצה רק לדעת.

ונפש בגוף איש
וגבר שבגר
קול תעופות
הרים, אגמים
לחישת עוף חול
נשרף בעשן חייו
צומח, נובל
בדם אויביו

ומחסום שנופל
עת הלב מדמם
ורוצה ומשתוקק
ומתאווה ונושק
אך במקום זאת משתתק.








לפעמים נמאס לי מכל המשחקים המטופשים האלה,
מהמירוץ, החוקים.
אני רוצה רק לפרוש כנפיים, לעוף, לדאות
מעל הכל
אל עבר שום מקום
קצת מפלט קצת בדידות
דווקא שם
אמצא חברה
מפלט לנפשי
מקום לשיחי
מישהו שיקשיב
אבל באמת!
לי כי הוא חייב/צריך/רוצה
אלא כי זה הדבר הנכון האמיתי והטוב ביותר
כי לפעמים גם הנותן צריך לקבל
וכי:


אנשים נשברים,
לא מפני,
שהם חלשים.
אלא מפני,
שהם היו חזקים,
ליותר מידי זמן.

לא סתם,
אמת.


































































נסיתי להביע את תחושתיי ורגשותיי
כחייל בודד, כאיש שמקולטג תחת החותמת "לא מובן"
וילד בגוף איש שמתאווה ומשתוקק לחוות ולחיות את העבר
שהוא לא זכה להכיר.
את הגעגוע האינסופי למה שהיה ואיננו עוד, את חוסר התקווה/התוכלת
בעתיד.
את הנסיון לחייך ולשמוח תמיד כלפי חוץ שבעומק הלב הנפש מתייסרת באלם,
ואין חבר ואין אח ואין ידיד.
וגם לאלה שאכפת לא באמת אכפת,
לפחות לא מספיק.
אבל...
זה יצא מבולבל, ומתוסבך וסבוך
ולא מובן אפילו לי,
וממש לא מה שרציתי לכתוב.
והייתי אמור להגיע לבסיס ב9:30
אבל עכשיו אפילו לא יצאתי.
ולפעמים אני אומר "לעזאזל העולם"
"שישרף הכל בלחש..."
ולמי אכפת מכלא? ולמי אכפת מחיים?
אני מפחד ממורשת,
ליתר דיוק מחוסר מורשת.
אני רוצה להנחיל את כל שירי,מכתבתי וכתבתי
זוהי ירושתי וזהו פרויקט חיי,
ובד בבד גם להעלות את המודעות לנושא,
הנושא ההוא.
אבל...
אבל אלו שכבר עשיתי עוד לא עלו על הדף,
ומאגר נפשי עוד לא תם למרות הכל.
הוא עודנו נובע ומחפש מפלט,
מפלט לנפשי הכלואה.

והגאולה,
אוי הגאולה...
משווע או רוצה נחמה?!

אני רוצה אתזה,
אני חושב שאני רוצה אתזה.
כי הרי מי כמוני יודע מה טוב לי?!
הטוב שלא!
כי תכלס,
רק הוא יודע! באמת!
אבל... ואבל...
קשה.




























ערב טוב יאוש, ולילה טוב תקווה,
מי הבא בתור, ומי בתור הבא...



















אראה כי עייניך מקרחונים נחצבו.
הן לא תוכל לבכות,
הן לא תבטנה בי.
אז אתרום מדמעותיי
למען חוב אהבתי.













כמה אלימות כמה עצבים
באיזה רחמים גדולים אני
מפנק אותי
כולם סובלים מאהבה מאוד
תתחנני אלי היום בלילה
תבכי עלי הרבה.

כמה שקשה אני תמיד מרגיש
שזה עוד כלום שיש הרבה
יותר נמוך
אני נבהל ובורח
אני לא יודע להיות שמח
גם לא להיות עצוב

עולם קשוח
אני יכול עליו
רק עם כוח
רק בבעיטות למוח
שישרף הכל בלחש
תתחנני אלי
תתחנני אלי

עולם קשוח
אני יכול עליו
לך על כוח
לך על בעיטות למוח
שישרף הכל בלחש
תתחנני אלי
תתחנני אלי

לחלון שלך הייתי מנגן
עם גיטרה ופרחים
דמעות וגשם

טיפול דרכו להוציא, לחשוף, לגעת
ויותר מכל לטלטל
זה כאב.
ברוכה הבאה לעולמי.

