בגיל 15-17 חוויתי משבר קשה מאוד במשך שנתיים הייתי בדיכאון עמוק שהגיע מספר פעמים לרצון לשים קץ..
אין שום דרך להסביר את התחושה לקום בבוקר במשך שנתיים שלמים בלי טיפת רצון לחיות.. זר לא יבין זאת.
ב"ה עברתי את התקופה הזאת היום אני בן 19 ואני פשוט חי.
יש בי אהבה כ"כ גדולה למי שעזר לי בתהליך אבל גם כאב.
כל פעם שאני נפגש באדם שהתאבד/אתה להתאבד יש תחושה קשה כי אני הייתי שם וכמעט שעשיתי את זה...
הערב זה התפרץ ונכתב הייתי שמח לשתף
ולחשוב שהיה יכול להגמר אחרת
ולחשוב שהיה יכול להגמר
אדם אחד עם מילה טובה שקצת אכפת
אדם אחד שמאמין בך
שיודע לספר לך כמה שאתה גדול וחזק
דווקא כשאתה כבר רואה את הסוף
ובסוף אחרי הכל אחרי שהכל נגמר
אתה נשאר עם תחושה קשה
שאיך פעם חשבתי לעשות את זה ולסיים את חיי
ועוד תחושה אחת
תחושה של אהבה לאדם אחד טוב שאני לא מספיק ראוי כדי לקרוא לו חבר
ולאבא אחד שיושב למעלה ואוהב
וואו
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.