מישהי קמה והלכה באמצע ההרצאה.
אתם מבינים, היה לי שבוע פסיכי.
תשע הרצאות בכל רחבי הארץ. מכירות כרטיסים היסטריות. אולמות מפוצצים עד אפס מקום. אנשים צוחקים. בוכים. מצטלמים. מתרגשים. שרים את השירים שכתבתי. מגיעים עם ״טיוטה של אושר״ כדי שאחתום להם. מחכים שעה בסוף ההרצאה כדי לדבר איתי. מספרים לי עד כמה המילים נוגעות בהם. מתפוצצים מרגש.
בעצם, כשחושבים על זה - רק השבוע צפו בהרצאה במצטבר יותר מאלף איש. מטורף.
אבל מה אני הכי זוכר מכל זה?
את ההיא שקמה והלכה.
ככה, באמצע ההרצאה, היא התרוממה פתאום, לקחה את התיק שלה, פילסה את דרכה בזהירות החוצה, ואז טרקה את הדלת, כשרק ההדים של נקישות העקבים האכזריות שלה מפלחות את אקוסטיקת האולם הרחב, ואת הלב שלי.
המשכתי את ההרצאה כאילו כלום, אבל מתתי מבפנים.
לא יכול להסביר לכם את ההרגשה של לעמוד על במה מול קהל ואז לקלוט שמישהי קמה והולכת, כאילו אומרת לך: ״שמע כפרה, אתה לא מעניין. הסיפור שלך לא נוגע לי. נכשלת. לא הצלחת להשאיר אותי פה. אה, וגם הבדיחות שלך לא כאלה מצחיקות. יאללה, ביוש.״
כל הדרך הביתה בנסיעה שתקתי.
הדס שמה לב שמשהו לא בסדר וניסתה קצת להצחיק אותי (וכשזה קורה, כנראה שמשהו באמת לא בסדר).
בלילה, כצפוי – לא נרדמתי.
חשבתי על טבע האדם המחורבן.
על איך אנחנו יכולים לאפות תבנית מלאה בעוגיות מושלמות, אבל תמיד נזכור את האחת שנשרפה לנו (מטאפורות של פחמימות תמיד עוזרות לי).
שאלתי את עצמי למה זה כל כך מפריע לי. מאיפה הצורך הזה שלנו (או רק שלי?) שכולם יאהבו אותנו. יתחברו אלינו. יתנו לנו אישור שאנחנו טובים.
למה אולם שלם של אנשים יכול לעמוד על הרגליים ולמחוא לי כפיים, אבל בסוף אני אקח הביתה רק את המזרובה ההיא?
נרדמתי לפנות בוקר, אחרי שחתמתי עם עצמי על חוזה מאוד ברור:
אתה לא נותן לזה יותר להרוג אותך. יהיו כאלה שיתחברו. יהיו כאלה שלא. הכי חשוב שתיתן את הכי טוב שלך, בכל פעם מחדש. מעבר לזה אתה לא יכול לעשות כלום.
בבוקר קמתי וחיכתה לי הודעה בפייסבוק.
ההיא שקמה והלכה.
״היי נועם (כתבה עם ו׳ בנוסף להכל!!)
הייתי בהרצאה שלך. היה מרתק ומרגש! לצערי הרב, הייתי חייבת לקום וללכת באמצע כי הבייביסיטר לא הפסיקה להתקשר, ומסתבר שלילד עלה החום. התבאסתי רצח! אני מבטיחה להזמין כרטיסים להרצאה הבאה. נ.ב. אתה חתיך בנוסף לכל!!!״
קראתי שוב ושוב את ההודעה, וכבר באתי לקרוע את עצמי מכות על כל הייסורים והסבל, אבל אז הבנתי שמישהו בא ללמד אותי כמה שיעורים חשובים:
לפעמים אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים על כלום. אנחנו לא רואים את התמונה המלאה וחורצים את גזר הדין באכזריות. די כבר עם ההרגל המאוס הזה לקפוץ למסקנות מיותרות.
דבר שני, אי אפשר תמיד לרצות את כולם. להתחבב על כולם. לספק את כולם. זאת עובדה מפוכחת ואכזרית. יהיו כאלה שיקומו וייצאו באמצע ההרצאה. זהו. תחיה עם זה.
דבר שלישי, די כבר עם המטאפורות של העוגיות. עכשיו בא לי מתוק. אוף.
בקרוב אפרסם מועדים חדשים של ההרצאות. אתם מוזמנים לקנות כרטיסים, להגיע ולהחליט אם לקום באמצע או להישאר איתי עד הסוף. ומה שתחליטו - זה בסדר גמור
@נועם חורב
אתם מבינים, היה לי שבוע פסיכי.