אני מצטער שזה כך
זאת הקללה - ברכה שלי
לדעת כאב, להבין כאב
ולחוש כאב של אחרים.


אני הוא משחיז הסכינים
רוצח ההגנות
אני הוא מפיל החומות
אני הוא האכזר שבבני האנוש
אני הוא זה שלא משנה כמה תדחיקי
לעולם לא תוכלי לברוח ממנו
אני הוא
דובר המתים .

























לעיתים הוא חשב שזה יגמר, שיום יבוא וזה יפסק
באותו היום הוא הבין עד כמה השלה את עצמו.
האדם תמיד ירד לשפל חסר תקנה
והן תמיד יסבלו.
אין שמות, רק פנים
אינסוף של רגשות, כאב ודמים.
היא הייתה בת שלוש
והיא בת חמש- עשרה
היא בת חמש
והיא בת שמונה- עשרה
הוא היה בן שבע ורק רצה קצת לנסות
הם היו מקצועיים הם ידעו גם לתת מכות
עולם שמתהפך ונחרב באחת.
עיני-
דמעות חורבן
נעצרים מפחד.
ואין שום חיים
רק צל מפוחד
שנרדף, מעונה
שיגעון נחת
ואתה רוצה לצעוד ברחוב
ולדקור כל נער כל איש
שיבינו מהי דקירה
ואיך זה מרגיש.
שבכל עת שירגישו
את כאב הדקירה המאכלת
יבינו הם מה עשו
יבינו איך חיים למסך עשן הפכו.
״יש ששורפים את עצמם
כי הם מפחדים שאחרים יעשו זאת
ויש ששורפים את עצמם
מפחד שישרפו אחרים.
[אני לא כועס
הזעם שלי הוא הרבה מעבר לזה
הוא זעם
שמגיע מכאב]











(למען הספר מדובר במטאפורה בלבד)

הוא יושב שם-
מולי
ואני מולו.

תמיד הוא מולי,
אף פעם לא ליד.

אני מולו,
והוא מביט.
אני שותק,
והוא מגיב.

סיבוב,
מתהפך
מבט שלם-
כבוי.

פצע נפתח-
ומתרפא
חלום- שאול זמן
מתעלה.

נצר-
זרע קט
פורח ונובל ללא הרף.

עינים
וילד קטן
מחפש ונובר לעת ערב.

ניצוץ-
שידליק שלהבת
או מדורה
אתה חוזר
בחזרה.

תחפש,
תגיע,
תירק,
תנשך,
תשבור,
תנתץ,
תחבק,
תתנתק,
תברח,
תסער,
תכה,
תתמודד,
תחיה
בעודך ממשיך-
למות.

מילים
שברי אותיות,
שברי חיים.

לחישות
מעמקים של אסונות
ושל שברים.

נפילות
נגיעות מתוקות
של שלכת וארגמן
חצות לילה
מוריקים בזמן.

געגועים
נעלמים בין יפחות
צלילי ערב נוגים
מזכירים נשכחות

עיינים
זוהרות בטורקיז
כחול הרים
ים של שועלים
נצבע מסביב

פריחה
מסתתרת מתחת
נוגעת לא אוחזת
בשלהי הקדחת.

את הלב
והוא ניתץ אותו לאלפי רסיסים
עד שהיא הצליחה לאחות אותם
לקח הרבה יותר מידי זמן
שהוא אמר לה שזה נגמר
שלשה ימים היא בכלל לא תפקדה
ועכשיו שהוא שלח הודעה
היא הייתה חייבת לומר לא
לא בגלל שהיא כבר לא אוהבת
אלא בגלל שהיא מפחדת
שבפעם הבאה הלב שלה
כבר לא יכול להתאחות...

עומדת על צוק,
תלויה
לא
תלויה.
בין שמים לארץ
מבטה מפוכח
אך מנגד טל שמים
זוהר עוד כוכב

והרוח לוחשת
פיתוים מזימות
משברים אופלי גאיות

נהרות איתן
שוצפים בקצב
סופחים הכל אל מותם.

משפחת אחת,
שני הורים,
שלשה ילדים
וכלב.

חיים יחדיו,
בבית אחד,
בושים ונכלמים
בלי הרף.

