אני לא מעל גיל 20 אבל מעניין אותי לשמוע דווקא אנשים קצת בוגרים. מקווה שזה בסדר לכם
אני מאוד מודעת לתהליכים רגשיים שאני חווה. מעבדת כל דבר, חושבת, מנתחת...
לאחרונה אני קצת מוטרדת אם אני 'מספרת לעצמי סיפורים' כדי לעקוף נקודות כואבות. ומנסה להיות כנה עם עצמי ולהבין איפה אני
ואני עונה לעצמי שהכל בסדר ואני בטוב אבל בפועל אני לא בטוחה אם אני באמת מרגישה ככה או שאני ''מכריחה'' את עצמי לחשוב ככה בשביל לא להתמודד.
הותקפתי מינית שהייתי ילדה לא משהו דרמתי מידי אבל לא נעים... אני ב''ה במקום טוב עכשיו שאני אוהבת את עצמי ושלמה ובאמת ב''ה מבחינה רגשית אני מרגישה סהכ טוב עם עצמי וגם עם הסיפור הזה.. ועדיין לאחרונה רק, לפעמים אני לא מצליחה להרדם וחושבת על זה ומנסה לברר עם עצמי למה זה מפריע לי, למה דווקא עכשיו מה לא פתור וכזה..
אני מנסה לכתוב להתפלל,לרקוד כדי להגיע לאיזה הבנה למה הכל צף לי עכשיו? ואולי אני לא בטוב עם זה כמו שאני חושבת? אולי יש לזה השלכות שאני לא מודעת? אני מוצפת שאלות ואני לא מצליחה לענות לעצמי. כבר המון זמן אני בשאלות האלה אבל במבוי סתום
אז אזרתי אומץ ונחשפתי כאן כדי לשאול אתכם
איך אתם מדברים עם עצמכם בכנות? ואיך אתם יודעים שזה לא כביש עוקף?
מקווה שהובנתי והוסברתי נכון
-בבקשה לא לפרסם בעמוד הראשי.
שיהיה לך בהצלחה רבה!


