קטע על הכח של הנוער
מקווה שתאהבו, תתחברו אליו, ואם תרצו גם להשתמש בו
כמובן שהקטע כתוב בצורה קצת מוקצנת.. ;]
תמיד הרגיז אותי המשפט-"זה סתם, גיל ההתבגרות, זה יעבור לה".
משפט שמתיזים בכל פעם, בכל הזדמנות שאפשר רק למצוא. אם אני רגשנית מידי, או להוטה מידי, או מדוכאת מידי, זה כנראה "הגיל". החליטו להוסיף את המילה "מידי", כמו דרכו עליהם, הדחיקו אותם לצד-כמו אמרו-"הם לא באמת חשובים, שנה שנתיים הם יעברו".
אבל מה אני אעשה שאני מרגישה, שאני רגשנית "מידי", להוטה "מידי", מדוכאת "מדי".
אולי אתם צודקים, אולי אני באמת "מידי". אולי כשאותכם משהו מדליק, זה לשנייה וחצי, ואז נעלם, יורד לעוד מגירת הדחקות שלכם. אבל כשאותי משהו מדליק, אין מצב שאני אבער בשקט. אני אצית. אני אצית שכולם ידעו, שישמעו את מה שאני חושבת, על החברה, החיים. שישמעו את הצעקה שלי, גם אם היא לא מנגינה הרמונית או נעימה במיוחד. כי אני לא מוכנה להדחיק. לא מוכנה להדחיק רגשות. לא מוכנה להדחיק עקרונות. אני כ"בת נוער" אם תרצו, שומעת דבר והוא מגיע לי ישר אל הלב, אל מה אני מרגישה לגביו. לא כמוכם-ה"מבוגרים", עובר לכם מאוזן אחת אל האוזן השנייה והחוצה, כמו עוד איזה מקרה שגרתי ביומיום.
אז תפסיקו להקטין אותנו, כי מה שיש לנו זה לא רק אובר אמוציונליות, חצ'קונים ובגרויות. מה שיש לנו זה כח. זה להט. זה להבות ראשונות שמרצדות בנו, בליבנו, ודוחפות אותנו. כן, הלהבות האלו עולות ויורדות כל הזמן, דועכות אט אט ובוערות מחדש.
אתם צודקים, אנחנו משוגעים. אנחנו מוכנים גם לטרוף את העולם אם צריך. ללכת לשבת בנגב מצידי עם נשק ביד אחת ומעדר ביד שנייה, כמו סבא. או להשפיע ולשנות את העולם!
כל החלוצים בתקופת הקמת המדינה, אלו שבנו יישובים מאפס, אלו שנלחמו, מסתערים בשאגה ומפחדים פחד מוות בו בזמן-היו ילדים, בסביבות גילאי ה16.
כןכן, 16.המדינה שלנו קיימת בזכות ילדין בני 16! הייתם מאמינים, מבוגרים?
בני נוער, ממש כמוני. אל תגידו לי שהם שונים, וזו תקופה שונה. כי התשוקה-היא אותה תשוקה חדשה ישנה.
מבוגרים יקרים, אל תכבו את הלהבה שלנו. אל תגידו-"זה הגיל, זה יעבור". אל תייחסו את המחשבות, רגשות, תשוקות שלנו ל"תסמיני הגיל". כי מה שיש לנו זה לא מחלה, ואלו לא תסמינים, אלו ניצוצות של זיקוקים, שיכולים להתפוצץ לגרום לרעש ומהומה גדולה, אבל גם יכולים לזהור, בגוונים מדהימים על פני השמיים, מנצנצים ומאירים את העולם.