כי לאב יש חובות
יסוריים,דאגות
והבטן נדבקת
לגב.

והאמא פוטרה
בוכיה, אבודה
מחפשת את שברי
הלבד.

ואיך אפשר עוד להמשיך
לחיות
כשאתה מת בלי דעת

ואיך אינספור דמיונות
נהפכים לצלם הנפש?







אתם חושבים
שבמשפחה הרוסה
האב אלוכוהליסט
והאמא זונה
והילדים זבי חוטם
מלוכלכים
אבל האמת היא
שמשפחה הרוסה
גם נמצאת לכם
ממש מתחת לאף
האמא עובדת במקצוע מכובד
לאבא יש סמארטפון
הילדים לבושים במיטב הקולקציה
אבל הכל ריק
הכל חסר חיים
כי מתחת ליופי החיצוני
מסתתר ריקבון
בלי מקום
בלי שם
שאט אט סופח לתוכו
חיים שלמים
של ילדים ששכחו מהו צחוק
או חיבוק
של הורים שלומדים
לנסות ולשרוד בחשיכה
עלי ועלייך
על כאב הנשמה.

מהיום בו נגמרו חייה
היא התחילה להבין עד כמה
לא חייתה באמת.
יש דברים שגרועים ממוות
כמו גסיסה איטית
שכל רגע שחולף מול עינך
כמו עלה שמוריק
ננצר מבעד לאישונך
מבעד לכחול המבהיק

והיה לי מן להט
שבער בסערה
בסופות חייה האבודות
היא בכתה וזעקה.

בלי אלם
ללא קול
בשפתיים חשוקות
נשאו מילותיה
נשאו מילים
תילי תילים
של נאקות.

והיא הבטיחה לעצמה
שלעולם לא תשבר
והלהט הבוער
לעד, לנצח ינצר
והיה לה רצון
נחוש ללא היסוס
לרצות, לחשוף, לגעת
להתנתק כבר מהגוף

ושוב מילים
ריקות מתוכן
ושוב עולם
סותם אוזן

ושוב קרעים
מדממים
ושוב ליבה
סתום
לעולמים.

יש סיבה
וודאי שיש
אך לא זאת
שאת בחרת לראות
היצר שהניע אותך
מלהביט ניכוחה
עירפל את מוחך
כמו מסך אטום
אך למעשה
מסך ערפל
הושיטי יד
ובמחי יד מלטפת
מחי אותו מחייך
שחררי את כבלי הפחד
שליפפת סביבך
דם חייך
זולג לו בנחת
כמעיין נובע
מחפש מפלט
דשא נצבע באדום
ירוק נמוג לעד
צהוב מוריק
אפור איתן
שחור
שחור
שחור.

הפצעים הישנים נפתחים מהר,
מהר, מהר מידי.
הפצעים הישנים מתאחים לאט,
לאט, לאט מידי.
ואת לוחשת לי ברוח,
באוזן
לוחשת.
בשקט בשקט,
שרק אני אשמע
את נוברת.

בתוך דמי,
דם חיי-דם כבודי
את מתפלשת.
כמו עוג מלך הבשן
חומות הגנה
ומצודי טירה
את ממוטת.
אבנים נכבשות בכבשן
כבשן חזק
מהול
אלף מעלות
טיפת שכחה
נשיקה חרישית
נעלמת באפילה.

ומתחת לפני השטח
הררי אלים זעים
מבועי חיים
נובטים ומשסים.
וטירה
אחת קטנה
טירת חיים
ונשמה.

מיסתורי גאיות
מסתירים חיים
עיני לאה רכות
דמעת אוהבים

ציפורי מעל יבכו
עם רדת הלילה
ובעת אשכון בין כותלי-יה
אזכרה נגינתה
בלילה.

אני יושב בחדר מנסה לכתוב
לשפוך את שיחי ליבי האטום
כל יום נדמה לנצח,והגעגוע רק גובר
הפנים שלך שמלווים אותי בכל רגע,בכל שניה
רציתי שתדעי שלא שכחתי
רציתי שתדעי שאני מתגעגע
כל מה שנשאר לי הוא רק הזיכרון
ואת דקירות הגעגוע זה ממשלא מספק
אפילו לכתוב אני בקושי מצליח
הכל יוצא מעורבב ומבולבל
בכלל לא קרוב למה שתיכננתי לכתוב
אולי אי שם במקום בו את נמצאת,את גם חושבת עלי
ואולי לא.