תשע הרצאות בכל רחבי הארץ. מכירות כרטיסים היסטריות. אולמות מפוצצים עד אפס מקום. אנשים צוחקים. בוכים. מצטלמים. מתרגשים. שרים את השירים שכתבתי. מגיעים עם ״טיוטה של אושר״ כדי שאחתום להם. מחכים שעה בסוף ההרצאה כדי לדבר איתי. מספרים לי עד כמה המילים נוגעות בהם. מתפוצצים מרגש.
בעצם, כשחושבים על זה - רק השבוע צפו בהרצאה במצטבר יותר מאלף איש. מטורף.
אבל מה אני הכי זוכר מכל זה?
את ההיא שקמה והלכה.
ככה, באמצע ההרצאה, היא התרוממה פתאום, לקחה את התיק שלה, פילסה את דרכה בזהירות החוצה, ואז טרקה את הדלת, כשרק ההדים של נקישות העקבים האכזריות שלה מפלחות את אקוסטיקת האולם הרחב, ואת הלב שלי.
המשכתי את ההרצאה כאילו כלום, אבל מתתי מבפנים.
לא יכול להסביר לכם את ההרגשה של לעמוד על במה מול קהל ואז לקלוט שמישהי קמה והולכת, כאילו אומרת לך: ״שמע כפרה, אתה לא מעניין. הסיפור שלך לא נוגע לי. נכשלת. לא הצלחת להשאיר אותי פה. אה, וגם הבדיחות שלך לא כאלה מצחיקות. יאללה, ביוש.״
כל הדרך הביתה בנסיעה שתקתי.
הדס שמה לב שמשהו לא בסדר וניסתה קצת להצחיק אותי (וכשזה קורה, כנראה שמשהו באמת לא בסדר).
בלילה, כצפוי – לא נרדמתי.
חשבתי על טבע האדם המחורבן.
על איך אנחנו יכולים לאפות תבנית מלאה בעוגיות מושלמות, אבל תמיד נזכור את האחת שנשרפה לנו (מטאפורות של פחמימות תמיד עוזרות לי).
שאלתי את עצמי למה זה כל כך מפריע לי. מאיפה הצורך הזה שלנו (או רק שלי?) שכולם יאהבו אותנו. יתחברו אלינו. יתנו לנו אישור שאנחנו טובים.
למה אולם שלם של אנשים יכול לעמוד על הרגליים ולמחוא לי כפיים, אבל בסוף אני אקח הביתה רק את המזרובה ההיא?
נרדמתי לפנות בוקר, אחרי שחתמתי עם עצמי על חוזה מאוד ברור:
אתה לא נותן לזה יותר להרוג אותך. יהיו כאלה שיתחברו. יהיו כאלה שלא. הכי חשוב שתיתן את הכי טוב שלך, בכל פעם מחדש. מעבר לזה אתה לא יכול לעשות כלום.
בבוקר קמתי וחיכתה לי הודעה בפייסבוק.
ההיא שקמה והלכה.
״היי נועם (כתבה עם ו׳ בנוסף להכל!!)
הייתי בהרצאה שלך. היה מרתק ומרגש! לצערי הרב, הייתי חייבת לקום וללכת באמצע כי הבייביסיטר לא הפסיקה להתקשר, ומסתבר שלילד עלה החום. התבאסתי רצח! אני מבטיחה להזמין כרטיסים להרצאה הבאה. נ.ב. אתה חתיך בנוסף לכל!!!״
קראתי שוב ושוב את ההודעה, וכבר באתי לקרוע את עצמי מכות על כל הייסורים והסבל, אבל אז הבנתי שמישהו בא ללמד אותי כמה שיעורים חשובים:
לפעמים אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים על כלום. אנחנו לא רואים את התמונה המלאה וחורצים את גזר הדין באכזריות. די כבר עם ההרגל המאוס הזה לקפוץ למסקנות מיותרות.
דבר שני, אי אפשר תמיד לרצות את כולם. להתחבב על כולם. לספק את כולם. זאת עובדה מפוכחת ואכזרית. יהיו כאלה שיקומו וייצאו באמצע ההרצאה. זהו. תחיה עם זה.
דבר שלישי, די כבר עם המטאפורות של העוגיות. עכשיו בא לי מתוק. אוף.
בקרוב אפרסם מועדים חדשים של ההרצאות. אתם מוזמנים לקנות כרטיסים, להגיע ולהחליט אם לקום באמצע או להישאר איתי עד הסוף. ומה שתחליטו - זה בסדר גמור
@נועם חורב
