בס"ד ובהשתדלותינו -עם ישראל חי- כ"ג מנחם אב התשס"ט
חב"ב יקרים!
מה שלומכם?
אני חוזרת עכשיו ממחנה קיץ של אחד השבטים. וככה בין הביקורים במחנות, במסלולים, החזרה הביתה ולסניף, יצא לי לחשוב קצת על בני עקיבא ובכלל. פגשתי מדריכים וחניכים, ועל כל 1 מבין 3 מדריכים אם לא פחות אמרתי לעצמי: "וואו... אני לא מקנא בקומונרית שלו... עם מי היא צריכה להתמודד", לא יודעת, לא שאני 'טלית שכולה תכלת' או משהו, אבל מדריכים שלא אכפת להם לקלל, הולכים בלי כיפה, או חולצתנועה, שבמחנה הולכים בלי כובע, שמדברים איך שבא להם, שמסתובבים בלילה עם בנים או בנות. מדריכים שמעשנים... שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא צדיקה, בכל זאת באתי: "משבט אחיה שלא שומר נגיעה", אבל אתם יודעים, יש שלב שבו אתה מתבגר, שאתה לוקח על עצמך אחריות על מה שאתה עושה או אומר, שאתה מעיף את הציניות והאדישות המזויפת הזו, ולוקח את עצמך בידיים, שאתה מחליט שאם אתה קשור לבני עקיבא, או שאתה מדריך בכל תנועת נוער אחרת, ואתם יודעים מה? לא קשור, אם אתם סתם דתיים שאמורים לייצג דרך אחרת-אז אתה לא עושה דברים כאלה, אתה לא מתנהג ככה.
זה העציב אותי, אני בתור חניכה בבנ"ע, מדריכה בבנ"ע חבריא ב' וג', קומונרית וממשיכה שנה שניה בקומונה בבנ"ע, זה מעלה הרבה תהיות... אז בנ"ע זה מסגרת טובה או לא? ... מתקלקלים בה או לא?... פתאום הנטייה הקיצונית מידי לדעתי של תנועות נוער נפרדות ובכלל דעות של חרד"לים למיניהם לא נראית לי רחוקה מידי.
אני כותבת לכם את המכתב הזה, כי אני חושבת שיש תקווה. שבנ"ע היא ורק היא, בגלל החזון שלה, בגלל האידיאולוגיה שלה, בגלל האמת שבה, היא השביל והמסלול בדרך לבית המקדש, לאיחוד עם ישראל לעצמו, לחזרה לכל החלקים שנקרעו ממדינתנו הקדושה. חזרה לנשמת התורה, היהדות.
אני חוזרת 4 שנים אחורה, לקיץ תשס"ה 2005 הקיץ של הקריעה הנוראה מגוש קטיף ומצפון השומרון. זו הייתה תקופה קשה לכולנו. זה היה קיץ נורא! תקופה נוראית! אבל זו גם התקופה שבה ראו את הכוחות הגדולים כל כך שטמונים בעם ישראל, ובפרט בנוער הנפלא כל כך שהמדינה שלנו התברכה בו, כל האידיאלים! כל התקווה והאמת, הרצונות והיכולות-נחשפו בו! ראינו את הכוחות שיש לכולם! שהופעלו כל כך לטובה!
ומה שתהיתי לעצמי בתקופה האחרונה, כשחשבתי על הקיץ ההוא, ועל הסניף שלי, 2 הסניפים שלי, והסניפים האחרים ששמעתי עליהם, הוא "לאן לעזאזל הלכו הכוחות הללו?!?" אני שומעת הרבה קינות בסניפים שלי: 'הסניף לא מה שהוא היה' 'הקומונרית כך וכך' 'הבוגרים לא נמצאים' וכו'...
ואני אומרת לעצמי: מה השטויות האלה?! איך המדינה שלנו הייתה קמה אם החלוצים שבה היו אומרים: למה ההורים שלנו לא באים לעזור לנו?! איך הצבא שלנו היה מתפקד אם החיילים היו אומרים –למה שמישהו אחר לא ילחם במקומינו?!
למה אתם נכנעים לתרבות הזו?! של להאשים אחרים במקום לעשות בעצמכם?! של העצלנות! לתרבות חסרת האידיאולוגיה הזו! למה אתם נכנעים למרדף אחר הציון הגבוה ביותר בבגרות? לטלוויזיה? למחשב? לקניון? לכסף? אגואיזם ואדישות! אתם חושבים ששם אתם תובילו את הדור הזה למקום טוב יותר?! מה קרה שאתם מתביישים לומר שהשאיפה שלכם היא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" "לתקן עולם במלכות ש-די"
אתם כאלה מעולים!! יש בכם כל כך הרבה כוחות! מי שכנע אתכם שאתם לא מסוגלים?! מי שכנע אתכם שזה לא בשבילכם?! אל תאשימו אחרים! תעשו בעצמכם! אף אחד לא יעשה את זה במקומכם, זו האחריות שלכם!!
אנחנו העתיד! אתם חייבים להבין את זה, איך הילדים של היום יהיו הנוער הבא, אם לא נראה להם את הדרך הנכונה?!
הציניות הזו הורסת אותנו!!! הייאוש שלכם- מחזיר אותנו אחורה!
זו לא כמות החניכים שאנחנו רוצים שיהיו בסניף, זה מה שמובילים בסניף! זה המקום לשנות בו! זה המקום לחלום בו! זה מקום ששואפים בו! זה מקום שעושים, מגשימים בו! חשבתם על זה פעם? בועה! שאף אחד לא הורס אותה! ובה צועדים רק קדימה! רק קדימה!
ולא מוותרים!! לאף אחד!! על אף אחד!!
ה' עמכם 'גיבורי החיל'
נוער ישראל הקדושים!
י.ג.