בפנים דומעות בפנים נפולות
אני כאן מתגעגע
לאור שהיה ועתה נעלם
עודני משווע...



חלומות כאלה שחולמים רק מרחוק
למות מתוך געגועים אלייך
חלומות כאלה מעירים אותי פתאום
עוזב הכול ומחפש בכל העיר
חלומות כאלה - הכאב שלא מרפה
רק להחזיק את כל הלילה עד הבוקר אחרי
חלומות כאלה שנופלים מחוץ לזמן
כל מה שכבר לא פה, כל מה שעוד לא שם
חלומות כאלה - אין שום נחמה בזמן
לנסוע עד אין סוף, לנסוע עד שאין יותר לאן
חלומות כאלה - ים העצב הגדול
שוב להפליג בו, שוב לטבוע בכל יום

לו יכולתי
לצרף מילים
רסיסי טללים
רסיסי חיים

לו ידעתי
למצוא רובדים
נסתרים
שבאש מתלקחים
ששוצפים וקוצפים
ומבקשים דורשים
ומתחננים

לו היה לי אומץ
לומר לך
שאני אוהב
אבל לא כמו שאת חושבת
שאני אוהב
לו היית יכולה להבין
מבלי להבין
לשמוע את מה שמסתתר
מבעד למילים
לו ידעת באמת
את כוחה של השתיקה
לו יכולת לגלות
את כוחה של אהבה

אזי שום כוח בעולם
לא היה עוצר
את מעוף כנפיי
גם אלף מכשולים
לא היו מונעים
את דהירת רגליי

לו רק תפתחי לי
פתח לאהבה
לו רק תתני לי הזדמנות אחת
לגלות אותך באמת
יונתי הנאווה.

ביום אחד
הלכו שניהם
יחדיו
אשכבה לוהטים
בני אדם.

ומוצא אני
מר ממות
את החיים
חיי אדם
שאול דמים

ובעת אשיר
שיר נדם
מבועי חיים
נעלמים

שירת הדם
אבדה לעד
שירת הילד
התמים

ומלאכים
במר יבכו
על זר הכסף
הנכסף

ולמשמע קולם
אז ירעדו
מוסדות הרים
מעוז כזב

ושמים אז נפתחו
שרפי אש, אופני חיים
ובלא אלם ללא קול
קינות-זמירות
מרננים

וכס ספיר
בעת מחשך
אז יתגלה
ויתנצץ

וזלעפי-
שרעפי קדושים
בעת אשאג-
אבכה הנס

ובת קול
אזי תשמע
בקול אדיר
משבר הרים

פנו מקום
לבני הזך
בסתר כנפי יחסה
לעולמים.

משנן,
זה כמו מבחן
לא להאמין
לבלוע
להקיא
אולי בסוף
השטיפה
גם תצליח
חיצוני
אור מאלחש
ידים
עיינים
דמעות
רצונות
אובדים בערפל
אובך
מתקרב
הוא נסוג
או שמא אני?!
תחושות
הרבה זמן לא חשבתי בהן
לוחשות
לחישות נוגות
מבטיחים הבטחות
פיתוים, מזימות
שחררי
הם זועקים
תפלי לתוכנו
אבדי עימנו
רצון
מנוחה
מנוחת עולמים
להרפות
לשכוח
להניח
לעזוב
להוריק
לשחרר.

