יצא לי לחשוב על זה הרבה בתקופה האחרונה.
אוקיאוקי, הכתוב כאן ארוך יחסית, אפשר טובה?
אני פשוט אשמח לאימוג'י בתגובה, מכל סוג. גם אם לא קראתם. טנקס [ואני סומכת על הלוגיקה שלכם. סו-מ-כת]
אז איפה הנמצא הכאב של הפרידה, לכמה חלקים הוא מתחלק? [אינסוף] האם הוא לוקח חסות על כאבים אחרים?, איפה נפרדים מהעתיד, והיכן אומרים שלום וביי ל@צרלי מהעבר.
/פעם שלישית שלי להביע את הנ'ל, אבל מה זה משנה. בכלל/
אם נטאמפיר [מלש' מטאפורה] את הקשר לבית, נמצא שם כמה חדרים, כשכל חדר עונה על צורך שונה:
חדר אחד- הוא האהבה, אהבה פשוטה לאדם שמולנו, אהבה שמתבטאת בגעגוע ורוגע, אהבה שתופסת את העליה השמאלית או הימנית בלב [תלוי ביד הדומיננטית]
בחדר השני- יש שמלת כלה, זר חינני, ופאה מהממת [או מטפחת, פאה וכובע, כובע לבד, בובו, צעיף תחרה. שוין], חתונה זה מאורע משמח, חיי נישואים [כן, בתפיסה של רווקים] זה שדרוג כלשהו של החיים עכשיו, מעין עידכון גירסא.
בחדר השלישי- נמצאת המשמעות, סיבה לקום בבוקר, ומימד שנוסף לחיים. יש קשר, ויש מישהו בקצה העולם [קצה זה יחסי, מ-זכי-רה] [כן, גם במילוי הטכני של הזמן]
בחדר השירות יש נתיב מילוט - מעין מחסן שאליו אפשר לשלוח את כל הדברים הלא חשובים באמת, השאלות הגדולות של היקום שמתבטלות למול השאלות הגדולות של הקיום [הולכת להוסיף לחתימה, מעולה]
ואז יש צו פינוי [ובינוי נגיע אליו אח'כ]
אתה מסתובב במהירות בדירה, זורק חפצים לתוך תיק שהספקת לסחוב, זורק מהתיק עולמות שהספקת לאהוב, מביט בתמונה בכניסה דקותיים, קופץ את המדרגות שתיים שתיים, [מהר, הטרקטור מגיע, חבל שתהיה כאן כשזה קורה]
והולך לעבר אופק אחר, שותק.
החדרים מנהלים בינהם מלחמה. עוד לא הספקת לתלוש את התמונות מהקיר, וש'לום.
אז בואו, נעשה סדר.
אהבה- טוב, אהבה זה אהבה. על כך ועוד בפיסקה הבאה
השלב ההוא בסולם, שנגעתם בו, רגע לפני שהסולם קרס, ולקחת קפיצה אחורה. הוא יגיע באמת, אח'כ.
המשמעות- שוין, היא לא באמת קיימת, היא זמנית כמו קביעת שיא בגודל של קוביות קרח, נמקה בהתהוות, המשמעות צריכה להיות יציבה יותר מבית, מרפסת, שמונה ילדים וטביעות ידיים על הקיר בגואש, משמעות צריכה להיות לא תלוית זמן ומצב. [לעבודה, צרלית, לעבודה]
נתיב המילוט- [התכנון: לכתוב כאן 'זו הזדמנות לפתוח תיבת פנדורה', שלב ביניים: חיפוש בויקפדיה, שלב שלישי: חיוך משועשע, שלב רבעי: מטלה לקוראים פנדורה – ויקיפדיה]
אין באמת נתיבי מילוט, כאילו, יש. אבל הם לא מובילים לשומקום, מעגליים או מגיעים בסוף לאין.
אז איך עכשיו ואח'כ?
להיות- בלי חורבן, בלי שריפת חלקים בפאזל. להיות. עם הכאב, לתת לו חיבוק ולטיפה. אתם כאן, עד שיעלם כליל
[ותוך כדי, מחיאות כפיים שקראתם עד כאן]
מכירים את התכונה של המבוגרים? ניפוח נוסלטגיה? אז אנחנו נגועים בזה לפעמים [בכל בן אנוש, יש קמצוץ של מזוכיזם] אל תיתנו לקשר מקומות שהוא לא היה בהם, אל תגדילו מידי.
