...

והיום פתאום באמצע היא התחילה לבכות בלי שליטה להתקפל לרצפה והיא צרחה מתוך הדמעות שהרטיבו את כולה
צרחה,
"הפכתי אותה והיא הייתה קשה והתחננתי שהיא תגיב לי ונענעתי אותה וביקשתי שתפתח עיניים והיא רק הייתה קפואה וסגולה והפכתי אותה שוב ושוב והיא לא הגיבה והסתכלתי לה בפנים הכחולות והנחתי עליה ידיים והיא לא קמה"
היא בכתה ברמות היסטריות
"זה לא יוצא לי מהראש התמונה הזאת ולא מרפה כל היום כל דקה"
ואני הסתכלתי עליה בוכה ולא יכולתי לשאת את המראה שפשוט חיבקתי אותה ובכיתי בלי סוף והיא המשיכה לצרוח ואני לא יכולתי לראות אותה ככה, משתגעת מכאב
והלב שלי קרס. היא המשיכה עד שהמורות הגיעו והמדריכה והביאו לה לשתות ולנשום ולהרחיק את כל מי שבא לראות מה קרה והיא יללה כמו חיה פצועה ואני רק נשרפתי עם הדמעות ורק רציתי למחוק את המראה הזה, הבכי הנוקב שלה מהראש.
עליתי הביתה. הבית היה ריק. סגרתי את כל החלונות והתריסים רק כדי לברוח מהמראה ומהצרחות שלה שהדהדו לי באוזניים ובלב ושמתי את הפלייליסט שלא שומעים. הפלייליסט שאסור ממש לשמוע
רק לא להרגיש אותה צורחת
מתעלפת מבכי
לא נושמת
במסדרון באולפנא לא מסוגלת לקום
והשירים בקולי קולות והיא עדיין צורחת בראש שלי
מתקפלת ומתרסת לרצפה, מתבוססת בדמעות שלה והשירים
השירים


אני לא מסוגלת להמשיך לכתוב.

אני מאבדת

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.