לפעמים אני מתגעגע לילד הזה
עם העיינים הכחולות
והמבט העז
שהיה בטוח שבכוחו לכבוש את כל העולם
שהלך עם האמת שלו עד הסוף
וגם שמסביב אף אחד לא הבין
ואפילו שהחברה בזה וצחקה לו
הוא עשה מה שטוב לו
שהיה שמח- הוא שמח באמת, שמחה פשוטה
מלאת צחוק ותעלולי נערות, תמימות ילדותית
שזרעי הבגרות והחידלון עוד לא הספיקו לכלות
כל חלקה טובה בה.
וגם כשהיה עצוב- הייתה עצבותו מתפשטת
מקצה אצבע רגלו עד אחרון קודקודי מחלפות שערו
הוא היה הופך לגוש של עצב המתכנס בצערו
ומבקש ומייחל נחמה
גם ברעבונו- היה לו רעבון פשוט
אוכלים כדי לשבוע
נהנים מממתק אחד או שנים
הכל היה פשוט
הכל היה טהור
הכל היה... אמיתי.
העולם היה נראה כמו מקום קסום
שרק מחכה שישלח את ידיו ויאחזנו בין אצבעותיו
עולם שלם שחיכה רק לו.
וכל יום הולדת הייתה חגיגה
וכל פעם היה נזכר מחדש ש"בשבילי נברא העולם"
וש"היום שבו נולדתי הוא היום שבו החליט הקב"ה שהעולם
לא יכול להתקיים בלעדי"
שהיה הוא הולך למכולת הקטנה
שבלה הקופאית כבר הייתה מכירה אותו
קונה סוכריה ורושם על החשבון
שהיה חוזר מהגן ברגל
מבלי לפחד מאנשים רעים באמצע הדרך...
אני זוכר את האהבה הראשונה שלנו
את הסומק שהציף את לחיו
את הלהט שהיה באהבתו הראשונית, התמימה
את האור שהיה מאיר ממנו
עת חמה הקיצתו משנתו בבוקר
את ריח העוגות הנאפות בתנור ביום שישי
את המשחקים המשותפים עם ילדי השכונה
ברחבת בית הכנסת
את התימני שהיה מחלק סוכריות
את בעל הקורא שיש אומרים שידע את כל התנ"ך בעל פה
את הגן
את "שלום כיתה א'"
את המעבר לישיבה
ומעכשיו חוזרים הבייתה רק פעם בשבועיים
את המעבר לפלאפון
ואחר כך לסמאראפון
את ההבנה שיש לו כסף משלו ושעליו לכלכל את עצמו מעתה
את המעבר לישיבה גבוהה
ההגעה לצבא
ודרך החתחתים שעבר בדרך
אני מתגעגע לילד הזה
שהיה, ואיננו.

ולפעמים,
לפעמים אני נזכר
שהילד הזה
הוא אני.

ארורה את ארצי
אשר פתחת פיך
לבלוע דמו-דמי
לשחת אמרי שיח

לעד תדממי
לעד תרווי דמים
תשתהם בשקיקה
בעיפור אדמה יתנחמו

ובעת תבלעי אף את
לשיברון דוממים
ידומו הדמים
ירוו אנחה

ובעת יעום האור
ויתנפצו גלייך
ידום הסער
יפלט המגואל

בעת תנוצץ
עלטה חרישית
מתוך יד הדמעות
תעלה ותבקע

ומתוך הקברים
יעלו חורבות
ומתוך הדממה
תבקע חשיכה.

צריך לברוח.
מעצמי,מהעולם.
לדאות,
לעוף.
עיינים נעצמות
שפתיים לוחשות,
בשאלה.
מבטים מצטלבים
לבבות פועמים
שיינים נשחקות
ליל אפילות.
נשמה מיוסרת
כלאה לחישות
מבטים נעלמים
לוחשים נסתרות.
ופיכפוך מעינות
מבקע שקיעה
עלטת הבוקר מסיר.
ומנגד הטל
עוד מוסיף להלך
תחת הסתיו הסגריר.

היה זמן,
מלא חיים, נורא עוז ועלילה.

ורזי סודות-שברי מילים
נלחשו בשבט האדרה.

ואזי קול שקט נשמע,
כמין שואל אך גם חושב.
האם אדם אתה נברא,
האם הגיע זו העת?

ומלאכים אז דממו,
רק קול כנפים מרפרף.
ולמשמע הדומי
אז נראו,
רקיעים-שרפי אש.

ובעת ברוא,
יוצר חיים,
מן האפר והאדמה.
חיים יצק,
וגם נתן,
נשמת אדם,
במתנה.

ויפקח עיניו
ואז ראה,
את כל היופי
סוד נעורים.

ונשיקת נחש קטנה
אז תשימו
במחשכים.

ובעת בוא
יום השישי
זה הגדול והנורא.
ורוחות
הרים-חיים
לפני נראו
כסערה.

ובעת עוברם
אז קול נשמע
מקצה עולם
ועד סופם.
יוצרנו
גם נא בנו
וגואלם מייסורם.

