טוב האמת שאני בוכה פה כבר שעה ומחפשת לפרוק, אולי זה יעזור לי גם להבין טוב יותר את הסיטואציה .אז תודה על המקום.
כמה הקדמות:
קודם כל יש לי בעל מיוחד. נשואים ארבע שנים וכל יום מחדש מגלה עד כמה זכיתי. תודה לה' אלף פעמים. הוא באמת מיוחד.
מהרגע הראשון שהם נפגשו היה ברור שהוא מאוד שונה מהמשפחה שלי במנטליות, בהשקפת עולם, באורח החיים.
בשנה הראשונה אחרי החתונה כל שבת אצל ההורים שלי הייתה הופכת לסיוט כי הוא היה סובל שם ולא מוצא את עצמו ואחכ היינו רבים.
ב"ה לאט לאט זה התאזן, למדנו להיות שם בלי לריב ולהגיע עם אפס ציפיות.
בפועל יוצא שאני מוותרת הרבה, כי כל מה שקשור למשפחה שלי מאוד רגיש אצל בעלי ואני מעדיפה לוותר על אירועים שאני יודעת שיהיו לו קשים.
תודה לה' אצל המשפחה שלו זה הפוך. אני שונה מהם מאוד בהרבה מובנים אבל אני נהנת שם, גם במשפחה המצומצמת וגם במורחבת. ברור שלא תמיד אני מוצאת את עצמי ישר אבל אני טיפוס די זורם וחברותי אז אני משתלבת.
עוד רקע חשוב: יש המון מפגשים של המשפחה שלו (המצומצמת והמורחבת). המוןןן. סביב כל חג, אזכרה, סתם יום. כמובן שנהיה ברובם (לאו דווקא בגלל בעלי, אלא בגלל חמותי). כשמגיעים לחול המועד נגיד, זה תמיד מינימום שלושה ימים. בבין הזמנים נהיה שם בטיול, שבוע אחכ ניסע לעוד יומיים ושבוע אחכ ניסע למפגש של הבני דודים.
להלן הסיפור:
מתוכננת שבת משפחתית של הצד שלי. יש לסבתא שלי יומולדת ומארגנים שבת של כל הצאצאים שלה אצלה בבית (25 איש כולל ילדים. זה לא המון אבל זה בלי עין הרע).
זה אירוע די נדיר שבת יחד כל הבני דודים, הפעם האחרונה שזה קרה היה לפני שש שנים. באופן כללי פחות יוצא להיפגש כולם יחד, אולי פעמיים בשנה לשעה - שעתיים כל פעם.
אני ממש רציתי לנסוע.
א. זו המשפחה שלי. שונה ואחרת מאיך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי, אבל זו המשפחה. שם גדלתי.
ב. זו הזדמנות ממש נדירה. יש לי בני דודים שאני בקושי מכירה ואין ככ הזדמנויות להכיר, עכשיו סוף סוף נוכל להיות יחד שבת שלמה.
ג. נחת לסבתא שלי המתוקה.
בעלי הסכים ואמרתי שנגיע והתחלתי להתלהב ולהתחלק בבישולים והכל.
ועכשיו פתאום הוא אומר לי שהוא חשב על זה שוב אבל הוא לא רוצה להגיע.
הוא מפחד שלא יהיה לו מה לעשות שם, לא יהיה לו עם מי לדבר, לא יהיה שם נוח, שנריב מלא. הוא מסכים איתי ששבת שלמה עם אנשים שלא מכירים יכולה להיות הזדמנות מעולה אבל זה חמישים חמישים והוא ממש ממש ממש ממש מעדיף לא לנסוע.
היה לי מאוד קשה לשמוע את זה.
א. אכזבה מהתוכנית שמשתנה.
ב. לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלי.
ג. התחלתי להשוות בראש את כמות הפעמים שאני הגעתי והתגמשתי למשפחה שלו ולעומת המעט פעמים שהוא הגיע למפגשים של המשפחה שלי. אני מרגישה שזה פשוט לא הוגן לוותר! מצד שני באמת לי הרבה יותר טוב אצלם.
ד. אני לא רוצה לפספס את השבת הזו שלכו תדעו מתי תהיה עוד אחת כזאת.
ה. אני מרגישה שאני מוותרת המון לאחרונה וזה ויתור גדול בשבילי כרגע.
מצד שני- אני לא רוצה שהוא יסבול. זה באמת הימור אם יהיה טוב.
אוף. מה עושים??
ברור שהוא יותר חשוב מהבני דודים שרואים פעם בשנה.
אבל זה קשה קשה קשה לוותר.
ואני גם יודעת שאני אוותר בסוף ושזה כנראה לא יהיה בלב שלם וזה יתפוצץ בסוף.
אבל מה אפשר לעשות?
ואצל השכנים מבריק. אבל אולי אני יותר משקיעה בלשחק אתם ולשיר להם ולרקוד אתם? עדיף לא להשוות. לכל אחד סדרי עדיפויות, כוחות ואופי שונים. פשוט לעשות מה שאנחנו יכולים בלי להתיש את עצמינו פיזית או מנטלית. אולי יעזור לקבוע זמנים קבועים פחות או יותר למטלות. ואם המצב כזה שעדיין מפריע - לחשוב על פתרונות כמו עזרה בתשלום או איירובוט או מדיח או מה שרלוונטי ויוכל לעזור.
וגם לי יש שכנות מתוקתקות להשוואה
נכון שהיא פחות מומלצת אבל עושה את העבודה ובלי הרבה מאמץ