רגשות- זה עסק מעניין. אנחנו אוהבים להרגיש [בדיוק בגלל זה אני צופה ב'מרדף' ושוב הכסף מת] אנחנו מטפחים רגשות. אז בלי. הדרך לקנסל רגשות, היא מעשים. תיהיו שם. [לעבור במקומות שבהם הייתי, אבל לא לעבוכר בכוונה, לא להימנע מללבוש שוב את אותו הבגד, להכין את אותה העוגה, ולרוץ לחוף עם חברה, לא כי זה מזכיר, כדי שלא לתת משמעות נוספת לדברים חסרי משמעות]
נוסטלגיה נוטה להתנפח כשלא מסבירים לה מייד בהתחלה גבולות.
כנ'ל לגבי מחשבות, לחשוב אבל לשרטט גבול וקדם.
מעש- למצוא הרבה ממנו, תעסוקה נוספת, קשרים [אני הולכת למסלול אופניים @שותפות]
משמעות- למצוא אחת כזו. גדולה שוב, שלא תלויה בגורמים חיצוניים.
נתיב מילוט- לפתוח תיבות [או שקיות אשפה], לשאול את עצמי שוב, האם וכמה היה הקשר בריחה, ולטפל. לאטלאט.
פרספקטיבה- קחו יחס, מין מבט מלמעלה. החיים לא נגמרים היום. [פעם, קניתי לי מש ליום של פרידה, חיפשתי ארטליין אדום וצייניתי שככה זה, כמו ט' באב או תקופת מבחנים, לא נעים, אבל תמיד יש שקיעה, כוס קפה, מועד ב', ומוות, תכל'ס]
אמרנו יחס, אז יחס- בלי מחשבות עגומות לעתיד, 'אז איך יקבצו עשרה משתתפים להלוויה העגומה של רווקה ערירית שכמוני' או 'אני לעולם, אבל לעולם, ליקום, ולאינסוף לא אתן אמון, ולא אפתח בקשר. חתונה ממבט ראשון וזהו.]
ועוד מש: לא להקיא, אתה, אתה. גם אם חלק ממה שהיה בך הולך. לא לברוח. אחרי הכל, תיקח את עצמך לכל מקום.
זה בסדר לכאוב: ולמה נראלכם יש תא שירותים בכל מקום ציבורי?! זה בסדר, גם אם עבר זמן, גם אם הסיבה היא שולית לחלוטין. זה בסדר לכאוב, זה לא בסדר להתמכר אליו, זה לא בסדר לסגוד לו.
והכי הכי חשוב ונכון וקשה [והרגע שאני מתחילה לבכות, ומחליטה לשלוח] זה להבין את הסופיות של הקשר. לא, לא ננסה שוב עוד שלושה חודשים. לא, הוא לא יתחרט. לא, אף מלאך לא ישנה את דעתו/דעתה.
לא לא לא. [בפראפרזה לילדים בני חמש: 'הבנתי שסבא נפטר, אבל מתי הוא יקנה לי אופניים?'] זה קשה. לסיים קשר, לא להשאיר אותו על אש נמוכה, קשה נורא. אבל רק ככה אפשר להמשיך הלאה, לאופק חדש, מאושר.
מה ההשלכות? לגמור. לא להשאיר מזכרות, לא לסגוד לכאב ולאוטופיה הקדמונית, לא לעקוב אחרי ציוצים, שריקות, מילים, תמונות. לא. להבין שסוף הוא סוף הוא סוף.
ולקחת פרופרציה, באמת. לתת מקום לכאב, ולזכור שעכשיו מגדילים את התמונה, אבל יש בה עוד הרבה חלקים בעז'ה, ויהיה בה.
אזהו.
אני מלאת תיעוב עצמי, ועוד.
מעריצה שקראתם עד כאן,
ואימוג'י בתגובה, [או חיבוק, @בנות] פליז. [אני על מחשב ישן, מנועה מלאמג' אתכם]
תותודה!
אהה, וצרלי, וסורי. באמת