ובא בורא
ובאדנת ידו
אז שלח
וגם נגע.
וכל עצם
וכל אבן
הסתיר צופנו
בחשיכה.

ובעת זו
נהי נשמע
שירת אדם
ומלאכים.
וכל אבן
וגיא נהר
חותמו לקח
לעולמים.

היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד

הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת

והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת

ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת

וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום

וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום

wanted









גם לך נמאס משנים של חיפוש אחר הצלע השניה??? גם לך נמאס לשמוע על הבת דודה של השכן של הדודה המרקואית שלך??? גם לך נמאס מהצעות של זקנה/נכה ריגשית/מוגבלת/פנאטית???

מקומך איתנו!!!
חברת "שליש גן עדן" בשיתוף "הכנסת אורחים חברון" שמחים לבשר על...
פסטיבל חיי שרה בסימן: "אמרי נא אחותי את"
אטרקציות ואתרים תירותיים למציאת "האחת":

*רבקה ורכוב על חמור* דיסקוטק קרית ארבע פתוח במהלך כל השבת (בשיטת שלם נדוניה וקח)* דייט ראשון חינם-לנרשמים דרך האתר* לרווקים:תפילת קול האמהות* לחרדים:בנות בהכשר הבד"ץ* לערבים:מבצע 1+3 מצא 3 נשים והרביעית עלינו! (בשיטת תפסת מרובה-תפסת)* לרוסים:קנה בקבוק וודקה קבל אישה חינם!* לפאנטים:מכות עם בני מיעוטים (בחסות ארגון להב"ה)* למזרוחניקים:שיעורו של הרה"ג אייל גולן שליט"א בסוגית: יפיופה בואי אלי?* חדש: הטבלת נשים בדבש (לעבדי חשמונאים בלבד)* סדנאות בישול בהנחיית סבתאות מרוקאיות (כי הדרך לליבו של הגבר עוברת בקיבה(

בהמלצת גדולות הדור ת.נ.צ.ב.ה:

התחתנתי בגיל 3 ונושעתי (רבקה אימנו)
מי להתחתן אלי (מתסיהו)
מצאתי שידוך לכל הקטנים (שלגיה)
מצאתי את ה"אחת" (ניאו ממטריקס(

האירוע מוקלט ומשודר בשידור ישיר ברשת כל חי(י)

אהבת? ספר לנו!
לא אהבת? למי אכפת!?

אין להעתיק/לצלם/לשכפל/להגות/לדבר/לחפור/לקשקש/לנשום ללא רשות מפורשת מהמו"ל(ך)
כל הזכויות שמורות לכפיר גולן אחד מל"ו ליצנין שבדור

היום הפציעה בי ההכרה:
אני לא חלק מהם.
למעשה במקום כלשהו תמיד ידעתי זאת,
אך בחרתי להכחיש
העדפתי לראות את כל אותם פרצופים מזויפים ולהמשיך הלאה,
זה עוד יגיע אמרתי לעצמי בלחש.
רק הכרית ידעה את אשר עבר עלי באותם הימים.
רק הכרית ספגה את דמעותי חרש לילה אחר לילה,
ורק היא, רק היא נשארה נאמנה לי עד היום.
מעיפים בי מבט,
מקצתם מתוך הרגל,
מקצתם מתוך רחמים.
אני עומד בתוך ים של אנשים,
גלים גלים של בני אדם מקיפים אותי
אך בכל זאת
אני לבד.
לבד כפי שיכול להיות רק מי שהיה שם
וחזר.
חזר?! אני שואל את עצמי בלחש,
אבל באיזה מחיר?
וכל זה בעבור מה?
בעבור הנסיון האווילי להיות חלק ממשהו?
להיות מי שאני לא?
ניסיתי זאת זמן רב מידי אני מפטיר לעצמי חרש
להתנהג "כמו כולם"
להיות חלק מ"נורמלזציה"
ועתה?!
עתה עייפתי.
עתה כל רצוני הוא רק פינה אחת של שלווה,
לישון מבלי הפסק
לנוח את כל אשר לא ישנתי בחיי
לישון כפי שאפשר רק שם.

תחת שרביט מכחולי
נסיתי לצייר שמך
את עושר שפתותיך
ואת עומק תומך

שעון על גזע עץ תמר
דמיתי דמותך למולי
עולה מן המדבר
חודרת לליבי

כי אוכל כלל לדמות
מלאך לבת תמותה
ואיך אוכל כלל להגות
את נופך זיו דמותה

בין צלילי השקיעה
נשאתי את שמך
בוכה ללא מילה
זועק אל תוך ליבך

ובעת עלה השחר
את פרחת הלכת
ובעת נסתרת ממני
נמוגו אף חיי

לחישות מתוקות
נלחשות בערפל
צלילי מילים
קטעי חיים
בעמק עכור
ואפל

זיכרונות כיסופים
נדמים באחת
אושר-לוחם זועק
תהילת בזק

שיכרון כוח
שיכרון מעמקים
זוויות ים נפתחות
מנוחת עולמים

ערפילי שחר
נמוגים
שינת נצח
מיסתורי חיים
נמלטים

אז כן כתבתי את דעתי על השירים שאת שומעת,
ואני יודע שלא אהבת את זה... ליתר דיוק מאוד לא אהבת את זה
אבל תביני כל זה רק בגלל שאני אוהב אותך
אני רואה את נשמת שדי שטבועה בך
רק בגלל שאני רוצה לראות בך משהו אמיתי עמוק ורוחני יותר
מסתם כלי מיני לסיפוק תאוותי
תהיי ישרה עם עצמך ותסתכלי על אותם/ן
"זמרים/ות מהוללים/ות"
שמדברים איתך מבוקר עד ערב על "אהבה"
תקשיבי לשירים שלהם (בעיקר לאלה של הזמרים)
ותקשיבי מה המוטיב החוזר בכל אותם "שירי אהבה"
אני,אני,אני ואני!!!
רק האני האגואיסטי והחיצוני הוא זה שעליו הדגש כל הזמן
לקושי או לכאב של הצד השני אין כל ערך
(ע"ע "זה אני האחד שסגד ליופיך"
ועוד יותר מכך שיר כלשהו של דוד אהרון
שבו הוא אומר "גם אם לא תרצי אני עוד אנצח)
הלו??? לנצח???
אתה רוצה להתחתן עם הבחורה שאתה אוהב
או שאתה רוצה רק לכבוש אותה
וכשתשיג את מטרתך תזרוק אותה ותעבור ליעד הבא...
יתרה מכך אחותי היקרה
סתכלי על חיי האהבה שלהם/ן
האם הם שורדים???
האם הזוגיות שלהם מחזקת לאורך ימים ושניים
או שברגע שחולפת ההנאה המינית והיופי
חולפת לה גם הזוגיות...?
את בטח אומרת לעצמך
בואנה הוא לא נורמלי!!! מה עובר עליו???
זה כולה שיר!
אז הזהו שלא אחותי...
זה שיר, ובתור אחד שכותב שירים
אני יכול לומר לך
ששיר נכתב ממקום מאוד עמוק בנפש
לקחת אור כזה גדול שבוקע הישר מהנשמה
ולחלל אותה עם הנאה רגעית,חולפת ורדודה
חוץ מהפן של חילול ה' שיש בדבר
זה בעייתי עוד יותר
כי זה חודר ישר פנימה...
טובי המוחות יושבים על כל שיר ושיר
שיצליח לרגש ויפרוט בדיוק על אותם מיתרי הלב שהן רוצים
שימשוך את הקהל הנכון,יבעיר את תשקותיהן האפלות
וימשוך אותן אל ההופעות..
ואם עוד לך זה איכשהו כשר בדיעבד
אני אומר לך בתור בן
אין לך מושג איזה השפעה יש לשירים כאלה אלינו!
אצלינו היצר הרבה יותר סוער,אלים ואגרסיבי
וזה לא מתעורר ונרגע
זה מתעורר ודורש פורקן!
ושלא נותנים לו פורקן בדרכים כשרות
ה' ישמרינו...

אז בבקשה ממך אחותי למעני
למען כל בת ישראל
ולמען אותו עלם חמודות
שארבעים יום קודם יצירתך+9*8+95
הוכרז לך בשמיים
ויותר מכך בשבילך עצמך!
תהיי יותר מסתם חפץ...

ובתקווה שהקב"ה יסייע לדברי
ואזכה ש"דברים היוצאים מן הלב יכנסו ללב"
כפיר גולן

הלוואי עליי

אבל להבין בכזאת בהירות? זה וואו